מאיפה צץ התמונה הזאת? יונתן קפא, כשפתח את העיניים וראה על הקיר תמונה של אביו שנעלם
כאשר יונתן חזר מהעבודה, אמו שרה עברה למרפסת והיה מושכת על עציצים תלויים. היא מזיזה בעדינות את עלי הצבעוניים, ופניה מוארים באור רגוע וייחודי.
אמא, את כמו דבורה, יונתן הוריד את המעיל, ניגש ועטף אותה בכתף. שוב יום שלם על הרגליים?
איזו עבודה זו? חייכה, מזדיינת. הנשמה נחה. תראי איך הכל פורח. הריח כאילו לא המרפסת, אלא גן בוטני שלם.
היא צחקה בקול שקט, חם, כמו תמיד. יונתן נשף את ניחוח הפרחים וזכר פתאום את הילדות, כשהיו גרים בקומה משותפת, והגן היחיד היה עציץ קאלנסה שתמיד נפלה עליו עלה.
חלפו שנים. היום אמו בילתה הרבה זמן בקצה חוף, בקיבוץ קטן שהיא קנתה ליום הולדתו של יונתן. בית קטן, אך עם גן עצום שתול בכל עונה, אביב: נבטים, קיץ: חממות, סתיו: ירקות שורשיים, וחורף: חיכוי של אביב הבא.
יונתן ידע שלמרות החיוך של אמו, בעיניה חבויה עצב שקט, אור עדין שלא ייעלם עד שהחלום הגדול שלה יתגשם לראות את האיש שהיא חיכתה לו כל חייה.
האב. הוא יצא לבקר בעבודה באותו בוקר רגיל ולא חזר. יונתן היה רק בן חמש. אמו סיפרה: באותו היום הוא נישק אותה במצח, חייך לבנה והאומר “תהיה גיבור”. ונעלם ללא ידיעה אם הוא יחזור.
היו דוחות, משטרה, חיפושים. קרובי משפחה ושכנים לחשו: “אולי עבר”, “יש לו משפחה אחרת”, “הייתה תקלה”. אבל אמו חזרה על משפט אחד:
הוא לא היה הולך בלי סיבה. אם הוא לא יכול לחזור, חייב להיות סיבה.
המחשבה רדפה את יונתן במשך שלושים ומעלה. הוא היה בטוח: האב לא יכל לעזוב אותם. פשוט לא יכל.
לאחר תיכון, יונתן נרשם לאוניברסיטת תעשייה, למרות שליבו שרק לעיתונאות. הוא ידע שעליו להתקיים במהירות. אמו עבדה כאחות בבית חולים, משמרת לילה, אף פעם לא מתלוננת. גם כשכפותיו נפלו ועיניה אדמו משגרות חוסר שינה, היא אמרה:
הכל טוב, יוני. העיקר תלמד.
והוא למד. בלילות חיפש את אביו במאגרי נעדרים, עבר ארכיונים, כתב בפורומים. התקווה לא שככה להפך, הפכה למרכיב מרכזי בו. הוא הפך לחזק, כי ידע שעליו לתמוך באמו.
כאשר קיבל עבודה טובה, קודם פרע חובות של אמו, אחר כך חיסך וקנה את הקיבוץ. הוא אמר:
סוף סוף, אמא, את יכולה לנוח.
היא בכתה ללא עצב, הוא חיבק אותה ולחישה:
ראית? ראיתי אותך מאות פעמים. תודה על כל מה שעשית.
יונתן חיפש משפחה בית שבו מריח קוגל וצלחת של קארי, שבו המשפחה מתכנסת ביום ראשון והצחוק של הילדים ממלא את החללים. הוא המשיך לעבוד קשה ולאסוף כסף למיזם אישי. ידיו תמיד היו מיומנות מאז הילדות הוא אהב לבנות ולתת.
אבל בליבו נשארה משאלה למצוא את האב. הוא רצה יום אחד להיכנס הביתה ולומר:
סלח לי קיבלתי רק היום.
ואז הכל היה מתיישב, הם היו מבינים, מתנצלים, מתחבקים שלושה והחיים נראו שלמים.
לעיתים יונתן מצא עצמו שומע קולות של אביו: “יאללה, נצא לרחף?” והייתה תחושת חום בידיו.
לילה אחד הוא חלם שהאב עומד על גדת נהר, בחולצה ישנה וקורא אליו. פניו מטושטשות, אך עיניו אפורות, מוכרות.
העבודה של יונתן הייתה יציבה, אך שכר אחד לא הספיק למימוש החלום. בערב הוא עסק בפתרון מחשבים, מערכות חכמות. הוא ביקר שלוש בתים בלילה מדפסת, ראוטר, עדכונים והיה ידוע בקרב הקשישים בגישה סבלנית והבנה.
יום אחד קיבלה פנייה ממשפחה עשירה בכפר הירדן, חבילת אבטחה למגרש קונספט. ביקשו להתקין רשת ביתית.
הגיעו אחרי השעה שש, בעלת הבית תהיה בבית ותראה לכם, נאמר.
יונתן הגיע בזמן, עבר את משמרת האבטחה, ועמד לפני בית לבן עם עמודים וחלונות גדולים. פתחו דלת על ידי צעירה בת עשרים וחמש, לבושה בשמלה יפה.
אתה הטכנאי? בבקשה, תיכנס. המשרד של האבא נמצא בחדר, הוא בחו”ל אבל ביקש ממך לסיים היום, אמרה בחיוך.
הבית היה מואר, מרוהט בטעם גבוה, ריח של קפה יקר. בחדר המשרד שולחן כהה, מנורת ירק, כיסא עור. הוא התיישב למחשב, והכל הלך כשמתוכנן, עד שהעין שלו נתקעה בתמונה על הקיר. זוג צעיר אישה לבנה עם פרחים בשיער, גבר בחולצה אפורה, מחייכים.
הקול הפנימי שלו צעק: זה הוא. אביו.
יונתן קם, התקרב, וראה את העיניים האפורות, הלחיים המוכרות, המכתש ליד השפתיים.
סליחה מי זה בתמונה? שאל ברחש.
הצעירה הביטה בו בפליאה.
זה האבא שלי. ואתה מכיר אותו?
יונתן נתקע, לבו פועם בחוזקה. לבסוף נשף:
אולי אולי כן. נאנח. אפשר לספר לי איך פגשו ההורים שלכם? מצטער אם נשאלת שאלה מוזרה, אבל זה חשוב לי מאוד.
היא חייכה במבוכה וסיפרה:
האבא היה מהנדס רגיל. נפגשו בטיול בקיבוץ, נפלנו יחד על הגבעה ונפלנו על זה
היא הצביעה על יונתן:
אתה נראה חיוור. הכל בסדר? רוצה לשתות מים?
הוא הנהן, היא הלכה למטבח, והוא ניסה להבין למה הוא עשה זאת. אולי זה לא מוסרי, אולי לא חוקי. הוא פתח את “המחשב שלי” וחיפש.
תיקייה פרטית הייתה מוגנת בסיסמה. יונתן הקלד את תאריך הלידה שלו והיא נפתחה. בתוכה נמצאו תמונות ישנות, סריקות של מסמכים וקובץ טקסט ללא שם. הוא לחץ עליו.
הטקסט החל פתאום כמו מכתב שלא נכתב לפני זמן רב:
“מאותו היום הראשון ידעתי שזה לא נכון. היית יפה, חכמה, מבוססת ונאוה. ואני שום דבר. השתמשתי במתנה של אביך, שיקרה, והצגתי עצמי כרווק. חשבתי שזה יהיה רומן קצר. אבל הכל הסתבך: הצגת אותי כהתאמה, התחלנו להכין חתונה רציתי לברוח, אבל כבר לא יכולתי. האמון שלך והכסף של אביך החזיקו אותי. קיבלו לי מסמכים חדשים, דרכון ללא ציון נישואין. אני לא מתגאה בזה, אבל חשבתי שכך יהיה לקדם את כולם. לידה תישכח. הבן עדיין קטן לא יבין. ועכשיו אינני מכיר את עצמי. חי בעושר, אבל כל בוקר שותה קפה עם תחושת בוגד. ואין חזרה.”
עיני יונתן התעוררו. הוא נשך את היד, נאלץ לשבת מול קיר לבן ולחושב מה הוא מרגיש. כעס? זעם? צער?
לפניו נחשפה חטא של עשרות שנים. אם אמו חיה בחוסן, חוסכת כל שקל, ולא נישאה פעם שנייה, והאב בחר בחיים של שפע וללא אחריות.
הוא סיים את העבודה, קיבל מעט כסף ולך. לא זוכר איך הגיע למכונית, ישב, סגר את הדלת ידיו רעדו.
שלושה ימים עברו בלי מילה, הוא ניסה לבטא את האמת. אבל אמו חשה מיד:
משהו קרה, יוני? נראה לך רחוק.
הוא פתח באמיתי: על הבית, על התמונה, על המחשב והסיפור שקרא. היא הקשיבה בשקט, בלי לפרק, רק פעם עצמה את עיניה ולחצה את ידיה עד שהן הלבנות.
הדממה מילאה את החדר, ואז היא הלכה לחלון, מבטה הולך מרחוק. לבסוף היא אמרה:
יודעים זה הקלה לי.
יונתן הפתיע:
הקלה?
כן. אני חיה שנים עם השאלות: למה? האם הוא במצוקה? האם הוא חולה? והיום אני מבינה הוא בחר דרך אחרת.
היא ישבה על השולחן, משענת את ידה על הברכיים. בעיניה לא היו דמעות, רק עייפות של הדרך הארוכה.
עכשיו איני צריכה לחכות, יוני. לא מפחדת שלא מצאתי. אני חופשית.
סליחה על שהבאתי זאת אליך, לחש הוא.
היא תנענע את ראשה:
אין צורך בהתנצאות. הכל בחיים למען הטוב. רק שלפעמים אנחנו לא מבינים מייד.
היא חיבקה אותו כמו בילדותו, כשנפל מאופניים.
אתה המתנה הכי גדולה שלי. אפילו הוא עצרה לרגע הוא נתן לי אותך. ולכן, לא הכל היה לשווא.
באותו ערב יונתן ישב על הבריכה, צופה בשקיעה הורדת שמיים, רודף רודף את האדום של החול.
הוא הבין שלא רוצה לראות את האב, לא רוצה מילים, לא רוצה התנצלות ריקה. אביו הפך לתמונה מהילדות חום, טהור, ללא עודף. הוא נשאר באותה זיכרון.
לחיות לא אומר להחזיק ברוע. לא למשוך את העבר שכבר לא איתו. לחיות זה לדעת לשחרר.
ואותו ערב יונתן שחרר את הכל לחלוטין. הוא למד שהשלמה האמיתית היא כשמסוגלים לשחרר את העבר, ולא להיתקע בו. החיים ממשיכים, והלב נפתח לאפשרות חדשה של שלווה.
