” הנה הוא בא, מי שכל כך ציפינו לו!” קרא דוד פרץ בקול רם. “אתה יכול להסתובב ולחזור מאיפה שהגעת!”
“אבא, מה קורה פה?” התבלבל איתי. “עשרים שנה לא הייתי בבית, וזו קבלת הפנים שאני מקבל?”
“אם זה היה תלוי בי, הייתי מקבל אותך עם החגורה!” דוד פרץ אחז בחגורתו. “אבל לא נורא! אנחנו נתקן את זה עכשיו!”
“אוי, תרגיע!” איתי נסוג אחור. “אני לא בן חמש, אני יכול גם להחזיר!”
“זו בדיוק הבעיה איתך!” צעק דוד פרץ בכעס, עדיין אוחז בחגורה. “אתה תוקף את החלשים, בורח מהחזקים, מרמה את הטובים ומשתף פעולה עם הרעים!”
“בסדר, על מה אתה כל כך כועס? מה כבר עשיתי?” איתי משך בכתפיו. “אם בכלל הייתה איזו אשמה שלי, עברו עשרים שנה! היה צריך לשכוח מזמן!”
“קל לדבר ככה כשאתה האשם! ברור שאתה רוצה שכולם יסלחו לך! אבל לי אין לך סליחה!” הכריז דוד פרץ.
“מה בכלל עשיתי לכם? כל הזמן הזה חשבתי למה ההורים שלי החליטו שאני בוגד ואסרו עליי לחזור הביתה! אפילו לא ענתם למכתבים שלי! ואני כתבתי!”
“אתה באמת לא יודע?” דוד פרץ שאל בציניות.
איתי נראה לגמרי אבוד וביקש הסבר, אבל לפני שהספיק, אמו, לאה, יצאה מהמטבח בעקבות הרעש.
“יאללה, אני פורשת!” קראה לאה. “הבאת לנו את הצרות שלך! דוד, תזרוק אותו החוצה! בושה לזקנות שלנו!”
איתי קפא כמו עמוד מלח מההפתעה. אמו הוסיפה:
“אילו היה לי הכוח, הייתי מזיזה אותך עם המטאטא! אבל נראה שאלוהים כבר סימן את הרמאי!” היא הצביעה על החבורה מתחת לעינו של איתי.
“מישהו הרים לו יפה!” חייך דוד פרץ. “הייתי לוחץ לו את היד!”
“אבא, אמא, מה קורה פה?” איתי פרץ. “השתגעתם לגמרי? לא ראיתם אותי עשרים שנה, וזו הדרך לקבל אותי?”
“מי סידר לך את הפנים?” שאל דוד פרץ. “נזרוק אותך עכשיו, אבל לו נגיד תודה כשנראה אותו!”
“מאיפה אני יודע מי זה היה?” איתי התרגז. “נסעתי באוטובוס הביתה! השכן משה זיהה אותי, קפץ לחבק אותי! ואז באיזה בחור צעיר, נתן לי אגרוף בעין, ירק בפרצוף וברח! כשהתאוששתי, הוא כבר נעלם!”
“גיבור אלמוני!” דוד פרץ חייך. “נצטרך לשאול את משה מי הרים לך!”
“אבא, רק זה מעניין אותך?” איתי התפרץ. “כלומר, אחרי שלא הייתי פה עשרים שנה, הייתי יכול לוותר על הביקור?”
“ומה אתה צריך פה, בוגד?” לאה ענתה במקומו.
“מה פתאום אני בוגד?”
“כי ככה!” צעק מישהו מהמטבח.
“ומי זה הגיבור האלמוני הזה?” איתי התרגז.
דמות יצאה מהמטבח.
“זה הבחור המחונן שנתן לי את הפנס בעין!” איתי הצביע עליו.
“כל הכבוד, נכד!” דוד פרץ חייך. “לא פספס את ההזדמנות!”
“איזה נכד לעזאזל?” איתי נרתע.
“זה הנכד!” לאה נעמדה מולו. “הבן שלך! נטוש!”
“אין לי בן!” איתי הגיב בהתרגשות. “ולעולם לא היה! אם היה, הייתי יודע!”
“תזכיר לעצמך למה ברחת מהמושב לפני עשרים שנה!” דוד פרץ אמר בקול שבור.
***
איתי לא קרא לבריחתו מהמושב לפני עשרים שנה “בריחה”. זה היה מתוכנן. הוא רק יצא קצת מוקדם מהצפוי. והיו לכך כמה סיבות.
הוא נסע רחוק, כמעט לצד השני של הארץ. הוא יצא ללמוד, והקדים את הנסיעה כדי לא רק להסתדר במקום החדש, אלא גם למצוא עבודה חלקית ללימודים.
כן, הוא קיבל מלגה, אבל היא בקושי הספיקה לחיים נורמליים. והיה לו מביך לבקש מהורים עזרה כספית. הם יכלו לשלוח רק מצרכים, אבל איך ישלחו אותם?
אבל הייתה סיבה נוספת. קצת לפני הנסיעה, המושב התחיל להיראות לו מסוכן. אם היה נשאר עוד שבועיים, אולי לא היה יוצא משם בכלל. הכלות התחילו לתקוף. מהן הוא העדיף לברוח.
לשאלה ההגיונית “למה?” הוא יכול היה לענות כך:
“אני רוצה לחיות בים! להשאיר אישה בבית כשאני בהפלגה? זה לא אני. לא מתכוון לגדל קרניים!”
הים נכנס לחייו במקרה.
אחרי התיכון הוא החליט לתת חוב למולדת לפני שיחליט מה יעשה בחיים. הוא נשלח לצי. שנה אחת הספיקה לו כדי להבין שאדמה זה לא בשבילו!
כשחזר הביתה, כבר היה בכיסו מכתב קבלה לבית ספר לקציני ים באותו בסיס. אחרי הלימודים, הוא יהיה מכונאי ספינות.
אבל לפני הלימודים הוא רצה לחגוג, כדי שלא יתגעגע.
איך צעירים חוגגים אחרי הצבא? אין צורך להסביר. הבלם היחיד הוא אובדן הכרה. כל שאר הזמן מעלל ועוד מעלל.
איתי, כשראה את החברים שלו משתנים אחרי החתונה, נבהל.
חוזר מהצבא כנשר גאה, עם רצון לשנות את העולם. אחר כך שמים לו טבעת על האצבע, וכובלים אותו לעול אישה, ילדים, משק.
והנשר הופך לתרנגולת מרוטה, מוכן לצלייה.
איתי לא רצה גורל כזה. אז גם אם חגג, הוא תמיד שמר על המכנסיים! מפלדת אל-חלד.
היו קשיים בצרכים האישיים, אבל עדיף לסבול קצת מאשר לסבול כל החיים!
הוא הופך ללהיט בקרב בנות המושב. צעיר, מבטיח, עם תוכנית חיים ברורה. והכי חשוב לא נתפס בקשרים מפוקפקים.
הכלות תקפו מכל הכיוונים. הזמינו אותו, פיתו, הבטיחו חיבוקים ונשיקות. ואפילו שלחו משלחות להורים שלו, כדי לסדר שידוך דרך המשפחה.
איתי הבין שלא יוכל להחזיק מעמד. או שיכניסו לו ספקות, או שישכנעו את הוריו. אז הוא ברח מהמושב חודש וחצי לפני הזמן.
כמו שאומרים אלוהים שומר על מי ששומר על עצמו.
הוא הגיע ליעדו, מצא עבודה בנמל, שכר מיטה במעונות, הגיש את המסמכים,
