דירה לשניים? בלי אותי!
“אגב, אני רוצה להעביר את הדירה לליאורה וללזוז אלייך. כי את גרה לבד, נכון?” אמרה נצנה, בלי לשאול אף שאלה.
“מיהו הקול החזקה הזאת?!” קראה ענת בחומרה, קול שמזכיר בת של שלוש עשר ולא של שלושים ושתיים.
“טלוויזיה, אמא. מה רצית?” ענת ניסתה לסיים את השיחה במהירות.
“אנחנו חייבים לדבר, ברצינות,” הכריזה אמא חנה והניחה תלחת. טיפוסי לה היא רק מציינת, בלי לשאול.
“אור!” קראה ענת וזרקה את הטלפון על הספה.
“מה קרה?” ארי יצא מהמטבח עם שתי כוסות קפה בידיו.
“אמא שלי מגיעה הערב.”
“צריך שאני אשאר?”
“לא, תודה. ארדף זאת לבד”
**רוחות העבר**
זיכרונות הם כמו תמונות באלבום חלקן מתפוגגות, אבל העיקר נשאר. ענת הייתה בת אחת עשר כשהורים נפרדו. אחותה ליאורה עדיין שיחקה בבובות, בעוד ענת כבר קראה בין השורות של המבוגרים.
“אני לא יכול יותר, חינה,” אמר לה אביה, “הנישואין כבר רק צל של מה שהיו.”
“והילדים?” קולה של חנה הרעיד כמו זכוכית שבורה.
לאחר הגירושין, האבא ארז בשקט את הדברים האהובים עליו הכורסה הישנה, הספל המתקלף, אפילו הספרים והחל להיעלם.
ענת הפכה לגשר בין שני העולמות: הקפדנות של האם והשקט של האב. ליאורה קבעה שהאב הוא בגף והאם היא גיבורה.
**בגרות**
ענת עברה ללימודים לתל אביב. למדה בעבודה קשה, חותרת ליום שבו תעלה לדירה משלה. ליאורה הלכה על קורסים קצרים, הפכה למעצבת ציפורניים ונישאה כמעט מייד.
האב נפטר, השאיר רק זיכרונות מתוקים וחלל.
האם חנה התפרסה רק כדי לבקש כסף או להתלונן:
“ליאורה בהריון, תעזורי לה. תומר מרוויח מעט, ובסלון אין אפילו חוזה קבוע”
ענת נשפה באכזבה.
“היא ידעה מה מצפה לה. זו בחירה שלה.”
**הקן האישי**
כמה שנים אחרי, קנתה ענת את דירת החלומות שלה, לבד, בזיעה ובדמעות.
“דירה יפה,” חייכה חנה, מסתכלת סביב. “ליאורה בטח תתלהב ממנה, במקום שוהות במעון עם הילד ואת כאן לבדה בארמון. זה לא הוגן.”
“כי ליאורה תמיד חשבה שיש לה זכות, ואני רק התחלתי לעבוד.”
ואז, אחרי שנים, באה הביקור המפתיע:
“החלטתי הדירה תעבור לליאורה, ואני עוברת אליך,” חייכה חנה ובחנה כל פינה.
“לא,” ענת השיבה בקצרה. “זו הדירה שלי.”
“מה זאת אומרת ‘לא’? כבר החלטתי!”
“אז תתאוששי בליאורה. זה לא אכסניה.”
“את קרה כמו אביך!”
“תודה. הוא אהב אותי ולא דרש תנאים.”
הדלת נסגרה באוד. נותר רק שתיקה וקצת הקלה.
בטלפון נדלקה הודעה:
“איך הכל הלך?”
ענת חייכה:
“בואי לבקר. אדגים לך איך מכינים טירמיסו.”
