לא מבינה, איך תשנת את המנעולים? אמר דני בקול מתוסכל. חצי שעה לא מצאתי איך להיכנס
הדברים שלך אצל אלונה, חידדה אורית. לך אליה אם אתם נוצרו זה בשביל זה.
דני הפך לבן-אף, קו הצוואר נמתח, הלסת רועדת.
איזה שטויות, מי זה אלונה בכלל?..
נעמה, היום חופשתך? חייכה אורית במבט מתפלא אל השיער האדום שהקפיא מהקור.
נעמה, שמניעה שלג מהקצוות של שערה האדום, קיבצה מהירות את המעיל.
אוו, אורית, הלקוחה בטלה צריך עיצוב חתונה מיידית. התקשרה לפני שעה.
אני רצה, ענתה נעמה, נרגשת, ומתבלבלת במכנסי העבודה. אתה לא מתנגד? קבעתי זאת בלוז.
אורית פשוט הניפה יד: אנשים עובדים, אלוהים יברך. היא אהבה את הסלון הקטן שלה בדיוק בגלל האווירה המשפחתית.
כך זה נראה היום: רון מתעסק בצביעת שיער מורכבת, משוחח בשקט עם לקוחה, רויטל ושירלי מחזיקות הפסקה בין טיפולי הציפורניים, שותות תה עם עוגת תפוח, והילה ליד החלון מנקה כלים.
חם, נעים, ריח קפה ומוצרי עיצוב ממלאים את החלל.
הטלפון בכיס רשרש. הודעה מדני:
«חביבתי, היום אפחה. פגישה חשובה עם לקוחות».
אורית חייכה הוא תמיד מודיע כשמאחר. דאגן.
קצת לפני זה קנתה לו למחרת עוגיות חלה רק בשביל לשמח אותו.
הדלת הראשית נפתחה, והכניסה קיבלה נשימת קור.
על המדרגה עמדה אישה גבוהה בחליפת קוטור עם צווארון פרווה מפואר, נעליים משוחצות, וכפפות עור.
שלום, קיבלה בקול קריר, הסתכלה סביב בקפדנות. צריך לשוחח איתך.
אורית חייכה כפי שהייתה רגילה:
אני שומעת.
לבד, הצביעה האורחת, מתאמת שיער לבן מושלם.
קולו של האורחת גרם לאורית להיזהר. היא הדריכה אותה לחדר הקטן, שנקרא בגאווה משרד המנהל.
קוראים לי אלונה, היא ישבה על הכיסא, חצאה רגל על רגל. באתי לדבר על דני.
לב אורית דפיק, אך חיצונית נשארה רגועה. שנות עבודה עם לקוחות מעוגלים למדו אותה לשמור על פנים חדה בכל מצב.
על איזה דני?
על בעלך, אלונה נטה מעט קדימה. תקשיב איך קוראים לך?
אורית.
תקשיבי, אורית. אני יודעת שאת חולה. בגלל זה דני לא מעז להגיש תביעה לגירושין.
הוא פוחד לפגוע בך, דואג שהנפש שלך לא תוכל לסבול. אבל זה כבר לא יכול להימשך.
אנחנו אוהבים זה מזמן. יכלנו להיות מאושרים, אילו לא היינו מתנהגים ככה
אורית מביטה באורחת, מרגישה שהמציאות מתהפכת לחלום סוריאליסטי.
דני? הוא הזה, שקיבל מבוקר נשיקה לפני העבודה?
הוא שבאתמול חיפש באינטרנט טיול לחגי מאי לאן שתרצי, שמש שלי?
חשבתי הרבה, המשיכה אלונה, כמעט מתזכרת בטקסט. זה הוגן לתת לך חצי הדירה. את מבינה שמניעת בעל באי נוירוזה זה לא צודק?
אורית נשפה לאט. מחשבותיה מתנגנות, אך הן חזקות וברורות.
אני צריכה לחשוב, אמרה בקול מדויק. נדבר מחר?
אלונה לא ציפתה לתגובה כזו. היא הסתכלה, מצמצמת ריסים ארוכים.
כן, כמובן רשמי לי את המספר.
בלילה, דני הגיע מאוחר, כמו שהבטיח. מרקחתו הייתה משקה קבוע והניח של אלונה ניחוח עדין של פרחי טוליפ. אורית הרגישה עכשיו את ההבדל.
ארוחת ערב? שאלה, כאשר דני הוריד נעליים במחווה רגילה.
למה לא, חייך, נישק אותה בלחיצה על הלחייה. מה יש לנו?
פסטה בפירות ים. המועדף עליך.
הוא אכל בשקיקה, סיפר על היום הקשה, שאל איך מתקדמת הסלון.
הכל כרגיל, רק שהאווירה נראתה מתוזמנת, מזויפת. כל תזוזה, כל אינטונציה הצגה רק בשביל היא.
חמש שנים, צלצלו במוח. חמש שנים של תזכורת.
בלילה, היא שוכבת ללא שינה, שומעת את נשימתו השקטה של דני. מזכירה איך נפגשו, איך הוא חנה עליה, איך הציע נישואין.
מתי התחילה השקר? מההתחלה או אחרי? והכי חשוב למה?
היא משלמת חשבונות, קונה מתנות לכל המשפחה, כולל הדודה הקשישה של דני. מארגנת חופשות, דואגת לבריאות שלו, זוכרת ויטמינים וחיסונים.
והוא הוא משלם רק על קרדיט של מכונית יוקרתית, מילה של סטטוס.
עד הבוקר, ההחלטה נבנתה. כשדני, כמו תמיד, נשק לעזיבה, היא תפסה את הטלפון ומצאה את ההודעה הישנה.
הלו, אלונה? זה אורית. בואי ניפגש היום. החלטתי הכל.
אורית סידרה את חולצותיו של דני, מפלסת כל קימור.
כחול כהה עם ריבועים קטנים האהוב עליו, לישיבות חשובות. לבן עם כפתורים צרפתיים מתנה ליום הולדת שעבר.
חמש שנים של משותף נכללו בשתי מזוודות ושק ספורט.
אלונה חזרה בטלפון קול של ניצחון חמקמק.
אני יוצאת! מונית בחוץ. חשבתם על הכל?
בטח, ענתה אורית ברוגע. אם אנחנו מוכרות את הדירה, קודם צריך לפנות אותה.
קחתי את חפצי דני, קח אותם. אני אדבר איתו לבד, הערב יגיע אליך.
הפסקה בתקשורת.
אתם יודעים, אמרה אלונה בחוסר וודאות, אתם באמת חכמות. חשתי שתאיימו, אבל אתם רק מתעניינות.
אורית חייכה באירוניה. בחורה בטוחה בעצמה, חושבת שהעולם צריך לרקוד למוזיקה שלה.
החיים מלמדים ממדנות, השיבה בקצרה. העלו, הדירה במאתים ועשרים שקל.
אלונה נכנסה לדירה בקווט בקווט, מעיל ורוד, תיק ממותג, נעלי עקב על שלג.
אה, זה הסוודר האהוב שלו! קראה, בוחנת חפצים. והצמידים שהקנתי בחג!
אורית הקפיאה. ההצמידים היו ממנה? דני אמר שהקנה אותם בטיול עסקים
קחו הכל, אמרה בקול חזק. כולל מצעים, הם באריזה נפרדת.
אלונה סגרה במזוודות המונית, מתאמצת לשמור על תסרוקת מושלמת בין פקודות.
מיד הבנתי שדני לא מאושר בנישואין. לא יכול לחיות עם היא עצרה, מביטה באורית במבט שמנתח. בטוח, אנחנו נוצרנו זה בשביל זה. הוא יפרח איתי!
אורית נשארה שקטה, צופה באישה זרה שמסתדרת בדירתה. מה דני אמר לאהובה?
איזו סיפור רגיש הכין על חיי נישואים בלתי מאוהבים?
כאשר דלתות אלונה ננעלו, אורית נחתה לאיטיות על הספה. בחלל הריק נשמעה השקט.
חמש שנים של חיים משותפים הפכו לערמת זיכרונות והן רק תחפושות.
הטלפון נדלק שוב דני.
מתוקה, תביאי פיצה בערב? ממש מתחשק לי משהו)))
אורית חייכה. הוא אפילו שלח סמיילים בעל דואג, אוהב ומקשיב. תמיד הייתה גאה בזוגיות שלהם.
חברותיה קנאיות: חמישה שנים יחד, כמו זוגות מהחלום!
בשעה שבע בערב צלצל פעמון. על המדרכה עמד דני מבולבל, מבולבל במלבוש.
לא הבנתי, שיניתם את המנעולים? התחיל הוא בקול מתוסכל. חצי שעה לא מצאתי איך להיכנס
הדברים שלך אצל אלונה, חיככה אורית. לך אליה אם אתם נוצרו זה בשביל זה.
דני הפך לבן-אף, קו הצוואר נמתח, הלסת רעדה.
איזה שטויות, מי זו אלונה?
תפסיק, אמרה אורית בעייפות. היא באה אתמול לסלון, אמרה את כל הסיפור על האהבה שלכם, על השחיטה שלי. דרך אגב, למה אני חולה? מה אתה אמרת לה?
אורית, תשמעי
לא, אתה תשתמע. הדירה שלי. ובמכונית שלך נחלק כאשר ניגשת לגירושין, היא במשותפת. ואני בריאה לגמרי.
היא סגרה את הדלת לפני פניו המובהלים של דני. ידיו רעדו, אבל בפנים היה קפץ נוחות.
הטלפון צלצלה מיד אלונה.
למה אומרת הדירה שלי? צעקה. הבטחתם!
לא הבטחתי שום דבר, חתכה אורית. אתם החליטתם לחלק כאן הכל. ובקשר שלך, תסתכלי על הנסיך שלך יותר.
הוא אפילו קנה מכונית באשראי כל תרומתו לתקציב המשפחתי.
היא לחצה סיום וזרקה את הטלפון על הספה. אחר כך הלכה לאט סביב הדירה, מתרגלת לשקט החדש.
בארון המדפים ריקים, בחדר אמבטיה אין מכשיר גילוח, במטבח כוס הקפה האהובה עם סלוגן משוגע חסרה.
חמש שנים התפזרו, משאירות ריקנות והקלה מצמררת.
אורית הגיעה לחלון. בחוץ שלג מתגלגל, בחלונות השכנים נדלקים אורות ערביים. החיים נמשכים.
היא לקחה טלפון, חייגה
נעמה? זוכרת שאמרת שהיום תהיה מסיבת רווקים? שונבתי בואתי איתכן.
