**יומן אישי 7 ביולי 2024**
היום קיבלתי הודעה משכנתה של המחלקה למשאבי אנוש בעיר רמת גן:
אורלי אליהו, בבקשה פני לחדר שלי. יש לך קבלה חדשה.
לא עבר זמן רב ועמדתי בפתח המשרד של ראש צוות הניקיון, איננה כה, איננה ראשה:
אתה החדש?
כן!
אני ראש צוות הניקיון, קוראים לי איננה כהן, ואני אשאל: מה שמך?
רונית, תיקנתי כשקלטתי את השאלת המבט בחלונותיה, רונית אליהו.
אחר כך היא הובילה אותי למגרש העבודה בקומה השלישית של המבנה.
הרגשתי שמחה עצומה שמצאתי עבודה כזו. צחקתי והסתכלתי על עתידי:
> «פנסיה עוד שנתיים. אבל אפשר להמשיך לעבוד גם אחרי. השכר עומד על שמונה אלף שקלים, ויש בונוסים מדי פעם. עם דניאל נוכל לחיות בכבוד. הילדים כבר גדולים ועזבו. איך קוראים למנהיג? אם ישאלו, אהיה מבוישת. בקרוב אוכל, במרכז יש תמונות של כל ראשי העיר.*
בדרך חזרה מאוכל, נעצרתי ליד שלט עם שם ראש העיר: «אדר ברקלי, נולד בשנת 1983».
הוא עדיין צעיר, הוא אפילו לא הגיע לגיל ארבעים, חשבתי פתאום. ואז נזכרתי: אדר? 1983.
קראתי שוב את התאריך:
> **ה-7 ביולי!** אין לי מילים. התאום המדהים שם, תאריך, שנה. האמת, רק שם האב והשם המשפחה שונים, אך כמו שמתקן חוק האימוץ, גם שם פרטי יכול להשתנות
הסתכלתי על דיוקן של האדם על הקיר, מחפשת קו משפחתי מוכר.
—
העבודה החדשה גרמה למחשבות זרקות לצאת מהצד. בערב, אחרי ארוחת ערב עם בעלי, נפרדנו הוא הלך לצפות במשחק הכדורגל, ואני חזרתי לחדרי. הדירה שלנו שלושה חדרים, רווחית אחרי שהילדים עברו לחיים משלהם. אינטימיות עם בעלי נדירה יותר ויותר.
עכשיו, כשאני משכיבה על מיטתי, המוח מתמלא בזיכרונות של נעוריי ובסוד שלא סיפרתי לבעלי.
בגיל תשע עשרה, בחיי ללא כסף או עבודה, נולדה לי בן בשם **אדר**. גרמתי לו לגדול במוסד לטפל בילדים, מכיוון שהדירה של הסטודנטים לא הייתה מתאימה. חצי שנה אחרי הלידה העברתי אותו למלון ילדים. שלוש שנים מאוחר יותר נישאתי לדניאל, ולא דיברנו על מה שקרה לפני החופה. נולדו לנו שתי בנות. האחת למדה באוניברסיטת תל אביב ונישאה שם, והאחת השנייה נישאה והגיעה לחיות בחיפה.
מעולם לא קיבלתי תואר מקצועי, אבל במשך עשרים השנים האחרונות עבדתי כראש צוות ניקיון במפעל לתעשיית המזון. לפני שבועיים המפעל עבר פשיטת רגל והפסקתי עבודה. לאחר מכן, בת של חברה הציעה לי משרה במשרד העירייה ניקיון במשרדי ראש העיר. קיבלתי מיד.
היום ראש העיר, **אדר ברקלי**, נולד בשנת 1983, והוא ממש חכם. אני איני מתלוננת על חיי, אך מדי פעם מחשבותי נופלות על הילד שהייתי אמורה לגדל. כמה פעמים הוא הופיע בחלומי. אני רוצה רק לדעת שהוא בריא, ושקיבל את האהבה של מי שמגדלים אותו.
—
כמה ימים חלפו. היום, כשניקיתי בקומה השלישית, שמעתי קולות דיבור והסתכלתי לראות את **אדר ברקלי** משוחח עם עובדי המשרד. הוא נע בכיוון אחר, ניסה לעבור על פני.
בזיכרוני נצץ פן של נער שלפני ארבעים שנה **אדם**, אהוב הילדות שלי. הוא היה יפה, עליז, וחשבתי על איך הייתי רוצה לראות אותו מבוגר, רציני, עסקי. כעת, כשיש לי את ראש העיר לפני העיניים, מבין שהייתי רוצה לראות אותו בדיוק כך.
אדם נסע לחו”ל לבקשת עבודה והבטיח לחזור, אבל לבסוף נעלם.
> «האם אדר ברקלי הוא בני? אם לא הייתי מוותרת על הילד במוסד, הוא אולי היה שונה. בנותיי מצליחות הגדולה נשואה, עם דירה גדולה, רכב, הקטנה גם. רק אין לי בן. האם הייתי נישאת לדניאל אם לא הייתי נולדה? חיי היו שונים לגמרי. אולי אדר ברקלי איננו הילד שלי, אולי זה רק מקרה של התאמה מדהימה. כמה מקרים כאלה קיימים בעולם?»
ההבדל אינו חשוב. לילד שלי, שהוא רק חצי שנה, יש הורים שמגדלים אותו באהבה. הסיפור שלו, לכל הפחות, שמח.
לאחר הצהריים ניגשה אלי עמיתי הצעירה, **אורנה**:
היי, איתי!
היי!
ביום שישי נקיים חגיגת יום הולדת של **ליבנה**, שעובדת בקומה החמישית, היא חוגגת 45. תצטרפי אלינו?
בהחלט! חייכתי.
אצלך 200 שקלים על הקייטרינג?
קחתי, שלפתי את הארנק והעברתי 200 שקלים.
קראי לי רק רונית, אנחנו צוות.
בסדר, רונית!
ביום שישי אחרי העבודה, התכנסנו בקומה השביעית. שולחן אחד פנוי, הכנו חטיפים. באותה שעה, כמו תמיד במשרדים, נשמעו ברכות ונשפך יין אדום קטן אחרי כל ברכה.
פתאום נפתחו דלתות המשרד ונכנס **אדר ברקלי**, מחייך:
ליבנה אולגיבנה, מזל טוב! הושיט לי קופסה קטנה.
תודה, ראש העיר! דמעות חלו בעיניה של חוגגת היום.
אדר ברקלי, שב איתנו! הזמינה איננה.
רק רגע, הוא ענה והתיישב לידיי.
היא הציבה לי קערת סלט ופרוסות נקניק, מזגה יין לכוסות, הוא ניגן ברכה. כל העיניים בעיניי רטובות. ברגע הזה, הרגשתי שהזהות שלי נחשפת הוא הילד שלי, והספק נעלם.
אדר נשאר כעשרים דקות, נפרד והמשיך.
איזו אחלה בחור! חייכה **קתי**, שהייתה במשרד הכי הרבה זמן והייתה יודעת הכל. האם תזכור שראית אותו לפני שנה?
זוכר? העליתי גבה. כל ההחלטות נלקחו על ידי בעל הבית.
הוא מגיע ממשפחה עשירה, אבל לא יודע מי ההורים שלו, המשיכה קתי. זה קיבלנו לפני כשנתיים כשהחל להתכונן לבחירות. הוא אף פעם לא נבהל מהסיפור.
מאיפה את יודעת את זה? שאלתי.
הסגן של ראש העיר היה **אולגה פבלובה**, היא אספה מידע על האדר ברקלי כדי לשמור על מינוי של בוס שלה.
האם הוא יודע מי ההורים שלו? סקרתי.
כנראה שלא. הוא אוהב את אלו שגידלו אותו. ראש העיר, בעיניי, אדם ישר.
בכל זאת, הסתכלתי אל הדלת שבה ישב **אדר ברקלי**. הלב היה בו קונפליקט של שמחה ועצב: שמחה שהבן אם הוא הוא מצליח, ועצב כי אינני יכולה לחבק אותו. חייכתי לעצמי וחשפתי מחשבה:
> *«אדוני, לא אפגע בך, בני. תמיד אהיה כאן, מהשמים למטה.*»
**סיכום**
הימים עוברים והזיכרונות מתעוררים בעוצמה. אולי כל הדברים מתרחשים בטעות, אולי יש גורל, אבל אני מרגישה שהקשר שלנו בין האמת לדמיון נמשך. רק נשאר לקוות שהשקט שיבוא ייתן לי את המענה לשאלות שמסתתרות בלב.
