שתים עשרה שנה קראה לי חמתי “זרה”. ובלוויה פתח בעלי את קופסתה.
שתים עשרה שנה הביטה בי כאילו אני לא שייכת. ורק אחר-כך, כשבעלי פתח את הקופסה, בכיתי באמצע חדרה, כמו ילדה קטנה שחולמת בהקיץ שאין לה עור.
אבל זה כבר היה אחר-כך; אז, בשנת אלפיים וארבע עשרה, עדיין האמנתי שהכול עוד יסתדר.
הייתי אז בת ארבעים ושתיים, “חתונה מאוחרת” קראה לזה אמא שלי. ועידו היה בן ארבעים וארבע. נישאנו ביוני, ברבנות בתל-אביב, ברחוב הארבעה. את זר הפרחים זרקתי לעצמי, כי לא רציתי להביא אף חברה לא רציתי רעש מיותר. וגם עידו לא רצה הוא אף פעם לא אהב שיש סביבו יותר משלושה אנשים.
אימו, חיה לביא, באה בכתונת כחול כהה. בת שישים ושש, פנסיונרית, רואת חשבון בעבר. ישבה לצד השולחן בגב זקוף כאילו חוט מתוח בין השכמות שלה. עיניה היו אפורות-בהירות, כמעט שקופות, מסגרת כהה עדינה סביבה. לא הצלחתי להבין מה יש במבט הזה לא כעס, לא אכזבה, משהו כמו שקלול, הערכה קרה של כמה אתחזיק.
וטרינרית, נכון? שאלה חיה לביא כשעידו יצא להביא את העוגה.
כן, עניתי כבר עשרים שנה.
עשרים שנה לטפל בכלבים של אחרים? ועוד לא נמאס?
חייכתי. התרגלתי לטון הזה. כשכל בוקר את מחזיקה בידים חתולים מבוהלים ומוציאה קוצים מכלבים, את לומדת לא להגיב לציניות. הקול שלי היה רגוע, שקט, כזה שמרגיע בעלי חיים. גם אנשים.
ממש לא נמאס, אמרתי.
חיה הנהנה. בלי שמץ של חיוך, בלי “כל הכבוד”. הנהנה – והסתובבה לחלון.
על שידת העץ בחדר השינה שלה, לשם נכנסתי לתלות את המעיל, עמדה קופסת חרסינה לבנה, בדיוק בגודל של כף יד, ועל המכסה שושנה ורודה מעודנת מצוירת. הקליפס שלה השחיר מהזמן. התקרבתי אליה רק מסקרנות. חפץ יפה.
אל תיגעי, חיה אמרה מאחורי גבי. לא בכעס, לא בגסות עובדה פשוטה, כמו “אל תדרכי על הסף” או “תנגבי רגליים”.
הרחקתי את היד.
וזה נהיה הנורמה שלנו, שתים עשרה שנה.
כל חודש היינו באים לביתה בנווה עמל, קצה הרצליה. בית קטן עם גינה, מדרגות עץ מוצלות. חיה היתה אופה עוגות, מוזגת תה, שואלת את עידו שאלות על העבודה במפעל. לי פנתה בשאלות שאי אפשר היה להשיב להן נכון.
את ממליחה את המרק? שאלה.
כן.
מרגישים.
תמיד עידו ישב בינינו. לא סתם ממש פיזית בינינו, בשולחן, באוטו, על הספסל בגינה. עידו גבוה, כתפיים צרות ממה שנראה, הולך רכון מעט, כאילו התרגל לסגת כדי לא להפריע. והוא באמת היה כזה, לא רצה לפגוע לא בי ולא בה, ולכן לא נגע באף אחת.
בשנה הראשונה ניסיתי. הבאתי מתנות צעיף, קרם ידיים, חליטת צמחים. חיה קיבלה הכול באותו הפנים. “תודה”, ושמה בארון, ולא ראיתי שום מתנה בשימוש מעולם.
ניסיתי לעזור בגינה. “אני מסתדרת,” אמרה. הצעתי לעזור עם הכלים; “שבי. את אורחת.”
אורחת. שנה אחרי החתונה אורחת.
בשנה השנייה עידו ניסה לדבר.
אמא, מספיק. נטע באמת מתאמצת. את רואה.
מה כבר? אני מדברת איתה בנימוס.
הוא הביט בי. משכתי כתפיים. בפועל – חיה צדקה: לא צעקה, לא העליבה, לא עשתה סצינות. רק שמרה דיסטנס קיר אבן חלק, בלי חור.
הפסקתי לנסות בשנה השלישית.
לא מתנות, לא עזרה. הגעתי, ישבתי, אכלתי עוגה, עניתי לשאלות, ובכל פעם חזרתי הביתה עם צנצנת ריבה מתפוחי פטם קטנים חיה הניחה על המעקה בכניסה, בלי מילה, בלי “הנה, קחי”. סתם צנצנת עם מכסה פלסטיק. הייתי לוקחת, פותחת בבית, אוכלת. היתה ריבה טעימה. תפוחים קטנים, שלמים, בזיגוג ענבר. תמיד חשבתי היא רק נפטרת ממותר, למה לה כל כך הרבה.
ב-2016 זכיתי בתחרות הווטרינרים של האזור. זה נשמע מצחיק בפועל זה היה חשוב לי: עשרים ושתיים שנות עבודה, ולבסוף תעודה, כתבה מקומית, תמונה. סיפרתי לעידו. הוא חיבק אותי, ברך. בשבת נסענו לחיה, וסיפרתי לה:
תחרות, היא חזרה אחרי ומה, זכית בכסף?
לא. תעודה.
תעודה, הנהנה. אצלנו במשפחה לא מחמיאים, אבל תעודה אפשר לשים במסגרת.
אמרה בלי שמץ של חיוך. “אצלנו לא מחמיאים.” רשמתי לי. גזר דין. בעולם שלה נאמר שאין מקום למילה חמה. היא מהסוג שרואה מחמאה כחולשה.
אחר-כך עידו אמר באוטו:
אל תקחי ללב. כך גידלו אותה. אותה לא החמיאו לה בחיים.
הנהנתי. אוקי, לא מחמיאים אז לא.
באותה שבת שוב הבחנתי בקופסה עם השושנה על השידה, עברתי לידה בדרך לשירותים. הקופסה הלבנה עם הקליפס הכהה, יד עיתונים בערמתה חיה אהבה לקרוא “הארץ”, כל יום קונה ומכניסה לערימה על המרפסת.
***
השנים האלו לא היו סתם מספר זו תקופה שלמה, חיים שלמים. שנים של אותם ימי ראשון: עוגות, תה, שתיקה, צנצנת ריבה במעקה.
והיו גם לא רק ימי ראשון.
בערב ראש השנה 2018 באנו אליה עידו לא היה מוכן להשאיר את אמא לבד בחג. היינו שלושה מסביב לשולחן. חיה שמה סלטים ועוף, ועל הצלחת שלי הניחה צלחת לבנה סתם, בלי ציור. שלה ושל עידו בסט החגיגי, עם שרטוטים כחולים בקצה.
הבטתי על הצלחת, ואז עליה. תפסתי את המבט. לא שיכחה עקרון. את אורחת. את לא מצלחת החג.
עידו שם לב. קם בשקט, שלף עוד צלחת כחולה מהארון, הניח לפני. חיה לא אמרה מילה. וגם כל הערב דיברה רק עם עידו ורק עליו.
ליום ההולדת של עידו ב-2020 הזמנו אותה אלינו, לדירה שלנו ברמת גן. היא באה, הביאה עוגה. כל הערב דיברה עם עידו על הילדות שלו. “זוכר, כיתה ג’?” “כשהלכת לדוג עם אבא שלך?” ישבתי לידה, הקשבתי. שלוש שעות ולא פנתה אף פעם אלי, לא שאלה כלום, לא הביטה. הייתי שקופה.
סידרתי כלים אחרי שיצאה. עידו עמד בפתח המטבח.
סליחה, אמר.
על מה? שאלתי.
על אמא.
זו לא אשמתך.
אני יודע. אבל… בכל זאת.
עמד בכניסה, גוף ארוך, פנים עייפות ממלחמה בין אישה לאמא. עייפות של מי שמושך שני חבלים בשביל שלא יפול אף צד.
ואז, בשנת 2019… לא, תמתיני, הזמן מתערפל כשנזכרים, כי כל השנים האלו נדמו אותם חרוזים בשרשרת: חלקים, מבריקים, כולם אותו דבר. אבל חרוז אחד היה שונה.
בחורף של 2019 הצלחתי להציל צבי צעיר שנחבל בגדר מתכת ליד מושב בגליל. קראו לי מהמרפאה, והגעתי ארבע שעות בקור בלילה, הרדמתי, חילצתי, טיפלתי, חיכיתי לרכב ממקלט החיות. הצבי ניצל. כתבו על זה ב”הארץ” המקומי, עם תמונה: “הווטרינרית נטע לביא הצילה צבי בגליל העליון”. עידו גזר את הכתבה והדביק למקרר.
חיה לא אמרה מילה. באנו אליה שבוע אחר כך אפילו לא מבט, כאילו לא קרה כלום. התרגלתי.
ב-2021 נסעתי למחנה קיץ של ילדים לתת חיסון חינם לכלבים וחתולים שמצאו ברחוב. המנהלת שלחה מכתב תודה למרפאה, וכתבה הופיעה שוב בעיתון. כבר לא סיפרתי לחיה. למי זה משנה?
בחורף 2024 עידו חלה אנושות. דלקת ריאות, שבועיים בבית חולים ואז חודש בבית. חיה הגיעה ביום השני. נכנסה, תלתה מעיל, עמדה במטבח, לרגע לא ידעה מה לעשות.
אמרתי,
חיה, תשבי. המים תיכף רותחים.
התיישבה. מזגתי תה. ישבנו בשולחן לבד בלי עידו בתווך, בלי שתיקות, בלי מתורגמן. פעם ראשונה בעשר שנים.
איך הוא? שאלה.
יותר טוב. הרופאים אומרים שיהיה בסדר.
את לידו?
עושה מה שצריך.
הנהנה. הסתכלה עלי. ובה בעיניים השקופות הבהבה לרגע הודאה לא חום, חיה לא יכולה חום כמו הכרה חמקמקה, צל ציפור בחלון: ראית נעלם.
טוב שאת פה, אמרה.
כמעט נשמטה לי הכוס. אלה היו הראשונות המילים הטובות בעשר השנים. ישירות, בלי עוקץ, בלי סאב-טקסט.
אבל עידו הבריא. החזרנו את הקירות. בפעם הבאה שוב עוגה, שקט, צנצנת במעקה. המשפט “טוב שאת פה” נותר תלוי כמו לילה חם יחיד בתוך חורף אינסופי.
במרפאה חשבתי עליה הרבה. מוזר, נכון? שנים בלי אף פריצה, מלבד אותה מילה אחת. קולגות שאלו: “איך החמות שלך?” עניתי: “בסדר.” אין טעם להסביר. חיה לא צעקה, לא רבצה, לא גירשה. גרמה לי להרגיש גרוע רק בזה שלא הכירה בי, והסבר כזה אי אפשר להבין נסי לומר “החמות שלי מנומסת אלי אבל כואב לי”, זה לא נראה אמיתי.
על שולחן הבדיקה ישבה אצלי חתולה בשם פיצי, בת שבע עשרה, דלקת פרקים חמורה, בעליה קשישה בודדה שמביאה פעם בחודש. התיישבה, שמה את פיצי על הברכיים ואמרה: “פיציקי, הרופאה תעזור לך, נכון?” ותמיד עניתי: “כן.” למרות שידעתי שאין לרפא את פיצי. רק להקל. סבלנות תכונה מקצועית.
אולי ככה התרגלתי גם עם חיה. לפעמים אין מה לרפא. רק להיות להגיע פעם בחודש, לאכול עוגה, לקחת ריבה. לא לרפא רק לא לנטוש.
עידו שאל פעם:
זה עוד כואב לך כשאנחנו הולכים אליה?
כבר לא, אמרתי.
כמעט נהייתה אמת. כאב עמום, כרוני, כמו כאב של פיצי.
פעם אחת, קיץ 2025, הגעתי לפני עידו, הוא התעכב. צלצלתי. חיה פתחה. מאחוריה, במסדרון, ראיתי שהיא ממהרת להסתיר משהו לא עיתון שלם, גזירה מתוכו. החביאה וחזרה אליי כאילו כלום.
תיכנסי. עידו עוד מעט יגיע.
אחכה, עניתי.
לא חשבתי על זה בכלל; אולי מתכון, אולי מודעת אבל.
***
חיה נפטרה במרץ 2026. בת שבעים ושמונה. הלב נעצר בלילה. עידו קיבל מהאמבולנס טלפון בארבע בבוקר.
התיישב במיטה, שמע אותם, הניח את הטלפון. הסתכל עלי ואמר:
אמא שלי מתה.
שתי מילים. חיבקתי אותו. הוא לא בכה גם את זה חיה לימדה.
הלוויה התקיימה יומיים אחרי. החלקה בהרצליה, שמיים אפרפרים של מרץ, אדמה עדיין רטובה. כמה שכנות מכל השכונה, חברות שלה מהנהלת החשבונות. מרים, שכנה מעבר לגדר, בת שבעים ושתיים, צעיף תכלת מזעזע בין עשרות מעילים שחורים. היתה חברה של חיה ארבעים שנה.
עמדתי בקצה וקפאתי. לא אבל, לא שמחה, ריק. כל השנים של קרבה למי שלא נתנה לי דריסת רגל ועכשיו אינה. מה אמורים להרגיש? עצב? על מישהי שקראה לי זרה? או על האישה שאמרה פעם אחת “טוב שאת פה” ואף לא מילה נוספת?
השבעה התקיימה בביתה. אותן עוגות שכנות אפו. השולחן אותו שולחן. רק מקום חיה היה ריק.
שלושה ימים אחרי, באנו אני ועידו לארוז. מרץ, שבת, הבית אותו ריח: עץ יבש, תפוחים במרתף, בד טרי.
עידו התחיל מהארון. אני מהמטבח; ארזתי כלים, מיינתי שימורים. על המדף העליון מצאתי שלוש צנצנות ריבת תפוחי פטם. האחרונות. שמתי אותן בצד.
נכנסתי לחדר לעזור. עידו עמד ליד השידה. בידיו קופסת החרסינה, הלבנה עם השושנה. אותה אחת.
מצאתי במגירה העליונה, אמר. תמיד היתה פה, זוכרת? בשנה האחרונה החביאה אותה.
זוכרת. אף פעם לא נתנה לי לגעת בה.
עידו סובב בעדינות את הקליפס. פתח.
לא טבעות, לא כסף, לא מכתבים מאבא שלו. רק ערימת גזירי עיתון, מסודרים בקפידה. דפים צהובים בשוליים.
עידו שלף אחד.
“הארץ”, 2016. “נטע לביא זוכה תחרות וטרינרית אזורית”. תמונה שלי.
פיתח עוד גזיר.
“הארץ”, 2019. “הווטרינרית נטע לביא הצילה צבי בגליל”. צילום אני בשלג, צבי לידי.
שלישי.
“הארץ”, 2021. “הוקרה מהמחנה הווטרינרית חיסנה בהתנדבות בע”ח עזובים”.
עוד ועוד. שבע גזירים. כולם עליי.
עידו הביט בי, ידיו רעדו.
נטע, הכול עלייך. הכול.
עמדתי באמצע החדר, אצבעותיהם יבשות מעודף ספריי חיטוי, כפות ידים של עשרים שנה ריפאו חיות. אותן ידיים שהושיטו עצמם לחיה, שחשבת שלא לקחה. והיא, בעצם, כן לקחה בדרכה. גזרה את העיתונים ושמרה בקופסה.
התיישבתי על המיטה של חיה. לקחתי את הגזרות, דפדפתי בהן. ריח עיתון ישן ועוד משהו אולי הבושם שלה, אולי עץ המגירה.
עידו התיישב לידי.
לא ידעתי, אמר באמת לא.
גם אני לא.
היא אף פעם לא דיברה.
לא.
ישבנו דוממים. שמש מרץ על החלון, גרגרי אבק מרחפים באור, והבית ריק. חיה איננה, והסוד שלה משתרע על ברכי שבע ריבועים דהויים ששמרה עליהם מכל.
עברתי אחד אחד. בראשון התחרות מ-2016 נכתב בעיפרון בשוליים: “נטע, מקום ראשון”. כתב ידה, קטן, של רואת חשבון. בקו ישר. שיהיה ברור, שלא יתבלבל. שבע גזירים, כולם שלמים, לא נעלמו, לא התקמטו, לא הושלכו. כל אחת כמו אוצר.
עידו לקח את זאת עם המילים. קרא, העביר אצבע על האותיות. הסב מבטו לחלון.
אבא מת כשהייתי בן עשרים מלמל. אמא אף פעם לא בכתה לידי. לא בלוויה, לא אחרי. חשבתי שהיא אדישה. ואז מצאתי ארגז בחדר שירות. חילצה לו את החולצות כל השנים. הכביסה נשמרה עשרים שנה. בלי גוף בפנים.
הבטתי בו. הוא הביט בחוץ.
כך היא היתה אמר. שמה הכול בקופסאות. רגשות, חולצות, גזירות.
למה לא להחמיא למי שלא מקבלים? למה להצפין אם אפשר פשוט לומר: “אני גאה”? למה להשתתק?
***
קיבלתי תשובה בערב. כבר כמעט סיימנו לארוז, כשמישהו דפק. מרים, השכנה. מעיל מעל חולצה ביתית, צעיף תכלת. מתכון עם סיר מרק.
תאכלו, אמרה חיה לא היתה סולחת לעצמה אם לא תאכלו.
התיישבנו. מרים מזגה. עידו טעם. אני הסתובבתי עם הכף.
מרים, שאלתי ידעת שחיה אספה גזירים שכתבו עלי?
מרים הניחה כף, הביטה בי, ואז בעידו. הנידה ראשה כמו מי שציפתה מזמן.
ידעתי, אמרה. אצלי היתה גוזרת. באתי לשתות קפה, והיא עם המספריים, שוב הנכדה הופיעה בעיתון. שמה בקופסה.
עידו הניח כף.
דיברה איתך פעם על נטע?
בטח, הנהנה לא אחת. אמרה לי: נפלה לי כלה זהב. הצילה צבי, הופיעה בעיתון. גאה בה, אבל לא יודעת להגיד.
משהו כבד זע בגרון. לא דמעות. לחץ.
למה? שאלתי למה לא יכלה?
מרים נאנחה.
את חיה אני מכירה ארבעים שנה. היא כזו תמיד. אמא שלה לא ידעה לומר מילה טובה. שם מחמאה היתה מותרות, “יפה” זה שהרס, “אני גאה” זה מפונק. לא יכלה אחרת. אמרתי לה: חיה, תגידי מילה טובה. לא רצתה. שלה בלבד. לא רציתי להיכנס.
אבל שתים עשרה שנה! שמעתי את קולי. רגוע, נמוך, כזה שמרגיע עכשיו רועד.
שתים עשרה, הסכימה מרים אמא שלה עשתה לה את זה שישים שנה. בהשוואה, חיה עוד חמה.
עידו לחש:
פחדה ממשהו?
מרים התבוננה בו ארוכות.
פחדה, לחשה. פחדה שאם תחמיא לכלה, הבן יבין שהיא מיותרת. שלא צריך אמא. שנטע “תפסה מקום”. אמרה לי בפירוש: שותקת כדי שעידו לא יחשוב שכלתי עדיפה. למה לו אמא?
השתיקה היתה כה דחוסה עד ששמעתי טפטוף מברז המקלחת. חיה תמיד תכננה לתקן.
זה לא נכון, אמר עידו לעולם לא הייתי חושב כך.
היא גם לעולם לא היתה מאמינה, ענתה מרים הפחד הגדול לא מקשיב להגיון. אתה אומר לו: הכול בסדר. הוא, מתעקש: ממש לא. ואז אתה מקשיב לו, כי הוא בך.
הנחתי כף. יצאתי החוצה, למרפסת. מרץ, ערב, לחות של שלוליות, ריח של שלכת ישנה. השמש שקעה והשמים נצבעו לילך-מרור. על המעקה הריקנות שבה ניצבת שנים צנצנת ריבה.
כל השנים. לא שינאה זו היתה. פחד. פחד של אישה שאהבה את בנה כל כך עד שפחדה להכניס עוד מישהו לחום. פחדה לאבד מקום, אז בנתה קיר קופסה עם שושנה, מלאה בגזרי עיתון, הוכחות למה שלא יכלה לומר.
“אצלנו לא מחמיאים”. עכשיו הבנתי. לא “לא מחמיאים” לא מסוגלים. ההעברה הייתה בשרשרת אמא שלה לא יכלה, גם היא לא, ובלי הקופסה אף אחד לא היה יודע כלום.
נזכרתי כשעידו חלה, “טוב שאת פה”. סדק יחיד בקיר בכל השנים. חיה פחדה לאבד את עידו; הדאגה לו היתה גדולה מהפחד לתת לאחרת מקום. פעם אחת בלבד. למחרת, שוב קיר.
נזכרתי איך הסתירה גזיר עיתון כשבאתי מוקדם. ישבה באהלים, קראה עוד עלי החביאה כשהגעתי.
עידו יצא החוצה.
את בסדר?
לא, עניתי אבל אהיה.
עמד לידי, לא חיבק פשוט היה שם, כתף לכתף, כמו שעמדנו כל השנים.
היא אהבה אותך, אמר. בדרכה. עקומה, שקטה, דרך קופסה. אבל אהבה.
כן, אמרתי עכשיו כן.
חזרנו פנימה. מרים כבר שטפה כלים והלכה. בפתח עצרה, התבוננה בי ואמרה:
נטע, אל תחשבי שלא אהבה. אהבה. אבל הגשר מהלב לפה שלה נהרס בילדותה. לא הספיקה לשקם.
מרים הלכה. צעיף התכלת נעלם מעבר לשער.
ארזנו את הקופסאות האחרונות. לקחתי את הקופסה. ושלוש צנצנות ריבה. האחרונות באמת.
בבית, במטבח, הנחתי את הקופסה על אדן החלון. פתחתי. שלפתי את הגזרות. פיזרתי על השולחן כל השבע. שבע פיסות נייר דהויות מעיתון. שבע פעמים חיה לקחה מספריים, קפלה והחביאה. שבע פעמים עשתה מה שלא יכלה לבטא.
ישבתי שעות. אחר-כך נעמדתי, שלפתי את צנצנת הריבה, האחרונה. הסרתי מכסה הפלסטיק. סירופ ענבר, תפוחים שלמים עם זנב. מזגתי לקערית. העמדתי לפני. לעוד קערית למקום הריק שמולי.
שתים עשרה שנה הביטה בי כזרה. ולבסוף התברר הייתי אצלה בקופסה, במקום היקר ביותר.
היא לא ידעה לאהוב בקול רם. רק בשקט. לגזור, לאסוף, להחביא. לבשל ריבה ולהניח במעקה בלי מילים.
אולי גם זו אהבה. אהבה עקומה, אילמת, חבויה מאחורי קיר אבן. אהבה שמתגלים בה רק כשהאדם כבר איננו. ואז היא מרירה יותר. ואמיתית יותר.
לקחתי כף מהריבה. תפוחים קטנטנים, סירופ ענבר, טעם של גן אחר. וחשבתי: בפעם הבאה שארצה לומר משהו טוב אומר. עכשיו. בקול. לא אחביא בקופסה.
כי קופסה אפשר לפתוח. ואפשר גם שלא.
אבל מילה חיה. מישהו ישמע אותה.
