היי, אז שמעי, יש לי סיפור משוגע שקרה בכפר הקטן שלנו, בקיבוץ חנית שלשום.
הסבתא היענה, יְהוּדִית, הייתה יושבת עם דמעות נובעות על הלחיים הקמוטות, מניקה את עצמה במרגעים של חוסר מנוחה. מדי כמה שניות היא מזיזה ידיים ומלמלת מילים חצופות, כמו תינוק שמבקש חיבוק. האנשים סביב צעקו על הראש, והנשים סביב ניסו להבין מה קורה.
מאז השחר, היא רצה כמו מטורפת, דופקת על החלונות ובוכה בקול. יְהוּדִית תמיד הייתה שקטה, כאילו היא איננה מהעולם הזה. תושבי הכפר שמרו מרחק, אף על פי שלא פגעו בה. כשהיא עוד לא יכלה להבין מה קרה, שלחו אחרי יוסי השיכור והקפדן של הכפר, היחיד שהייתה לו רשות להיכנס לבית של הסבתא ולעזור במטלות. הוא היה בא בשביל ארוחה וכוס יין משובח.
יוסי הגיע, עייף, עדיין מרועש מהלילה הקודם, ומתעקש לדחוף דרך האנשים שסביב. יְהוּדִית נעה לכיוונו, מצרפת ידיים ומרימה קולות בכאב, והוא היה היחיד שיכול לתפוס אותה. כשסיימה, יוסי התקדם, הפך למבוקר יותר מהענן. הוא הוריד את הכובע והביט בקהל הממתין.
יאללה, תספר! נשמע קולה של האישה מבין הקהל.
נו, אלינה נעלמה! קרא יוסי, מדבר על נכדתה בת שבע של יְהוּדִית.
איך? מתי? שאלו הנשים.
היא אומרת שהאם נלקחה בלילה! חייך גבר מהומה.
התלהטו רעש וקולות, הנשים התחילו להתפלל, הגברים נשרו סיגרות. אחד מהתושבים אמר: איך יכלה מתה לגנוב ילדה? אנשים לא מאמינים לשמוע.
בכפר כולנו ידענו שלשלוש חודשים לפני, אם של הילדה, רִבְקָה, נשטפה בטחנת הבוץ. גם היא הייתה שקטה מלידה. היא הלכה עם נשים לאסוף פירות בבוץ, והאישה נלכדה שם ולא יכלה לצעוק לעזרה, רק למלה קולות חלשים. אז אלינה נותרה יתומה, עומדת על כתפי יְהוּדִית, בלי אבא, מי יודע מי היה האבא? באזזו: אולי פֶדֵה, בחור צעיר, רווק, שמכיר את הבית. אבל הוא ניסה להתקדם, אמר שאין שום דבר.
יְהוּדִית חזרה לבכות בקול רם ולזוז ידיים.
מה היא מדברת? לחשו הנשים. פֶדֵה?!
היא מספרת שבלילה כל ערב המורשת באה לביתה. יְהוּדִית מדליקה נרות, מציבה צלב על הדלת והחלונות, מנסה להגן על עצמה ועל נכדתה מהרוח הרעה. רִבְקָה לא מפסיקה להסתכל בחלונות, להסתכל על הדלת, וקוראת בקול לילדה שלה. באותו לילה, באור הירח, ראתה יְהוּדִית צל של צלחת לבנה, עיניים מתות ולשון שמחישה קריאות, קוראת לאלינה. היְהוּדִית ניסתה להרחיק אותה, אבל ברגע שהפכה, הצלחת נעה והצלילה. יְהוּדִית, מתרדמת משנת הלילה, לא שמחה שהצל החליק.
פֶדֵה ניגב זיעה מהמצח וקרא: צריך לחפש!
הגברים גררו שיניים והסתלקו, חלק עם רובה, חלק עם כלביהם. פֶדֵה, בלי להחמיר, חזר לעבודה, מוכן לחפש.
קצת אחרי כן, החלו לחלק לקבוצות. ראשית עברו על חצרות הבתים, אחר כך עברו על הקבר. נטשום; נותר רק ללכת ליער, ואז לבוץ האסור שבו רִבְקָה נחתה.
בכניסה ליער מצאו עקבות של רגליים קטנות, רגליים עדינות בטבעיות. הכלבים נובחו ונסעו לתוך העבות. הם רדפו חזרה ולפנים, ככה שהצביעו על הכיוון הלא נכון, כאילו הם ממלאים את הדרך.
הזוהר הראשון של השמש נחת על עצי היער, והכלבים נשפו ונפלו על האדמה, והבעלים שלהם גם. הקבוצות הצעירות והחזקים המשיכו לחקור את הבוץ.
התקווה נמסה עם כל דקה שעברה. פֶדֵה הלך בזהירות, חושש להפסק במים. הוא הלך כך עד ששכח מהקבוצה והמשיך לבד, בגלל שהבוץ היה מוכר לו.
אלינה! הוא קרא בקול רפה, מביט סביב בבוץ.
בכמה מאות מטרים משמעו צעקה רטטת. עורב שחור ענק, רוכב על ענף של אורן, קרא בחוזקה.
קרא! קרא! קרא העורב בקול מצמרר.
לב פֶדֵה קפץ. משהו בקולו של העורב תפס את תשומת ליבו. הוא חזר על צעדיו, רץ אל העץ הגבוה.
בצד העץ, על משטח רך של שרף, קפצה ילדה קטנה.
אלינה! הוא לחש בקול רך, מפחד לפגוע בילד.
הילדה פקחה עיניים, מביטה בו במבט חד.
חיה! הוא נאנח משמח.
הוא גרר חולצה מהכתף וקיף את הילדה בחיבוק חם.
איך הגעת לכאן? שאל פֶדֵה, מבולבל.
היא הייתה שקטה, כמו אמו וסבתה.
באתי עם אמא, היא קראה פתאום.
פֶדֵה נדהם ולא האמין לאוזניים שלו.
ניסים! הוא הרים אותה וקיבל את ההזדמנות לצאת מהבוץ.
תגידי משהו עוד! ביקש הוא.
האמא נישאת לבן ערפלי של הבוץ, רצתה לקחת אותי לבית החדש שלה, אבל הוא לא רצה. היא סיפרה.
מי לא רצה? שאל פֶדֵה.
סבא. הוא זקן, חכם, ושומר על העצים. אנחנו קוראים לו לשיח. הוא קרא לאמא, אמר: לא טוב להרוס ילדה! הוא בילה לי סיפור, ואני עכשיו יודעת כל דבר.
ומה את יודעת? שאל פֶדֵה, מתכווץ.
שמעצים של עצים מדברים, והצמחים משמיעים לחישות. ואתה, אבא שלי, אהוב שלי! היא קראה פתאום.
פֶדֵה נעמד מרוחק, חייך, הניח אותה על האדמה והשתמש ברגליו כדי לקדם אותה, מביט בפניה המלאות בנקודות קטנות.
וזה מה הסבא אמר לך? שאל בפעם האחרונה.
כן! היא הנהנה והחלה לעטוף את צווארו בידיים דקות.
פֶדֵה חיבק אותה בעדינות, לבו פוצץ משמחה.
האם היא באמת שלי? הוא לחש לעצמו.
עם ריבקה הוא חווה פעם אחת, אחרי הלילה ההוא, והילדה הסתתרה, חבאה את עיניה, כאילו דבר לא קרה. אחרי זה היא הלכה לביתה של דודתה בכפר אחר, חזרה עם ילד נוסף.
אז תראו, למה היו מתלכלכים השפות שלנו? הילדה נראתה לי כמו אני! הוא ניסה להבין.
אלינה נזזה צעד אחורה, הושיטה יד ופתחה כף יד.
בכף יד שלה היה פירות אדומים.
תנסי! היא קראה. לשון הסבא ניסה!
פֶדֵה לקח את הפירות ונטע אותם בפה.
מר, הוא קימז.
מעכשיו תפסיק לשתות! היא הכריזה, ושאלה את אביה לחזור הביתה.
פֶדֵה חייך בחשד. איך הוא יכול להפסיק בלי הקפה? היא הייתה נכונה, אז הוא השאיר את השתייה.
הוא החליט להיות אחראי, קיבל את הילדה, גידל אותה, חינכה והפך אותה למנהלת ברפואה עמוקה. היא ריפאה חולים, חיות, והייתה תמיד בטבע, מחפשת צמחים מרפאים ופירות בריאים, וחזרה הביתה שלמה ובטוחה, כאילו שמישהו משמר אותה מעולם.
