13נובמבר, יום שלישי
היום אני מתיישבת לכתוב, כי הרגשתי שהדברים שמתרחשים סביבי חורגים מהשגרה. האמת, השנה האחרונה הייתה קפיטולית במובן המילה. אמא חלה קשות והייתה מאושפזת בבית החולים ביפו כמעט כל השבוע. בזמן שהיא במרפאה, אני נשארת בבית עם דוד רון, אחמד בעל משפחת נעמן, שנמצא שם רק כדי לעבוד. הוא קם כל בוקר בשעה7:00 ועובד עד השעה20:00, אז למעשה אני הולכת לחיים של בדידות.
מאיר, שכיר מזדמן, מזין אותי במעט כסף כדי שאוכל לאכול ארוחת צהריים בבית הספר. מה שנשאר, אני קונה בפעם הראשונה בוטנים, אורז בורגול, תפוחי אדמה, ולפעמים נקניקיות זולות, ואז מכינה לעצמי ארוחת ערב.
באמצע נובמבר חזרתי מבית הספר ומצאתי את דוד רון יושב במטבח, משען את מרפקיו על הבר ויצרן על הרצפה. כשהייתי קרובה אליו, הוא הרים ראשו ואמר:
טוב, אורלי, אין עוד אמא שלנו.
לא אמרתי דבר, הלכתי לחדרי. אני בת שלוש עשרה, ואני יודעת שמחלות כאלה לרוב אינן נותנות הרבה זמן, אך קיוויתי שהאמא תחיה יותר. יחד עם אמא חלמנו שאני אסיים את כיתה ט’ ואז אלמד במכללת סיעוד. היא הייתה אומרת:
בת שלי, תעבדי עם ילדים, את לבבית, וכאשר תטפלי בחולים צריך ליטול אותם באהבה.
הייתי עומדת מול חלון, מביטה בענפי הברזול השטוחים שמסתכלים אלי מבחוץ, והרגשתי ריקות עמוקה, כאילו אין סביבי אף אחד לא דוד רון, לא קרובי משפחה, לא חברות מהבית ספר. רק הריק שבין הקירות.
מחרת הגיעו אחותי של האם: דנה, נטלי ושירה, שמתגוררות בגליל. הן חקרו את הדירה, חיפשו דברים של אמא במגירות, וכמה שעות בילו במטבח מבשלים. בזמן שהן עבדו, ישבתי בחדרי ושמעתי את קולם מרחוק. דנה הביאה לי צלחת של תפוחי אדמה וקציצה, אבל לא נגעה באוכל.
בחתונה של האבל הגיעו עוד שלוש נשים ושניים גברים שמעולם לא ראיתי לפני. מיד על השולחן נפתח דיון מה נעשה איתי. מאיר פתח:
אנחנו עם קשת לא היינו נשואים, רק גרנו יחד, ולכן אני לא רואה את עצמי כאב. עלינו למלא את הדירה בעוד שבועיים, ואני לא צריך שני חדרים. אז, בני המשפחה, תחליטו מי ייקח אותי איתו.
שקט ירד בחדר, כולם הסתכלו זה על זה. לבסוף דנה אמרה:
מה, אסור לי? קשת הייתה כמו אחות שלי, עכשיו זה תפקידי לגדל את בתה.
נטלי חייכה ואמרה:
אולי שירה תתפוס אותה? יש לך בינה, שירה, משכורת קבועה והולדתך תקבל קצבה.
שירה התנגדה בחוזקה:
לא, עברנו לטרום, ואני צוברת את הילדים שלי, אין לי מקום לילד אחר.
נטלי הוסיפה:
אני לא יכולה, יש לי נכות ולא יקבלו אותי.
אין תשובה נפתרה, והקול של הדלתות הנקייה השמיע רק רעש של כיסאות נסגרים. הרגשתי שאין אף אחת מהאחיות שמביטה אליי ברצון.
במקביל, דנה אמרה כשעזבנו:
אם הייתה לנו דירה שזכנו לה, אולי היינו מתחשבות יותר. עכשיו זה רק משימות וביטול.
בסוף, ההחלטה נלקחה להכניס אותי למוסד חינוכי לילדים. לפני שהעבירו אותי, מאיר לחן אותי במילים:
אל תפחדי, דרכינו נפרדות, אבל אני מקווה שתהיי בטוחה.
בבוקר הראשון במוסד, ניגשה אליי נערה גבוהה, חומה, שערים מתולתלים:
את חדשה? איך קוראת לך?
אורלי,
אמרתי.
אל תדאגי. יש כאן מורים טובים ובוגרים שדואגים לנו. חוץ מאותם, אף אחד לא רודף.
כאן מי שמחובר לבד. אני כאן כבר חוד, בואי נתקשר, זה יקל עלינו. קוראים לי לידיה.
שאלתי אותה אם הוריה נפטרו.
לא, הם עדיין בחיים, רק שבשנים האחרונות נאלצנו לעזוב.
מזל טוב, יש לך אחים?
שלושה אחים, הקטן עדיין ילד, אבל הגדולים הורסו אותי כל חיי, הכריחו לבשל ולכבס כשאמא לא יכלה לעמוד.
שאלתי כמה היא בת.
שלוש עשרה ושלושה חודשים.
היא חייכה ואמרה שהמשפחה שלנו גבוהה, ולכן היא נראית כך.
אנו נשארנו יחד עד סיום כיתה ט’. באותו השנה האחרונה, דיברנו רבות על העתיד שלנו.
רציתי ללמוד במכללת סיעוד, בדיוק כמו שהאמא חלמה. לא יודעת אם אסיים.
למה לא? יש לך ציונים גבוהים בכימיה ובביולוגיה, רק שני ציון ארבע בטופס. יש לנו הטבות, גם אם לא תשתמשי בהן.
ומה אתה עושה?
אני מתכננת להיות קונדיטורית, לאפייה של עוגות שמרקחות כאילו עננים.
שיחקנו בזיכרון על הופעות של ניקול טלמנית, על תחרויות וידאו, וכיצד נכנסנו לקפה אחרי שזכינו בתחרות קולית.
לאחר תום הלימודים, קיבלו אותי דירה קטנה בתל אביב שני חדרים, שיפוץ מינימלי. הייתה זו הפעם הראשונה מאז חיי במוסד ובקהל שהייתי לי חדר משלי, מטבח ובקבוקון. קישטתי אותה בווילונות בהירים, הוספתי גינה על החלון של גרני, קניתי מנורת שולחן צבעונית, שתי סיריים אדומות עם פסים לבנים, וקצת כלי מטבח נוסף. המגורים לא היו יוקרתיים, אבל הם היו שלי.
יום אחד, כשסיימתי משמרת בתור סגנית במרפאת הילדים והייתי בדרך לחזייתי, קראה אליי קול מאחורה. הייתה זאת דודה איננה, בתו של האם, שפעם דחתה אותי.
אורלי, זוכרת אותי?
כן, את בת של האמא שלי.
שמעתי שזכית בתחרות במכללה, שם קוראים לך אורלי חביב!
היא ביקשה ממני לארח עלתה של בתה, כריסטין, שעדיין בת שניים במכללה, ולשתף איתה דירות.
אפשר? נשלם חצי השכירות ונביא מצרכים.
אמרתי: «לא, תודה».
היא המשיכה: «את תמיד הייתה ילדה טובה, לא מצאת מקום לחברה?».
הגעתי לאוטובוס, הוא נסע והדלתות נסגרו. איננה נשארה לעמוד, מביטה אחרי האוטובוס שהלך, וחזרה לביתה.
היום, כשאני כותבת את כל זה, אני מבינה כמה קרו שינוי, כמה החלטות נלקחו מאחורי הגב, וכמה חיבוק של ידיים זרות יכול להפוך לעוצמה פנימית.
היום אני מרגישה יותר חזקה, יותר עצמאית. אולי אני לא תמיד מבינה למה הדברים קורים, אבל אני יודעת שהדרך שלי בדרכי היא שלי.
אורלי.
