יומן, 10 באוקטובר
היום חזר אליי צלצול הדלת במרפסת הקטנה של הדירה בתל אביב, וידעתי שמשהו חדש עומד להתרחש. נירית, בתי, סירבה להמתין והסירה את המפית מהידיים, פנתה אלי והלכה לפתוח. בפתח עמדו נועה, בתי בת עשרים, ובת זוגו החדש, עידו, בחולצה משובצת.
“אה, היי, אמא,” נשקה נועה אל הלחי, “זה עידו, הוא יגור איתנו.”
“שלום, נעים מאוד,” השיב עידו במבטים חמים.
“וזה אמא, אלונה,” הוסיפה נועה, “האחת שמביאה את האוכל הבוקר.”
שאלתי מה הולך להיות לארוחת הערב.
“פירה אפונה עם נקניקיות,” ענתה, והזמן עבר.
עידו ניגן בחיוך, נטש את השולחן ופסע לעבר החדר.
“הבנות, מה אנחנו עושים עם הפירה?” שאלתי, והסתכלתי עליו.
“אנחנו מצפים לאכול, אולי עם חרדל וקצף,” הציע בקול רך.
הצגתי לו את החדר שלי, ובינתיים נועה קראה לי, “בואי, אראה לכם איפה נצפה.”
הצעת המזון של נועה הייתה פשוטה: חצי חבילה של נקניקיות, קצת לחם, וחרדל. קיבלתי זאת ברצון, והלכתי למטבח. הכנת הפירה והנקניקיות הייתה מהירה, והייתי בטוחה שהכל יהיה בסדר.
בזמן שנטלטלתי בחדר האכול, נועה נכנסה וקרעה: “מאמא, למה את אוכלת לבד?”
“כי חזרתי מהעבודה רעבה,” עניתי, מנגסת נקניקייה. “אם מישהו רוצה לאכול, הוא יכין לעצמו או יחליט מה הוא רוצה.”
הפכתי לנרגשת כששאלתי אותה למה עידו הולך לשהות איתנו.
“הוא הבעל שלי,” אמרה בקול שקט, והפכתי רדה לאט.
“זה לא היה חתונה, פשוט נרשמנו בטופס,” המשיכה נועה. “אם יש לך כסף לחתונה, אפשר לתת לנו, נשתמש בו למשהו.”
שאלתי על האפשרות לשכור דירה אחרת, וההסבר היה שהדירה קטנה מאוד, ארבעה אנשים באותו חדר. נועה נרתעה מבין שכירות, ולכן קיבלה את ההצעה שלנו.
הציעתי לנו קערת פירה חמה, נקניקיות במחבת, וגם חצי חבילה של נקניקיות במקרר אם נצטרך יותר. נועה קראה עלי “חתן”, כאילו הרגישה שהיום היה חתונה של משהו שלא קיים.
אחרי שסיימתי לאכול, שטפתי הכל וניקיתי את השולחן. הלכתי לשנות בגדים, לקחתי תיק וסיימתי את היום במכון כושר, שם אני מתאמנת שלוש פעמים בשבוע בבריכת שחייה ובכושר.
קרוב לשעה עשר בערב, חזרתי הביתה, רק כדי לגלות שבמטבח פחתת שגרה של חורף. מכסה הסיר חסר, הפירה התייבשה והחלה להישבר, חבילה של נקניקיות פזורה על השולחן, לחם ישן ללא אריזה. המחבת שרופה, מצופה החלק שלו נשרף, בצלחת שאריות והאוויר מלא בריח של סיגריות.
“זה משהו חדש,” חשבתי. “נועה אף פעם לא הייתה כזאת.”
פתחתי את דלת חדרה של נועה ומצאתי אותה מחזיקה ביין וצלילה.
“נועה, תסדרי את המטבח, מחר נקנה מחבת חדשה,” אמרתי, ונסגרתי בפתח.
נועה קפצה וקראה בקול רם: “למה אנחנו צריכים לנקות? אין לי כסף למחבת, אני סטודנטית. אתה מתכוונת שהכל נשבר?”
הסברתי לה את כללי הבית: אחרי האכילה יש לנקות, אם משגעים משהו יש לתקן או לשלם במקומו. היא הרימה קולה והקימה את קולה.
“את לא רוצה שנשאר כאן,” קראה.
“לא,” עניתי בקול רגוע.
פשוט רציתי להימנע מריב. היא טענה: “אני רוצה לחלק את הדירה, היא שלי, קיבלתי אותה בעבודה, ואתה רק משכיר.”
הצעתי לה תורן במדרגות ובפינת הקיבוץ, אבל היא לא קיבלה זאת. היא קראה לי “אמא”, והשיחה הלכה והפכה לנטייה.
בפתאום נפתח הדלת, ועמד שם עידו, מבולבל, מתמלא משקה, מדבר בגובה קול גבוה: “אמא, אל תדאגי, אנחנו נשאר כאן.”
קולו של עידו השתבש, והחלה להתקדם אלי במרחקים. הוא הושיט את ידו לכיוון נועה, והיא נדחפה ממנו. אני ניסיתי להרחיק אותו, אך הוא כעס ונלחץ בחזקה.
הרגשתי שאני מאבדת שליטה. נועה קראה בקול: “אמא, מה את עושה?” וגררה אותי משם. פגעתי בעידו ברגל, הוא נפל. הוא קרא: “אני מתכוון לתבוע אותך!”
אמרתי שכעת אני מתכננת להתקשר למשטרה כדי לתעד את המצב.
הם ברחו מהדירה, נשארתי לבד. נועה קראה בקול רם: “את כבר לא אמא שלי! לעולם לא אראה את הילדים שלי!”
ענהתי באירוניה: “איזה עצוב. אני אשמח לחיות ליום אחר.”
הסתכלתי על הידיים שלי, הציפורניים שבורות, והרגשתי שכל האיבדים שהם גרמו לי.
אחרי שהם יצאו, ניקהתי את המטבח, זרקתי את הפירה והמחבת הישן, ושיניתי את מנעולי הדירה.
שלושה חודשים אחרי, אחרי שעות העבודה, נורה נחתה עליי בכניסה. היא נראתה חיוורת, בוהקת וקרועה.
“אמא, מה יהיה לנו לארוחת הערב?” שאלתה.
“לא יודעת, עדיין לא חשבתי,” השבתי. “מה תרצי?”
“היי, עוף עם אורז,” אמרה בקול רועד, “ועוף גרון.”
“הביטוח, נלך לקנות עוף, תכיני את הסלט בעצמך,” עניתי.
לא שמעה לי עוד על עידו בחיינו. השקט חזר לשגרה, ולפעמים אני מתבוננת בחלון ומזכירה את המחשבות שעברו עליי באותו ערב, כשחצי מהחיים נפל.
