זה היה לפני שנים רבות, ואני, רבקה כהן, עדיין נזכרת איך הכל התחיל. אזבּבנו על המחירים שמזעזעים את השוק בתל אביב חנות קטנה על פינת הרחוב שבה אני קונה את הירקות. השכנה שלי, שרה ישראלי, נמשכה עם האצבע אל החלון וקראה בקול רם: «תראי, שלוש מאות רובל לקילוגרם עגבניות זה גניבה באור יום!». היא לא יכלה להסתיר את זעם, ואני נעניתי בחיוך מרוסק, מתקן את השקית על קניי.
«זה לא חיי, זה רעב מתמשך», אמרתי, ומזיזת את השקית על הכתף. «פעם, לפני שהפרישה הפכה לשאלת הישרדות, היה אפשר לחיות בכבוד. היום, אנחנו רק מצליחים להתקיים בקושי».
שרה שאלה אם אני גרה לבד. «חיה עם בני, אור לוי. הוא עסוק תמיד עם העבודה, מביא כסף, אבל כמעט ולא רואה אותי בבית». היא נאנחה: «הבן שלי, לדעתי, נעלם, אני רק רואה אותו בחגים». אחרי ששיחות קצרות נפרדנו, הלכתי הביתה, הרגליים רעדו מההליכה ארוכה והגיל ששי ושלושים שישה כעת נוכח בכול משימה.
דירתנו קיבלה אותי בשקט. אור, כמו תמיד, לא היה בבית. פיזרתי את הקניות והכנתי את הקטניות. התיישבתי ליד החלון עם ספל תה, מביטה בחצר האפריקאית של סתיו. חיי היו סדורים ושקטים. מאז מות בעלי לפני חמש עשרה שנה למדתי לחיות לבד, לגדל את בני, להעניק לו חינוך ולעזור לו לעמוד על רגליו.
אור, כעת בן שלושים וחמש, עובד מתכנת בחברת הייטק גדולה ומרוויח טוב. אנחנו גרים יחד בדירת שלוש חדרים שקיבל בעלי ממפעל ישן. החדר הראשון של אור, שני החדר שלי, והסלון הוא משותף. כל אחד חיי בעולמו, רק בערב נחתנו יחד סביב ארוחת ערב, ולעיתים אפילו לא אז.
אור היה תמיד בן טוב: תורם בחשבון, לא שותה, לא מתרוצץ. רק בחיי האהבה שלו היה קושי. פעם אחת אחרי בת זוג אחת, הפעם אחרת, לעולם לא היה משהו רציני. הוא קיבל ממני: «אמא, אל תמהרי, אני אמצא זמן». הוא אמר, ובסופו של דבר נראה שמצא.
בשלושת החודשים האחרונים הוא מתחמק חזרה הביתה בערבים, תשובתו הייתה מפוזרת, והיה ברור לי שהוא מתאהב. שאלתי אותו: «האם תציג לי אותה?». הוא השיב: «כשתהיה הטובה, אמא». ואז, פתאום, הוא חזר הביתה מוקדם מהצפוי.
שמעתי את פתח הדלת נפתח. אור נכנס, מבוהל, עיניים בוערות. מיד ידעתי שמדובר במשהו משמעותי.
«אמא, את בבית?» קרא בקול נרגש.
«במטבח!»
הוא נכנס בדלת, מבולבל, ומיד פתח בשיחה: «התחתןנו אתמול, והיא עוברת למחרת!». הרגשתי איך העולם מתחיל להתנדנד.
«מה?», נאנחתי, חופשתי רק מילה אחת.
«היום נישאתי. היא נקראת שירז, והיא תעבור מחר».
הקול שלי רעד, והלב שלי הסתחרר. הוא המשיך: «זה לא היה מתוכנן, זה קרה פתאום». אני הסתכלתי אליו וללא מילים ניסיתי להבין מה קורה.
הוא ניגן על כיסא, חיפש מילים, ולבסוף אמר: «אמא, תגידי משהו». לא ידעתי אם לאחל לו מזל טוב או להתאמן על חוסר האמת שלו.
אחרי כמה דקות הוא יצא לעבודה, והניח פתק במטבח: «אמא, נבוא בערב, תכיני משהו לארוחה. אוהב אותך». קראתי את המילים, חייכתי על ההקפצה, אך לבי היה מלא בכאב.
היום הבא עלה, והכנתי מרק בשר, קציצות וסלט, בדיוק כמו שנים שלפני. בערב, כשפתחתי את הדלת, עמדו בפניי אור ושירז היא הייתה גבוהה, שפתיה בלונדיות, בגדי עור יקרים, זיק קשת על הצוואר. היא חייכה והושטת לי יד, והרגשתי קור קר על המגע.
«שלום, שמי שירז», היא אמרה, וקיבלה ממני חיבוק קר. היא פתחה שיחה על החתונה, על חיי האושר של אור, ובכל זאת נראתה כאילו מבקשת את האישור שלי. אני המשכתי לאכול את המרק בשקט, מזיזת את ראשי ברצף, מרגישה שהאורח הזר מכניס רוח קרה לבית.
במשך השבוע היא מלאת תיקים, תקרת קופסאות, משנת את הסלון, מבקשת ממני להעביר מדף במקלחת. ביקשה ממני פינה לאחסון מוצרי יופי, ואני נאלצתי להזיז את המוצרים הישנים שלי. בכל פעולה, תחושה של חוסר שליטה גברה.
לאחר זמן מה, היא הציעה לשנות את המיקום של הספה בחלל המשותף. «זה היה כאן עשרים שנים», נגמרתי, והיא חייכה: «שינויים זה טוב». הספה הועברה, ואני חזרתי לחדרי, מרגישה כאילו נשארה בחוץ.
בכל ערב, היא ביקשה ממני לצאת לשווקים, ואני הלכתי לבד, חשה שהקול של ילידי זעק בעוצמה. בפעם הראשונה אחרי שנים, הרגשתי שלעולם לא אהבתי את הגישה שלה.
במהלך הלילה, כשאור חזר מביתו, הוא ניסה להסביר: «אמא, אני מתחרט, היית צודקת». אני הקשבתי, אך עדיין רגשתי כאב עמוק.
היום הזה, החלטתי למכור את הדירה. חייגתי למתווך, וקיבלתי הצעת מחיר גבוהה. הוא שאל לאן ארצה לעבור. אמרתי: «דירת חדר יחיד, מספיק לי». המתווך חייך: «זה נפוץ היום, הילדים לוקחים את הבית הגדול, ההורים עוברים למקומות קטנים יותר». קיבלתי והתחלתי להוציא את כל הדברים.
בערב, סביב השולחן, הכרזתי: «אמא מחליטה למכור את הבית». אור ושירז נדהמו, צעו וקראו: «מה?». ניבטנו זה עם זה, ולא מצאתי מילים. אני רק אמרתי: «זה הבית שלי, ואני יכולה לעשות מה שהלב שלי רוצה».
הוא התרגז, היא בכתה, ואני חייתי עם תחושת משבר. אחרי כמה ימים של חוסר שינה, קיבלתי החלטה סופית: אני אלך לחלק השוכרים, אביא את האושר שלי בחזרה.
לפני כמה חודשים, חזרנו למצב של שקט. אור תפס את היד שלי, חייך, והבטיח: «אמא, אני כאן, נזכור תמיד». שירז חייכה, והרגשתי שלמרות כל הקשיים, אולי סוף סוף יש מקום ליחסים חמים.
הזיכרון של כל אותם ימים, עם הריחות של קפה, השיחות על מחיר העגבנייה, והקולות של הילד שמבקש מקום, נותר איתי. אני מביטה אל עבר העתיד, אל הדור החדש, אל הנכדים שעשויים לבוא, ומרגישה שהשינויים הם חלק בלתי נפרד מהחיים. הצלחתי לשמור על הבית, על השורשים, על ההזדמנות להמשיך לחיות בשלווה, למרות כל הסערות שלאור ולשירז.
