בגיל חמש עשרה ההורים שלי החליטו שעלינו להביא ילד נוסף לבית. כך נולד לי האח יואב. מכל הלב כולם ברכו אותי ואיחלו לי טוב, אבל לי לא היה מצב לחגוג. לא אוהב לחשוב על זה היום, אבל אני רוצה לספר לכם את הסיפור.
אמא רונית שמחה שהגיעה לה בת, אבל לא בגלל אהבה היא ראתה בי ילדתבית חינם. כשיואב הגיע לגיל שנה, היא הפסקה להניק אותו והחלה לעבוד במשרה מלאה. סבתי נוהגת להגיע לבוקר, ובשעת החזרת בית הספר הייתי לבד עם האח. הוא בכה הרבה ולא הצלחתי להרגיע אותו.
היום שלי היה כולו עבודה על יואב להחליף לו ביגוד, לשטוף, להאכיל, ולבשל לו ארוחות חדשות כל הזמן. כשאבא דני חזר בערב וראה כלים מלוכלכים ובגדים קמטים, הוא צעק לי שהייתי עצל וחולק. אז ניסיתי לשבת על שיעורי בית שצברתי, אבל לא היה לי זמן קודם לכך. בביה״ס הלכתי גרוע, והמורים נתנו לי רק שלוש נקודות מתוך עשר, וכך קיבלתי עוד יותר תיעוב.
«המכונתכביסה עובדת, מדיח הכלים שוטף, ומה אתה עושה כל היום?! רק חולם על מסיבות!»
אבא צעק, ואמא נענתה בכותרת של נוחות. נראה שהיא שכחה איך זה להיות עם ילד לא רגוע ולבצע משימות ביתיות.
זה נכון שהמכונה מכבסה, אבל חייבים להפעילה, לתלות את הבגדים ולגהץ את מה שנשאר. מדיח הכלים לא ניתן להדליק ביום הוא צורך חשמל רב, והצלחות של הילדים נשטפו ידנית. אף אחד לא קנא לי על הניגוב היומי, כי יואב היה פעיל, זוחל ורץ סביב הבית.
הדבר השתפר קצת כשהוא התחיל ללכת לגן. ההורים דרשו ממני לאסוף אותו ולתת לו אוכל כשחוזר הביתה, כדי שיהיה לי כמה שעות פנאי אחרי הצהריים. נלחצתי יותר בביה״ס והצלחתי לסיים בלי שלוש נקודות.
הייתי חולם ללמוד ביולוגיה תחום שנגע ללבי, אך ההורים לא תמכו בבחירה.
«האוניברסיטה במרכז העיר, תצטרך לנסוע שעה וחצי. ומתי תחזור? יואב צריך להסיע אותך, ולאחר מכן עליך לטפל בו. אל תחשוב אפילו על זה!»
כאשר נחשפתי למצב, הוחלט על מקצוע קרוב לבית: קורס קונדיטוריות במקצועות הבישול על חוף ת”א. השנה הראשונה הייתה קודרת, אבל אחרי כמה חודשים התאהבתי באפייה עוגות, קישים וקינוחים שונים.
מאז שנתיים אני עובד במקומות שונים בסופי שבוע במשרד קפה קטן ליד הבית. בתחילה ההורים נזעקו שלא נמצא בבית, אבל הרגשתי שהזמן לעצמי הוא קריטי. אחרי שסיימתי את הלימודים קיבלתי משרה במשרה מלאה.
קצרים אחרי כן הגיע מאפה ראשי חדש למאפייה שלנו. התחלנו להיפגש אחרי סגירת היום, וההורים חזרו למרוד ולצעק. כמה פעמים באבא לחזור אחרי המשמרת כדי למנוע ממני לצאת לטיול עם חברי. יום אחד ארגנו פגישה משפחתית.
הזמינו סבתא, דודתו של יואב, ובעלה. העמידו אותי במרכז החדר ואמרו לי לשכוח על אירוסין, הליכות, וכל שיחה חיצונית.
«אתה מתפטר מהקפה!», צעקתה הדודה. «מצאתי עבורך עבודה כעוזר מטבח בבית ספרו של יואב.»
«החדשות הטובות!», קראה אמא בהתלהבות. «יואב יקבל טיפול קבוע ולאחר הצהריים נוכל לחזור הביתה. יהיה לך זמן לעזור לנו.»
להשאיר את העבודה במאפייה, שם העריכו אותי ותמרנו לי משכורת טובה, ובו גם היה החבר שלי? דמיינתי את חיי העתיד חלביות של קפיטוליה משעממת, נודדים של נודדים וניקוי תבשילים, וכל היום מוקדש ליואב.
«כל עוד האח שלך לא יסיים תיכון, אל תחלום על בחורים», נחרץ באבא.
בבוקר הבא סיפרתי לחברי אורן על המצב, וביחד תכננו תוכנית. הוא חפץ לפתוח קפה משלו, חסך כסף, אבל נדרש הלוואה מהבנק או משקיעים. בבית אמרתי שאני צריך לעבוד שבועיים נוספים. ההורים קיבלו את תנאי הודעה על העזיבה.
ההלוואה לא ניתנה, אבל מצאנו זדקנות אחרת. מכר של אורן היה מנהל במסעדה גדולה, והציע לנו פרויקט חדש בפתח תקווה. הוא נסע לשם, שכנע את הבוס להיפגש איתי בוידאו. בזמן שסיפרתי עליי, שלח לי אורן קופסת קרים עם העוגות שהכנתי.
ביום האחרון בעבודה יצאתי מוקדם, חזרתי הביתה לפני שהכולם הגיעו, ארזתי תיק, נטלתי את כל המסמכים והחיסכון, וקפצתי ברכבת לכוון לדרום הארץ, אל פתח תקווה.
היום אני מנהל את חיי, מקדיש אותם לאלו שבחרתי, ולא למי שניסה לכפות עלי. אני אוהב את יואב ומקווה שנקיים קשר טוב כשיגיע לגיל המתאים. אין לי מרירות כלפי ההורים, אבל אם הייתי נשאר באותה דירה ובאותו עיר, הייתי נמשך תחת שליטתם. לא היה לי כוח לעמוד על עצמי, ולכן נאלצתי לעזוב. אני מקווה שבעיר החדשה שלנו תתרקם שגרה של שמחה ושלווה.
