בְּלִבּוֹת קוֹהָר, אני נוֹסַעַת מִתֵּל אָבִיב לַדּוּדָה שֶׁלִּי בְּירוּשָׁלַיִם כדי למסור לה כמה מסמכים דחופים. אנחנו רק נִפְגָּשִׁים בַּחַגִּים, אבל היום המצב היה דחוף היא חולה קשה, וזו לא הייתה בעיה של כסף. אני לא חוֹסֶכֶת, מאמינה שהסדר והנקיון הם בסיס החיים. אפשר לחיות בפשטות, רק אם הבית נשמר במצב ראוי.
בכניסה למטבח של הדודייה, קירקתי אל מול קיר מלא בּוֹדוֹת קֶבֶר קטנות פסלים, סֵרוֹפים וּקְבָצוֹת של שׁימורים מסודרים בערימות של עשרות פריטים. בחלל האמבטיה יש קופסת חול של החתול מִיקה שהדודה מנקה רק פעם בשבוע. אשפה מתפזרת מתחת לרגליים, והאוויר מתמלא בריחות של שפך וטונק של מזון רקוב.
הדודה הציעה לי אוכל והחלה להסידר לשולחן. כשסִידְּרָה את הצלחות, שמתי לב שהמזלגות מְלֹאוּ לכלוך. בזמן שהיא מזיגה מרק מהסיר, שלפתי מהתיק מגבוני אנטיבקטריאליים והתחלתי לנגב את המזלגות בקפדנות.
הדודה קִשְׁבָה לזה והסתכלה עלי בעיניים מלאות תּסְפּוֹק:
“אֵינְךָ רָעֵב, אוֹ שֶׁהַמַּאֲכָל לֹא מוּתָא?”.
הלב שלי קפץ, האוויר נמתח כמו חוט של מתכת איך תגיב? האם חוויתם מצבים כאלה, שבהם רצון לשמור על נקיון מתנגש עם המצב הקשוח של בית שכואב?
