אשתו השנייה של אבא הופיעה בפתח ביתנו בצהריים אחד. בידה קופסה מלאה בממתקים, ולצדה שני כלבי פודל קטנים שהלכו ומשכו בזנבותיהם.
אחותי ואני קפאנו במקומנו. שמענו כל כך הרבה סיפורים נוראיים על אמהות חורגות נשים קרות, אכזריות, חסרות אהבה עד שלא הצלחנו אפילו לומר “ברוכה הבאה”.
אך היא לא נעלבה. רק חייכה אותה חיוך חם ושליו שלא מש מפניה לעולם.
הייתה אישה יפה, עם שיער כהה ארוך ומבט רך. אבא הציג אותה ללא הסברים: “זאת תהיה אמא החדשה שלכם.”
הייתי צעיר מכדי להבין כמה המשפט הזה היה קשה עבורה. קיבלנו אותה בשתיקה.
הם נישאו בחתונה צנועה. זמן קצר לאחר מכן, היא עברה לגור איתנו לבית שעדיין עמד בצל האבל.
כבר התרגלנו לחושך.
בבוקר הראשון, היא פתחה את כל החלונות, הזמינה את אור השמש פנימה, והדליקה את הרדיו.
אני עדיין זוכר את פניה של אחותי מוטרדות מהאור והמוזיקה; השקט שלנו הופרע.
היא ניקתה את הבית בקפדנות כאילו רצתה לא רק לסלק את האבק, אלא גם את הכאב. כשעברה ליד דיוקנה של אמא, עצרתי את נשימתי חשבתי שהיא תוריד אותו.
אך היא רק ניקתה אותו והחזירה אותו למרכז הקיר.
באותו רגע, קיבלתי אותה מבלי לדעת.
במטבח, היא הייתה ממש קוסמת. הכינה מאכלים שמעולם לא טעמנו, מילאה את הבית בריחות. כך כבשה את לבו של אבא ולאט לאט גם את שלנו.
עברה שנה. הבית כבר לא היה אפל. הכאב נותר, אך רוכך.
תמונתה של אמא עדיין הביטה עלינו מהסלון, אך עינינו כבר לא צרבו.
מעולם לא קראנו לה “אמא”, והיא גם לא ביקשה.
בסבלנות, היא זכתה באמוננו. נתנה לנו עצות, הגנה עלינו, כיסתה על טעויותינו.
ואז, יום אחד, אבא לא חזר מהעבודה.
בהתחלה לא דאגה, אך ככל שחלפו השעות, החרדה שלה גברה.
ואז הגיע הטלפון: מצאו את רכבו בתחתית צוק. הוא מת במקום.
זה היה המוות השני של ילדותנו היום שהבנו ששום דבר לא נמשך לנצח.
אחרי הלוויה, פחדנו שיפרידו בינינו. אבל היא לא עזבה. נשארה.
החלה לעבוד במסעדה במשרה חלקית, והקדישה את שאר זמנא לנו: טיולים, מוזיקה, ריקודים עם הכלבים, צחוק
צפינו בה מרחוק. אבל היא לעולם לא ויתרה.
בבוקר אחד, שאלתי, “איפה הכדור שלי?” היא מיד מצאה אותו, וחייכה אליי כשהגישה לי אותו.
“אם אתה לא רוצה לשחק לבד, אני אשמח להצטרף,” אמרה.
“בסדר,” עניתי בכתפיים מורמות.
היא ירדה לחצר יחפה, צחקה כמו ילדה, בעטה בכדור בקושי, והכלבים הסתובבו סביבה.
באותו יום, התחלתי לאהוב אותה באמת.
אחותי הבחינה. גם היא החלה לתת בה אמון, לאט לאט.
בסוף השנה, חיינו כבר סבבו סביבה לחלוטין.
כשסיימתי תיכון, חשבתי שלא אוכל ללכת לאוניברסיטה.
אך היא חסכה בסתר ורשמה אותי. כשגיליתי, בכיתי מאושר.
אחותי הפכה לאחות רפואית.
היא לא הייתה אמא שלנו, אבל בחרה להישאר.
כשאבא מת, יכלה לעזוב. אך היא נשארה.
והפכה לאם שלעולם לא ציפינו לה.
חלפו שנים. הפכתי לעורך דין, ולא עזבתי את צדה.
כשהייתי בן שלושים ושלוש, היא חלתה. עברתי לגור איתה כדי לטפל בה. היא ידעה שנותר לה מעט זמן, אך המשיכה לחייך.
“אני רוצה שתצחק,” אמרה. “אל תבכה.”
קיברנו אותה ביום שני קיצי, מתחת לעצים. לא רצתה להיקבר ליד אבא.
“זה המקום של אמא שלכם,” הסבירה.
עכשיו אנחנו מבקרים את שלושתם.
לאמא ורדים אדומים.
לאבא בדיחות הוא אהב לצחוק.
ולאלה ממתקים, כפי שביקשה.
לא כל סיכוי שני מסתיים באושר.
אבל לפעמים, נכנס לך מישהו לחיים
שלא עוזב את הלב לעולם.
גם אם הלך.
