להביט זה בזה מחדש
באותו היום, אורי חזר מהעבודה הביתה מוקדם יותר מהרגיל. בדרך כלל הוא היה פותח את דלת הדירה בשבע בערב, שומע את קולות המחבת מתפזרים במטבח ומריח את ניחוח הארוחה בתערובת עדינה של בושם של אשתו. היום, אחרי פגישת צוות שנקצרה בגלל מחלת הבוס, הוא מצא את עצמו עומד בפתח הבית בשעה ארבע אחר הצהריים, מרגיש כמו שחקן שהגיע לבמה אחרי שהאורות כבו.
הכניסה נפתחה, המנעול פיצה בקול רם. בחלל הכניסה תלויה מעיל גברי יוקרתי מצמר רך הוא תולה בדיוק במקומו של אורי.
צחוק נשמע משקפת הסלון, צחוק נשי, עמוק וקטיפתי, אותו צחוק שתמיד ראה כאוצר פרטי שלו. אחריו קול גברי, חצוף במקצת אך בטון בטוח, ביתי.
אורי קפא במקום; רגליו נצמדו אל העץ המקרמי שבו בחרו יחד עם תמר, מתווכחים על גוון אלון. הוא ראה במראה שבכניסה פניו החלקות, חליפת משרד קרועה. הוא הרגיש זרות במקום.
הוא הלך אל הקול, מבלי לשחרר את נעליו עבירה חמורה בחוקי הבית. כל צעד הפך לדופק באוזניו. דלת הסלון הייתה פתוחה במקצת.
בפינה של הספה ישבה תמר, בגדי ים תכלת שהוא קנה לה ליום הולדתה האחרון, רגליה מכוסות במגבת, כאילו בבית. לצידה עמד גבר כארבעים, בנעלי תחשיף עור רכות ללא גרביים הפרט הזה גרם לאורי לתפוס נשימה עמוקה ולבוש מכופף, חולצה פתוחה בקול הבטון. הוא החזיק בכוס יין אדום.
מול השולחן הקטן עמדה כדור קריסטל של משפחת תמר, מלא בפיסטוקים; קפסולות הקליפה פזזו על משטח השולחן.
הדימוי היה של אינטימיות ביתית מוחלטת, לא של תשוקה, אלא של בגידה יומיומית, מזיקה ביותר.
שניהם ראו אותו בו-זמנית. תמר רעדה, היין נשפך על גליסת השמלה שלה וגרם כתם חום על הבד הבהיר. עיניה, פתוחות לרווחה, הביעו לא פחד אלא פליאה פאנית, כמו של ילד שנתפס תופף.
הזרים החליט לשים את הכוס על השולחן בתנועת יד איטית, כמעט עצלה. על פניו לא היה פחד, לא מבוכה, רק גיחוך קל, כמו מישהו שהפריע לו ברגע המעניין ביותר.
“תמ… תמר”, התחילה היא, קולה נשבר.
הזרים לא הקשיב. מבטו נחת על נעלי תחשיף של גבר שיכול היה לעבור בחלל הזה, ואז על נעלי העור המיושנות שלו, מכוסות אבק. שני זוגות נעליים באותו מרחב שני עולמות שלא אמורים להצטלב.
“אני חושב שאעבור”, אמר, וקם בקצב של חוסר סבלנות למצב. הוא עבר אל אורי, הביט בו בסקרנות כמו בתערוכת מוזיאון, הנהן והלך לכיוון המדרכה.
אורי נותר במקום, שמע את קולה של תמר כשהיא מניחה את המעיל, והקול שלה בועט באוויר כמו שעון מצביע רק על זמן של עצב.
הוא ניגש לשולחן הקטן, לקח את כוסו של הזרים, מריח ריח זר. הוא הסתכל על הכתם בחליפה של תמר, על קפסולות הפיסטוקים, על בקבוק היין שלא נגמר.
אורו של החדר היה מלא בריחות: יין, בושם גברי יקר, ובגידה שמרקידה בתוכה.
הוא שם את הכוס במקומה, פנה חזרה למדרכה.
“לאן אתה?” נשמעה בקול של תמר, מלא בפחד.
אורי עצר מול המראה, הביט בהשתקפותו הפנים שלו שנראו רק רגע לפני שנעלמו.
“אני לא רוצה להיות כאן”, אמר בקול שקט וברור. “עד שהרוח תסלק את כל הריחות”.
הוא יצא מהדירה, ירד במדרגות, ישב על ספסל מול הבניין שלו, שלף את הטלפון ומצא שהסוללה ריקה.
הוא בחר להסתכל על החלון של דירתו, על האור החמים שאהב, וחיכה שהריח של בושם זר, נעלי תחשיף זרות, והחיים שלו שהיו שייכים למישהו אחר, יתפזרו באוויר. הוא ידע שאין דרך חזרה לבניין לפני ארבע הצהריים, שום תחושה של מציאות ישנה.
הוא נשאר על הספסל הקר, הזמן זרם בצורה משונה, כל שנייה הייתה ברורה ומוחצת. הצל של תמר נגע בחלון, הוא הסתכל והסתתר.
לאחר זמן מה חצי שעה? שעה? נפתחה דלת המדרגות. תמר יצאה, בלי גליסת שמלה, בחג’ינס פשוט ובחולצה, מחזיקה שמיכת תיירים. היא חצתה את הרחוב, ישבה לצידה על הספסל, השאירה מרווח של חצי אדם ביניהם, והושטה לה את השמיכה.
“קח, תתעטף”.
“לא, תודה”, השיב הוא, מעולם לא מביט בה.
“הוא קורא ארתור”, לחשה תמר, מביטה על האספלט. “הכרנו שלושה חודשים. הוא מנהל קפה קטן ליד מכון הכושר שלי”.
אורי הקשיב, אך השם והמקצוע לא קיבלו משמעות. שם זה רק קישוט למרכז הסיפור שהעולם שלו נהרס לא מתפוצצאות רועשות אלא מקלקול שקט של מנעול.
“התנצלות”, קולה של תמר רעד. “אבל אתה… אתה לא ראית אותי במשך השנה האחרונה. באת, אכלת, צפת בטלוויזיה ונמנית”.
“הוא ראה?” שאל אורי בפעם הראשונה באותו ערב, קולם גרוני משתק. “הוא ראה אותך שותה יין בכוסות שלו? ראה את הקפסולות של הפיסטוקים על השולחן?”
תמר לחקה שפתיה, דמעות במבט, אך לא אפשרה להן לזרום.
“אני לא מבקשת סליחה. ולא מציעה לשכוח מיד. רק… לא ידעתי איך להגיע אליך אחרת. אולי רק כשנהפך למפלצת, אשוב להיות האדם שאתה רואה”.
“אף אחד לא הולך לשם היום”, אמר אורי, משקיף על הכיסא שהקפיא לו גבו בקור ושתיקה.
“האם אתה הולך למלון?” שאל קולה של תמר, פחד בטון.
“כן, צריך מקום לישון”.
היא קיבלה את זה.
“האם אני אלך לחברה?” שאלה, “להשאיר אותך לבד בדירה?”
“אין זה ישנה את מה שקרה”.
“הבית צריך אוורור, אולי למכור”.
תמר הזדעזעה, הבית הוא החלום המשותף שלהם, המצודה שלהם.
אורי קם מהספסל, תנועותיו איטיות ועייפות.
“מחר”, אמר, “לא נדבר. אחרי מחר גם. נשתה שתיקה. בנפרד. אחר כך נראה אם יש מה לומר”.
הוא הלך ברחוב בלי להסתכל לאחור, לא יודע לאן, אם יחזור. הוא ידע רק שהחיים לפני ערב זה נגמרו, ועתה, בפעם הראשונה מזה שנים, הוא עומד לעשות צעד אל הלא נודע, לא בתור בעל, לא בתור זוג. אלא כאדם מותש וכואב, ובכאב הזה, באופן פרדוקסלי, הוא מרגיש חי מחדש.
הוא הלך ללא יעד, והעיר נראתה זרועה באור פנסים קשים, הצללים על האספלט לוכד אותו. הוא פנה להוסטל הראשון שהציץ, לא מתוך חיסכון אלא מתוך רצון להיעלם, להתמזג בחדר ללא פנים, שמריח כלור וחיים זרים.
החדר דמוי חדר אשפוז: קירות לבנים, מיטה צרה, כיסא פלסטיק. הוא ישב על קצה המיטה, השקט פגע באוזניו. לא היה קולות פרצוף של פרק, לא של מקרר, לא של נשימת אשתו מאחוריו. רק רעם בראש ומשקל בחזה.
הוא שם את הטלפון על המטען שבקבלה, האור נדלק, הודעות עמיתים, צ’אטים, פרסומות. ערב רגיל של אדם רגיל, כאילו כלום לא קרה. נורמליות זו הייתה בלתי נסבלת.
הוא שלח הודעה לבוס: “חולה, לא אצא כמה ימים”. לא שקר, הרגיש מרושל.
הוא התקלח, המים חמים כמו רותח, אבל הוא לא הרגיש חום. הוא היה עומד, ראשו מתכווץ, צופה במים ששוטפים אבק היום. אחרי כן הוא הרים מבט במראה השבור של הכיור, ראה פנים עייפות, קפוצות, זרות. כך ראתה אותו תמר היום? כך הוא היה כל אותם חודשי?
הוא שכב במיטה, כיבוי האור, החשכה לא הביאה שלווה. לפני העיניים רצה מצגת של שלטים: המעיל על הקולב, כתם היין על גליסת השמלה, נעלי תחשיף ללא גרביים. והכי מר. מילים שלה: “אתה לא ראית אותי”.
הוא מתהפך בחיפוש נוחות, אך לא מצא. כל דבר היה קלק ובלתי מתאים. מחשבה חודרת לאוזן, היא חוזרת כמו חרק מציק: מה אם זה הוא, בעצמתו, דחף אותה אל החיבוק עם אותם נעלי תחשיף? לא מנסה להצדיק אותה, לא מאשים אותה, אלא מבין.
תמר לא ישנה. היא מהלכת בדירה כמו רוח, ידיים קרסות לאחור, עומדת לפני הספה. כתם היין על השמלה הקלה נתקף, הפך למכתם חום מכוער. היא קופצת על השמלה, זורקת אותה לפח.
אחר כך היא ניגשת לשולחן, לוקחת את כוסו של אדם, מביטה בו זמן רב, נושאת אותו למטבח ושורפת בעוז על משטח הכיור. הקריסטל נשבר, פיצול צליל קליל, הקלה קלה.
היא אספה את כל השאריות של האחר: פיסטוקים, יין חצי מלא, ניירות, נשטפה את השולחן, זרקה קטעי קריסטל. ריח הבושם שלו נצמד לווילונות, למרקם הרהיטים. הוא היה בכל מקום, כמו תחושת האשמה ושחרור מעוות.
בשלוב, היא ישבה על הרצפה, חיברה ברכיים, הרשה לעצמה לבכות בשקט, ללא דמעות רועמות. דמעות זורמות עצמאיות, מלוחות וקשות. היא בכתה לא רק מכאב שהציבה לאורי, אלא מהשבר של האשליה המשותפת של נישואים מאושרים.
בבוקר, אורי קם שבור. הוא הזמין קפה מבתי קפה קרוב, ישב ליד החלון וצפה בעיר המתעוררת. הטלפון רגש, הודעה מתמר.
“אל תתקשר, רק שלח אם אתה בסדר”.
הודעה פשוטה, אנושית, ללא דרמות, רק דאגה אותה דאגה שהוא, ייתכן, שכח לראות.
הוא לא השיב. הבטיח לשמור על השקט. אך לשעת לילה, הכעס והגועל שהיו בתוכו קיבלו מקום קטן לצידה של תחושה אחרת לא תקווה, אלא סקרנות.
ואם אחרי כל זה, בחלום הקשה ובכאב, יוכלו הם לראות זה את זה מחדש? לא כאויבים, אלא כשניים עייפים ונבדים, שאף פעם אהבו והלכו לאיבוד?
הוא סיים את הקפה, שם את הכוס על השולחן. ימים של שתיקה מחכים, ולאחר מכן שיחה. והוא רק חשב שאולי הפחד אינו מהשיחה עצמה, אלא מהאמת שהיא לא תשתנה.
הקשר שלהם אינו מושלם, הוא פצוע ונספג, אבל ברגע שהכל נפל, הם ראו בשברי האהבה לא רק שנאה, אלא סיכוי סיכוי להרכיב מחדש, לא כפי שהיו, אלא כפי שהיו יכולים להיות. כי האהבה החזקה ביותר היא לא זו שלא נופלת, אלא זו שמוצאת כוח לקום מהאפר.
