יוסי? תמר וייסברן הסתכלה על השכן במבט מופתע, אתה בבית? חשבתי שאתה בתל אביב. רוויז אמרה לך שתעבור לשכונה בעוד שבועיים.
חולה אני, גרגר יוסי סרוג’ ונסגר את הדלת לפני שהפנה אל השכנה.
משהו רציני? שאלה בקשבה.
מה כזה! קרא יוסי בתשוקה, כמה שיעול, והם הפכו את זה לבעיה! תעזבי, תדביקי את ההזנה! חזרתי. לרוויז היה צורך להוציא את הכסף שלה. הלילה הקודם היא קיבלה חבילת קניות.
ואתם מתכננים לחיות כך לכל החיים? חייכה בת רומזת, נמאס לכם?
מה הכוונה? יוסי קמץ מצחיו.
הוא לא אוהב שמישהו חוקר את חייו המשפחתיים, אך הפעם ויתר על הצניעות.
בשיטת משמרת! קרא בקול.
טוב, תמר, חייך יוסי במרוסת פנים, מה הקשר של משמרת? אנחנו לא נוסעים לעבודה. בשבילנו זה שמחה גדולה.
שמחה? חייך היא, אני רואה שאתם מתנהלים כאילו תקועים במים! חייכים! אולי תפסיקו להוליץ את עצמכם? אף אחד לא יעריך את זה!
***
בתו של יוסי ורוויז, ליאן, אחרי שסיימה את האוניברסיטה, חיפשה כמעט שנה עבודה בתחום, אך תמיד משהו לא היה מתאים: מרחק, שכר נמוך, או פשוט חוסר עניין.
הוריה מרגיעים אותה, אומרים שהיא תמצא מה שהיא מחפשת. אבל הזמן חולף והעבודה האידיאלית נשארת רק חלום.
לבסוף ליאן החליטה לנסוע לירושלים. חברה למקצוע מצאה שם מקום והזמינה אותה לנסוע יחד. “יש עוד משרות, זה יותר כיף ופחות מפחיד”, אמרה.
הוריה לא שמחו. הם סברו שניתן להתמקם גם כאן, רק צריך לחכות. בנוסף ליאן מעולם לא חיה לבד, ולכן חששה מההוצאות של שכירות אפילו דירה במרכז לא זולה. שאלת המשקל: כמה זמן היא יכולה לשאת זאת?
לכן, למרות כל האזהרות, ליאן הבטיחה להתקשר כל יום ולהגיע “תדיר-תדיר” והיעדרה לירושלים.
קיבלה עבודה נאה ולא הייתה צריכה לשכור דירה היא הושמה במעון של האוניברסיטה, משהו שלא חלמה עליו.
בהתחלה היא הייתה באה תכופות, מתגעגעת. אחרי זמן, הביקורים הפכו לזירים. הקשר מצטמצם לשיחות טלפון קצרות.
ליאן התאהבה. רומן עם קפרי, גבר ירושלמי, הלך בזרז. בקרוב עלה נושא החתונה.
יוסי ורוויז חוו שמחה עד השמיים: בתם, בחשאי, הודיעה שהיא מצפה לתינוק.
***
לאחר החתונה, הזוג הצעיר שכר דירה משלהם. קפרי התנגד בחומרה לגור עם הוריו, והוריו של קפרי קיבלו זאת בחוסר שמחה אבל לא עוררו ויכוח. “אם אתה רוצה לחיות לבד, תנוח”, אמרו. קפרי חייך:
ואני לא מצפה לעזרה!
למה אתה כך? קראה ליאן בעדינות כשנשארו לבד, אלו הוריך! מה אם יקרה משהו?
אל תדאג! חיבק קפרי את האישה, הכל יהיה טוב.
***
הדבר אכן היה. הכל הלך חלק. הם הרוויחו טוב, ההיריון עבר בטוב. ליאן יצאה לחופשת לידה, הולידה בת יפה ובריאה.
סבא וסבתא לא הפסיקו לשבח את הילדה.
הסבים בירושלים ביקרו אותה כל שבוע. הוריה של ליאן ביקרו כשאפשר: האבא עבד עוד עד פרישה, האמא עדיין הייתה צעירה.
***
הכל היה טוב עד שקפרי איבד את עבודתו. למען האמת, הוא לא איבד, הוא עזב בטוח כי יקבל משרה טובה יותר. אך במקום השני לא נבחר, והצעת העבודה ניתנה לאחר. קפרי נמשך למצב של דיכאון עמוק, נאלץ לשהות במוסד לשיקום.
ליאן נלחמה בין בעלה לילדם, והוא דרש יותר תשומת לב מפעם לפעם, אפילו יותר משנתה של נועה הקטנה.
האמא של קפרי, רות, לא הפסיקה להקליט: “ליאן זנבה את בנך, היא לא דואגת לו, היא יושבת על צווארו”.
על איזה צוואר? נדהמה ליאן, אני בחופשת לידה!
אז למה אתה נשארת בבית? הילד בן שנתיים! תעבדי! או תמשיכי לחיות על חשבוננו?!
ליאן נראתה מבולבלת: האם האמא באמת מתכוונת לזה או שמשחקת? קפרי כבר חצי שנה ללא עבודה, הם חיים על קצבת הלידה והחסכונות של ההורים, והאמא עדיין מתלוננת על טיפת לחם.
היא סבלה, אבל סבלה עוד יותר כשספרה להוריה.
יוסי ורוויז הקשיבו והמליצו לחפש גן ילדים, למקרה הצורך.
קודם כל, זה ייקח זמן, אמרה אמו של קפרי.
ולפני שהיא תעלה, האמא תתעקש שלא תרים את הילד לבית הספר, הוסיף אביה.
נועה קטנה מדי! בכתה ליאן, איזה גן?
אנחנו שלחנו אותה למעון כשנולדה, חייכה רוויז, ותראי מה גדלה!
אמא! דמעות ברגעות ליאן, למה לא עשיתי את זה קודם? למה אני צריכה לפגוע בילד בגלל רצונה של הסבתא?
תסתכלי, בת, התערב יוסי, אם תצטרכי משהו, אנחנו כאן.
רוויז נשקה לכתה: “אולי נוכל לעזור? 400 ק”מ זה מרחק, אבל ננסה.”
***
העניינים התקדמו מהר מהצפוי. מצאו מקום בגן ילדים מייד. ליאן הודיעה למעסיקה שהיא תוכל לחזור לעבודה אחרי חודש.
בדיוק אז קפרי מצא משרה חדשה. נשאר רק להכיר את נועה לגן.
***
הוראות הגן היו להביא את הילדה לשעה, אחר כך לשעתיים, עד צהריים. נשמע פשוט, אבל בפועל היה קשה מאוד.
ברגע שהיא ראתה את מבנה הגן, נועה התחילה לצעוק בקול רם. הייתה קריאת קול ולא בכי. היא המשיכה לצעוק שבוע שלם.
רק כמה דקות שקטה בחדר ההחלפה, ואז ברגע שהבינה שהאמא מתרחקת, הצעקה חזרה. ניסו שקפרי יוביל אותה, גם הוא נכשל.
הורים יחד עם האמא ניסה להרגיע, להבטיח כל דבר, אך לא עזר. הפעם הם השאירו אותה לבד, מקווים שהיא תירגע, אך היא המשיכה לצעוק כשליטתה.
הצוות של הגן פרץ:
אל תדאגו, זה קורה. נביא אותה שוב אחרי כמה חודשים.
קל לומר “כמה חודשים”, קראה ליאן בדרכה לדרכה, אבל איך אני אקבל עבודה? אני כבר פנתה!
לא יודע, השיב קפרי, אבל לטפל בילד ככה לא נכון.
הוריך פרושו! קראה ליאן, מצאה ברוח רעיון, הם גרים קרוב, אולי יוכלו לקחת אותה לשם כמה זמן.
אשמח לדבר איתם, השיב קפרי, אם לא יסכימו
תדאג שיסכימו, חייך יוסי.
***
הסבים, כמובן, הזכירו שקפרי צריך לפתור בעצמו, אבל הם היו מוכנים להקריב הכל בשביל נכדתם. הם התחילו לחלק תוריים להסיע נועה לגן. והנה הפלא! היא הלכה בקבוצת הילדים בלי בכי, חייכה והניעה יד לעזיבה.
כאשר הגיע זמן השינה, נועה סירבה להיכנס למיטה, והצוות ציין את הבעיה. הם כיוונו לבקשת הסבתא, שעברה עם הסבא, והילדה למדה מהר את הלוגיקה.
בסופו של דבר, נועה הייתה במוסד רק עד השעה 12 בצהריים, וזה גרם לקפרי וליאן להרגיש מותשים. הם טענו שלחץ עליהם, והסבתא הטילה על עצמה בעיה של לחץ דם וכאבי גב.
זה דורש פיקוח מתמיד, נימקה האמא של קפרי, והאבא? היא הוסיפה.
יודע, חייך קפרי בחשכה, אז מה נעשה? אנחנו צריכים לעבוד והילד צריך ללכת הביתה.
ולא לשכוח לומר תודה! קראה הסבתא, איך הם חזרו עלינו על שנה של טיפול?
לא שנה, כמה חודשים, הגיעה ליאן, וזה היה הרעיון שלכם להכניס אותה לגן. עכשיו היא הייתה נשארת בבית ולא היו בעיות.
אז אנחנו אשמים? נאנחה האמא, נלך מפה!
היא תפסה את בעלה וגררה אותו למרפסת.
***
מה נעשה? שאל קפרי אחרי שהדלת נסגרה.
לא יודע, חייכה ליאן, אולי נצטרך לעזוב את העבודה.
זה לא פתרון.
אז מה אתה מציע?
נביא נועה לגן ונשאר שם עד הערב.
ובבוקר? קפרי קרא, אתה תסיע אותה?! אני לא רוצה להיות חלק מזה!
אבל כל הילדים הולכים לגן בקלות!
הבת שלנו איננה “כל הילדים”! קראה ליאן ובכתה.
באותו רגע היא קיבלה שיחת טלפון מהאם:
אני מגיעה מחר! אמרה רוויז, אני בחופשה, באה לבקר. יש לנו כמעט חודש זמן.
ליאן קפצה כמו ילדה ושמעה:
מחר אמא תבוא! סיפרה לבעלה, אנחנו נושמים.
מצוין! השיב קפרי, זמן להכיר את החמות. מקווה שנסכים.
בטח, חייכה ליאן, יש לי אמא מהעולם. היא תמיד תמצא פתרון.
***
רוויז באמת הוכיחה את עצמה. היא אמרה שהיא והאב יגיעו בתורף כדי לשמור על נועה, מאחר שאין להם אפשרות.
אל תקחני לבבות, ליאן, חייכה היא, החיים משנים, אבל נוכל להתמודד.
אני לא מתלוננת, השיבה ליאן, רק לא מבינה איך אתם תגיעו? ומה עם העבודה?
אסדר לעצמי משמרת, והאב בפרישה בעוד שבועיים. אז הכל יהיה בסדר. אולי נועה כבר תלמד ללכת לגן לבד.
כך נחליטו.
בבוקר רוויז לקחה את נועה לגן, והיא הלכה בשקט. אחרי השעה 12, קיבלה שיחה שהילדה צריכה להגיע הביתה.
***
וכעת, כמעט שנה, רוויז ויוסי ממשיכים לנסוע לתל אביב במרווח של שבועיים. יוסי, שכבר בפרישה, נוהג להסיע נועה לגן, מחזיר אותה בצהריים, ומחכה עד שההורים יחזרו מהעבודה.
בכל ערב הוא יוצא לטייל בתל אביב, לא כי הוא מת על העיר, אלא כי הוא מתבונן בצעירי שבונים חיים.
הם לא רוצים לעשות שום דבר, הוא מתלונן על השכנים, לא מנקים, לא מבשלים, רק מצפים למזון מהשירותים. נועה רק צופה בקריקטורות משעממות. הם חושבים שהדעה שלהם היא האמת היחידה. איך אתם מתמודדים עם זה?
לי זה קל, מציינת רוויז, אני תמיד מוצאת לעצמי עבודה: מכבסה, מנקה, מבצעת קניות. יוסי, מה אנחנו עושים? הדור הצעיר שונה לגמרי. מרחמים על נועה איך היא תשרוד בלעדינו?
מתי זה יהיה? כשיא ללכת לבית הספר?
אין לי מושג, נאנחה רוויז.
***
רוויז סיפרה לתמר וייסברן על כל המצב כדי לקבל תמיכה והבנה. תמר, שהייתה מורה בעבר, לא חומצה:
אתה, רוויז? שלוש שנים הילדה מנהלת אתכם, ואתם עומדים על פקודותיה? מה זה “היא לא רוצה לישון בגן”? שיכחתם לבקר בבוקר? אחרי יום של בכי היא תסתדר!
לא, זה לא אפשרי, השיבה רוויז, מרחמת אותה.
מרחמת? אתם יצרתם את הבעיה! אם היו הורים חכמים היו מתקנים את ההרגלים. איך תדעו מה יעשה הילד כשיגיע לבית הספר? תתיישבו על המושב! בקיצור, אני לא תומכת באופן ההורות שלכם. חשבו לפני שהדבר כבר מאוחר.
***
כעת תמר וייסברן ביקשה לשאול את יוסי:
אתה מתכוון לארגן סדר במשפחתך?
סדר? השיב יוסי במרחק קולי.
כן. הנכדה שלך מתנהגת לפי רצונה, הבת משתמשת בהורים ללא בושה, החתן זורק את האחריות עליכם, ואתם, בגיל הזהב, נודדים כל שבועיים 400 ק”מ, ואתה רק עומד ומסתכל?
עכשיו גורלו של הילד נזרק לביתי, אמר יוסי, מי ששולף את העבר? האם זה החתן?
לא, השיב תמר, אתה לא יודע למה אתה מדבר! לא ביקשתי עצה ממך.
תמר נקטה ברוגע, ויוסי השתחרר במחשבה:
אנחנו אוהבים את הילדה והנכדה, האהבה שלנו אין גבולות. אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים, כל עוד אפשר.
יוסי חייך וירד במדרגות באיטיות. תמר נותרה שם, ללא רצון לשוחח עוד.
באמת, למה הייתי מתלהבת איתו? חשבה, אולי הם רוצים להרוס את הנכדה ולפגוע בחייהם, אבל זה לא ענייני
האם היא צודקת?
