היום, בתאריך ה12 באוקטובר, אני מתבוננת במרחק של כמה חודשים לאחור, על אותו רגע שבו הוא, יונתן, אמר לי במילוליות כואבת: את חיה חיי יום יום באותה שגרה, ואני מתגעגע לשעמום. מאז אותו משפט, הכול השתנה בצורה שלא ציפיתי.
לפני כשנתיים, כשאנחנו חיו במבנה של תלאביב, חיי יום יום נראו לי כמו סרט מתוזמן. כל בוקר קמתי מוקדם, אכלתי קינוח גבינה עם דבש, עשיתי תרגילי יוגה קצרים, ואז הלכתי להתארגן לעבודה במשרד ההנדסה שבמרכז. לפני שיצאתי, הכנתי ליום העבודה של יונתן ארוחת בוקר קלה פרוסת לחם מלא, חביתה וקפה. אחרי זה ארזתי במקרר קופסה עם אוכל צהריים לשנינו, והלכנו יחד ברכבת למרכז העיר. בערב, אחרי שחזרנו, הכנתי ארוחת ערב, ניקיתי, עשיתי כביסה והייתי בטלוויזיה עד לשעה חצות. החיים היו מסודרים, נעים, כמעט מושלמים.
היה לי תחושה שכל מה שאני עושה הוא בשביל המשפחה: ניקיון הבית, קניות בשוק הכרמל, בישול של מרק ירקות, ובסוף היום סרט ישראלי על ערוץ כאן 11 לפני השינה. סופי שבוע עברו בניקוי יסודי של כל החדרים, אפייה של עוגות פטל למבקרי השכנים, ולפעמים היינו מארחים חברים בבית קפה הקפה של דנה או יוצאים לארוחת ערב במסעדת הקיבוץ ברמתגן. ביום ראשון חזרנו לבקר את הורי בשכונת גבעתיים, מחלקים משימות ונהנים משיחות ארוכות על החיים.
הכל היה שקט, כמעט ללא ויכוחים, והרמוניה שררה בבית. ואז, באחד הימים, יונתן חזר מבחינת קריירה במשרד ממשלתי ונשק עם מבט מודאג. הוא החליט שהשגרה משעממת אותו. הוא דיבר שעות ארוכות על איך חבריו מצאו מקומות לבלות, מקומות של “קיבוצים חופשיים”, איך הם משקיעים את חייהם בחוויות חדשות. הוא אמר שאין לו עוד מקום לצמוח, ולכן הוא הלך לעבודה ויצא לשבת בחוץ, כאילו הכל היה פשוט.
באותו רגע, למרות שהייתי מרוצה מהחיים שלנו, החלטתי לשנות משהו למען יונתן. במטרה להפתיע אותו, מחקתי את רוב הבגדים במלתחה והוצאתי את השגרה הישנה. קניתי בגדים חדשים בחנויות שופינג סנטר בתל אביב, השתמשתי בכסף שחסכתי לרכישת דירה במושב קיבוץ גלעדי. חיתכתי את שערי הקצרים, צבעתי אותם באדום חום, וקיבלתי מראה שונה לגמרי. בנוסף, מצאתי עבודה חדשה קיבלתי תפקיד במועצת האירועים של קולולום והתחלתי לארגן מסיבות, בר מצוות, בריכות חוף וטיולי אופניים בטיילת בנימינה. תפקידי החדש פתח לי עולם של פעילויות חדשות, של חוויות ותחושות שלא חוויתי מאז היותי סטודנטית.
שבוע לאחר מכן, יונתן חזר הביתה והעיניים שלו נראו מופתעות. הוא אמר לי שהשינוי שלו משמח אותו ושאנחנו צריכים לחיות אחרת. החלטנו לשנות את שגרת חיינו לחלוטין: הפסקנו לשבת בבית, הפכנו לחופרים של חוויות, מצאנו מקום בחיי הלילה של תלאביב, הלכנו למועדונים כמו קלאב קוונטה, למסעדות גורמה, לבתי קפה על הגג של פלאזה. באנו לשוטט בטיולים של קמפינג בים המלח, לשוט על קיאקים בנהר הירקון, ולרכב על אופניים במסלול החוף. לכל סוף שבוע היה מסלול שונה: יום במוזיאון ישראל, יום בביקור אצל קרובי משפחה במושב שפיים, או טיול לשוק הצמחים בצפת.
ואז, אחרי כמה חודשים, יונתן התחיל לתאר תאווה לשקט. הוא ציין שהוא מתגעגע לבישול ביתי, למרק שהכנתי ולסדריות של בוקר עם קפה שחור ופרוסת לחם. הוא הרגיש שהקצב המהיר של חיי הלילה והנסיעות מרגיש לו מותש. הוא פנה אליי וביקש לחזור לשגרה הפשוטה לארוחות ביתיות, לשהייה בסופי שבוע עם המשפחה, בלי הרעש של המועדונים והאירועים.
הקושי שלי היה אחרי שהשתנתי כל כך, אחרי שכל הפכתי להיות מנהלת אירועים, אחרי שהקפדתי על סגנון חיים תוסס, מצאתי את עצמי לא יכולה לחזור למצב הקודם. החיי החדשים נחתו עליי כמו צידן, וההצורה של החיים העמוסה הפכה לי לחלק בלתי נפרד. הרגשתי כאילו חיי שניים של ניגוד האחד שהיה רוגע ויציבות, והשני שהיה תנועה אינסופית.
במשך שבועות, יונתן ניסה למנוע אותי מהפולסים של חיי הלילה, הוא ביקש “לשבת בשקט”, להחליף את האור של המועדונים באור של נרות. אבל כשפגשתי אותו בערב, נפל האור של המנורה והקול של הדלת הפתוחה הוא יצא מאחורי הדלת עם תיקיו, ונטען שהולך לחזור למוּלו של אמא שלו בדרום הארץ. הוא חשב שהיום יחזור למצב של לפני השינוי, ואני חשתי כאילו נרקמה סערה של רגשות אהבה, כעס, רצון להישאר.
היום הוא חזר עם ניירות גירושין, עם מכתב שמסביר שהוא לא יכול יותר לחיות איתי, כי שומע שהשגרה המשוערת שלו חורגת מהעולם שלו. בחלון של המיטה שלי, נותרו קופסאות מלאות במכתבים, במכשיר טלפונים ישנים ובתמונות של חיי הקודם. האמת היא שהשינוי, שהפלא של החיים החדשים, היה לי משמעויות עמוקות, ולא ניתן לחזור לאותו רגע שלפני השינוי.
אולי זהו צעד של סיום תקופה, אולי זהו צעד של פתיחת דף חדש. אני מתבוננת עכשיו במראה, בעיניים של עצמי, ומבינה שהשינוי הוא חלק מהחיים. אם רק הייתי יכולה, אשמר את הזיכרונות הטובים, את הריחות של קפה בוקר, את הריחות של הלחם שנאפה באפייה ביתית, והלב שלי יישאר פתוח למשהו חדש. אבל היום, אני מקבלת את החלטתו של יונתן, ואני מתחילה לבנות את חיי מחדש, על גבי החלקים שהשארתי בצד, עם תקווה שהדרך החדשה תביא לי שלווה ותחושת שייכות.
