הקול של הירי הפיץ באוויר כמו פקק נשבר. פקק זכוכית נפל על המדרכה. אדם חסר קורת גג, לבוש בפסים משומשים, הטביע חבטה חזקה על פניה של אורלי, המיליארדרת של חברת הייטק בתל אביב. היא נסערה, הלחיים שלה נצצו כאש, הקהל סביב צעק והמצלמות רטטו. לפני שהספיקה להרים ידה, ירייה שנייה פגעה ברכב שמאחוריה פגז פגע בחלון והקול של הורידו אותה! קפץ מהקהל. האיש המשיך, גרר אותה אל קיר סגור והכריז: הצלתיך, אל תדאגי.
עזרה יכולה לבוא בצורת מראה בלתי צפויה; אל תתעלמי ממנה, היא עלולה להציל את חייך. אורלי הביט בעיניו של האיש מבולבל, עייף, מלא קמח, אך רגוע. הלב שלה קפץ. מי אתה? שאלו. הוא השיב בקול מרוחק: עוד לא עכשיו. רק תזזי. היא נעתה אחריו. ירייה שלישית נשמעה, והאמת הפנימית שלה לחשה: הוא אמון.
בתוך הרכב השקט, הלב של אורלי רקד במקצב של פחד. ידיה רעדו על ההגה, הנהג נעלם, השומרים נעדרו. שם לשבת היה סימון, גבר שמחפש מנוחה. החבטת אותי, לחשה אורלי. כדי להציל אותך, השיב. ראיתי את האקדח; היה לי רק שנייה להזיז אותך. לפעמים מצילים אדם על ידי פגיעה תחילה.
היא ניגשה אליו, מבטה נלחץ על פניו המחרידים. אל תתמקד בכאב, אמר סימון, קולו שקט אך חזק. תסתכלי מעבר למראה. הוא לבדק את המראה האחורי ואמר: הימנעי מהכביש הראשי, הם עדיין רודפים אחרינו. שני אופנועים שחורים, ללא לוחות רישוי, חנו מאחוריהם בתנועה אחידה.
זה יותר מדי יציב, התייחס סימון. אורלי כיוונה את הידיים על ההגה. מה לעשות? לחשה לעצמה. נסעי לאט, אל תיכעסי, קרא סימון. מחוץ לחלון, העולם רץ במהירות; בפנים, הזמן קפא. אל תדחפי את המהירות כשפחד רודף, קיבל. הפנה ימינה בפנייה הבאה. אורלי הנהנה, פיה נבשת.
האופנועים התקרבו ברוח קלה, והלב שלה נשאר פועם. היא חשה את עקבות החבטה על לחייה, אך היא עדיין חיה ומאמינה בו. אופנוע אחד התקדם קדימה, סימון קרץ וצעק: אל תעצור! המשיכי דרוך! הם עברו שער חצי פתוח, הראשון עבר כמו צל. סימון לחש, דוקטור. ראשו נגע בחול, נשק ממרח על קו האופנוע.
פעמים רבות הפתרון אינו בריצה, אלא במעבר דרך פחד. משטרה קראה, אור האורו כחלחל. האופנוע הראשון נפל על השער, הרוכב נפל באבק. שני האופנועים המשיכו לרדוף. סימון פתח את החלון, השליך תיק ישן אל הרוכב; התיק פגע בחזה, האקדח נפל. הרוכב איבד שיווי משקל ונפל.
שחררו מה שמכביד אפילו תיקים ישנים אם זה יעזור לכם להמשיך. שרעק השוטרים מילא את האוויר, והסכנה נדחקה לאחור. אורלי עצרה בתחנת דלק מלאה, ידיה רועדות. חיי אמורים היו נגמרים, לחששה. אבל אתה הצלת אותי. למה? שאלה. סימון הצביע למרחק, שם אנשים דיברו מתחת לגשר.
תכננו את זה, קטע. לא יכולתי לברוח. אורלי נשקה ברגע של כאב. למה אני? הוא כיסה במבטו. את נועזת, מרגישים שהעולם שייך לך. הם קחו אותך בחזרה, נמאס להם מהמנהלת, מציאות תאגידית, מתנגדו. אני חייבתי לעצור.
הוא חייך, הסכנה הייתה במצלמות, אבל מישהו מקשיב. אורלי הרגישה שמישהו מצפה לה, מישהו דואג. תודה, לחשה בקול נרעד. לא היית בלתי נראית לי.
בתחנת המשטרה, משטרה ב- הצילו אותם, והקצין הראשי נדהם לראות את אורלי יחד עם האיש חסר בית. הוא נשאר, אמרה. הציל אותי. בחדר פרטי, אורלי ישבה על כיסא, נבוכה. העזרה האמיתית נובעת משקט, וכאשר היא מגיעה שמרו עליה.
סימון הסתובב, עיניו סקרו כל פינה. טיל, אמר אחד, זאת סיבה שרצינו לברוח. אורלי מבטאת את דמעותיה, לא הכרתי אפילו אותך.
סימון נשא על כתפיו סיפורו: פירתי בתור עובד בנק, נשוי, אב לבת, כשלון של פגיעה במערכת. נשלח למאסר, אשתי עזבה, ביתי שכחתה אותי. קולו רועד, חזהו כואב. איבדתי הכול, אבל לא את מי שאני. גם כשחיים שורפים, תחזיק בלבך זו הכוח האמיתי.
הוא המשיך, חשבתי שאף אחד לא יקשיב, אבל היום איני יכול לברוח. אורלי הנהנה, דמעותיה נגררו. אז לא נלך לבד עוד, הוא אמר ברוך.
שוטר נכנס במרץ: המתנקש מת, הרגנו אותו ברעל. אורלי נשענה, השקט נפל על הזירה. סימון הסתכל בחשש, הדבר עמוק יותר מהעסקים.
אורלי לחשה, אז עליי להילחם. היא פנתה לקצין, האלימו גם את בני, אנחנו לא בטוחים. כשהמאבק מגיע למשפחה, צריך לעמוד זקוף. פחד אינו אפשרות, אהבה חזקה יותר.
סימון חייך, נצטרך להסתתר, הם עם בכל מקום, אפילו בביתך.
אורלי חשבה על דוד, בנה, ידיה נלחצו. נזוז עכשיו, הוא אמר, והבית המפואר הפך למבצר.
באותו ערב, המשמרות של ביתה הפכו לחיילי צליל, ולפני הפתרון הוא חייך וראה את דוד מרוץ. תודה, מר, אמר סימון. הילד חייך, תודה על החסד.
הטלפון צלצל: התרחקי מהעסקה או בנך ישלם. היא השילה אותו. סימון הציע ברגוע, צריך לעזוב, אל תסתמכי על השומרים. ירי נשמע מחוץ לשער האחורי, הקיר רעד. דוד מצריח. אורלי אחז בו, השומרים צעקו, סימון לא רעד: זו מלכודת, בואי איתי. הם ברחו דרך דלת המשרתים אל הלילה, עשן ופחד מלאו את האוויר, צללים נצצו מאחוריהם.
היו הולכים במדרכה צרה, צעדיו של סימון בטוחים, הוא לא היה אבוד. לאן? שאלה אורלי. אל היבשה, השיב. יש לי מקום. הגיעו לדירה קטנה בשכונת סורולה, קירות שבורים ונורה קודמת מרצדת. דוד נרדם על ברך אורלי, סימון נעמד ליד החלון.
העסקה הזאת היא למה הם רוצים אותך מת, אמר, הסיגייט גדול מדי, מישהו לא רוצה שתחתמי.
הטלפון צלצל הייתה זו עדי, מנהלת הביטחון שלו. את בסדר? שאל. סימון לקח את השיחה, אם אתה דואג, למה הם יודעים את המסלול? הקו נקטע.
אורלי התבוננה בו, אתה בטוח שהבידוד הזה לא הפך לבגידה? סימון הנהן, הם ידעו, הם יצרו איתי כל כך הרבה מסכות. תחושת רוע נפלה על הלב. מכרת אותי בשביל כסף, או הפחד.
הפחד הוא הנשק, הוא לחש, אבל הלב שלנו הוא החזית.
הם תכננו מלכוד אחרון פגישה סודית לחתימת העסקה. סימון אמר, העולם יחשוף, יום אחד יפול קורבן. המשטרה הסתתרה בלבוש אזול.
הקורים הושבו במחסן נטוש ליד הנמל. אורלי חיכתה בתא משוריין. סימון עמד לצידה, לחש: הם באים.
רכבי שחרורות שחורות ניגשו, חיילים מצויידים יצאו, במרכז נעמד אדם קפוא, עיניו חמסות. הוציאו אותה! צעק. סימון קפץ לכיוון האויב, אתה תעבור דרכי! האור נשבר, משטרה צצה מצידיה. נשק ירד, ירי נשמע, האויב ברחו.
הקול של אורלי הרעיד את האוויר, עשית זאת שוב. סימון חייך בדם, עדיין עומד כאן.
הבוקר הבא, הכותרות דולקו: חטיפת נשק נענו, מיליארדרת ניצלה את המתקפה השלישית. אורלי עמדה מול הקהל בחיתום העסקה, מצלמות פיצחו, עיניה חיפשו את פניו של סימון. הוא לא היה שם. היא מצאה אותו מאוחר יותר תחת אותו גשר, יושב ברגליים משולבות, צופה בתנועה.
אל תשתכח מי הושיע אותך כשעולם מתהפך, היא אמרה. החזר לי, סיימתי את המלאכה.
הוא קם, מופתע, גברת לוי. היא חייכה, קרא לי אורלי. היא חצתה מפתח, בית, עבודה, חיים. קיבלת יותר מתודה.
סימון רעד, את נותנת לי את זה. היא חייכה, הכשרתי אותך לבטחון, לחבר.
הם הסתכלו זה על זו, דמעות מתעלות. הקפצתי אותך והחזרת לי עתיד, הוא אמר. היא צחקה, הקפצתי אותך חזרה לחיים.
שבועות אחרי זה, סימון לבש חליפה נקייה, הלך לצד אורלי באירוע תקשורת. דוד רץ אליו, דודי, אתה כאן! הקהל נדהם. האיש חסר הבית הפך לגיבור, המיליארדרת הפכה למאמינה.
קרן למען ללא בית נפתחה על שם בתו של סימון, אמרא. אורלי לחצה ידו, בונים בתים, משרות ותקווה. העיתונאים שאלו, למה הוא? היא השיבה, כי הוא לא וויתר, על עצמו ולא עליי. הרם אחרים כשאתה עולה.
הכוח בלי מטרה הוא ריק. הוא הביט בפנים, פעם היה בלתי נראה, עכשיו ילדים מחייכים אליו.
אישיו קיבלו אותו, אורלי לחקה, מוכן לנאום? הוא חייך, אין לי פתקים, רק אמת. הוא דיבר, קולו רעד בתחילה, התייצב: הייתי בלי כלום, אבל היה לי אוזן לשמוע, יד לעזור, ומישהו שהקשיב.
הקהל השתתק, דוד הריע בקול רם. אורלי נגדה, כאשר אתה עולה, דבר. הצלקות אינן בושה, הן עדות ששרדנו.
הקצין המשטרה חייך, תודה על ההצלה. תרומות זרמו, הסיפור הפיץ ברשת, אך סימון נשאר הוא עצמו שקט, עדין, ערני. עדיין אני אני, הוא אמר לאורלי.
הפעם העולם ראה אותו.
במגרש הכדורגל של דוד, סימון ישב לצידה של אורלי, צוחקים כשדוד כבש שער. השמש זרח, הפחד נרדם.
אורלי לחזה, אם לא היית מקלל אותי? הוא חייך, לא היינו כאן.
המעשה הקטן שינה הכל. אל תחכו לשלמות, היו אמיצים, התחילו. הקהל רעש, דוד נענע, אורלי וסימון נענו. מיליארדרת, חסר בית, שני זרים שהפכו למשפחה.
