שש שנים אנחנו חוגגים את השנה החדשה אצלך בלי לשלם ותכף נתארגן! הצהירה חמותה. אבל המקרר חשב אחרת.
אלישבע, שלחתי לך את הרשימה, תבדקי טוב טוב, גליה, חמותה, אפילו לא טרחה לברך לשלום כשהתקשרה בבוקר ה-29. ואל תתבלבלי בזנים, כמו שעשית שנה שעברה. דקלה רמזה לי חודשיים שהשולחן אצלם היה עשיר יותר משלנו.
אלישבע פתחה את ההודעה ונעצרה, כמו שהמציאות מתכהה בחלום. דג סלמון, סטייק אנטרקוט מיושן, גבינות עם שמות בלתי אפשריים, פואה-גרה, צדפות, נקניקים מובחרים. בתחתית: ותקני יין טוב, לא את הגדולה הזולה. עמית יגיד איזה.
שש שנים ברצף. שש לילות של שנה חדשה שבהן אלישבע הסתגרה במטבח שלושה ימים, בזמן שגליה קיבלה מחמאות על השולחן העשיר והלב הגדול. האורחים שנמשכים אל החמות עם הכוסות, בזמן שעמית, בעלה, מתפייד למרפסת לעשן או נעלם אל חבריו לחמש דקות שהפכו לחצות.
למה את שותקת? גליה צקצקה בעצבנות. משהו לא בסדר?
גליה, זה יוצא יקר מאוד, אלישבע החליקה את האצבע על הטלפון. אולי השנה נעשה משהו פשוט יותר? רציתי לשים כסף בצד לשיפוץ, האריחים באמבטיה כבר נופלים.
פשוט יותר?! קולה עלה לצרחה. שש שנים אנחנו חוגגים אצלך בחינם, ולא אמרת כלום! ועכשיו, כשאני הזמנתי את כל המשפחה, את עושה לי סצנות?! עמית!
בעלה שכב על הספה, שקוע בטלפון.
אמא כבר הבטיחה לכולם שולחן מושקע, אפילו לא הרים את הראש. אל תביישי אותי מול האחים, הם חושבים שאני נשלט. תעשי מה שצריך, בלי דרמות.
אלישבע עבדה כחשבונית בעיריית תל אביב. חסכה קצת מפה ומשם מפרמיות, מאיפה שהצליחה להצטמצם. בשנתיים, הצליחה להוריד סכום יפה לשיפוץ. האמבטיה מתפוררת, ניחוח עובש מהכיור, אבל הכסף נדרש לדבר אחר: להאכיל עשרים וחמישה אנשים שלא יאמרו שום תודה.
ב-30 בדצמבר, אלישבע קמה בשש ורצה לסופר. לאטליז, לדוכן הדגים, למעדנייה. הגז של הרכב כבד מהקופסאות. עמית מול הטלוויזיה, בזמן שגליה שרועה בכורסא עם תה.
סוף סוף, גליה אפילו לא הסתובבה. רק אל תגזימי במידת הצלייה, כמו שנה שעברה. כל הקיץ שמעתי על זה מדקלה.
אלישבע התחילה לפרוק. עמית לא זז מהספה. כשהיא ביקשה עזרה להכניס את הקופסה הכבדה ביותר, הוא הניף יד בביטול.
את לא רואה שאני עסוק? תסתדרי לבד, הרי את חזקה ועצמאית.
אלישבע הניחה את הקופסה. הסתכלה על בעלה, על חמותה, על פניהם המרוצות. פתאום, הכול התבהר כמו שהחלום נהיה חד.
בבוקר ה-31, היא קמה ראשונה. עמית שאל ברעש, זרוק על המיטה. גליה יצאה למכון יופי, להתפנק על חשבון אחרים.
אלישבע לבשה בגדים, לקחה מפתחות והתחילה להוציא את המצרכים בחזרה לרכב. מהר, ברור, בלי רעש. סלמון, סטייקים, שרימפס, גבינות הכול לתוך תא המטען. כשנשארה הקופסה האחרונה, היא הדליקה את הרכב ונסעה לפרברי תל אביב למוסד ילדים ישן ברחוב עזריאל.
קישוטים לשנה החדשה.
כעבור שעה חזרה. התלבשה בשמלה הכי יפה, צבעה את השפתיים באדום עמוק. התיישבה ליד חלון המטבח והמתינה.
בשלוש בצהריים הדלת נטרקה. גליה התפרצה מהסלון, זורחת, עם מניוקור ותסרוקת.
אלישבע, כבר מתחילה לבשל? עברה למטבח בעוד שלוש שעות מגיעים האורחים, למה שום דבר לא חתוך? מה את עושה?!
אלישבע הרימה מבט לאט.
אין מה לבשל.
איך אין מה לבשל?! גליה הסתערה על המקרר וטרקה אותו.
ריקנות גמורה. רק חבילת מרגרינה וממרח חרדל על המדף העליון.
איפה הכול?! איפה הדג?! איפה הבשר?! גליה התקשתה לבלום את הדלת. עמית, תגיע לכאן מיד!
בעלה נכנס, מנומנם, הביט במקרר והלבין.
אלישבע, מה מה עשית?!
לקחתי למקום שיעריכו. היא קמה, מחליקה את השמלה. לבית הילדים ברחוב עזריאל. היום הילדים שם אוכלים כמו מלכים. אתם תוכלו להאכיל את עשרים וחמישה האורחים במה שאתם קניתם. רק שבשש שנים לא קניתם כלום. שום דבר.
השתרר שקט. רק זמזום המקרר נשמע.
את גליה נאחזת בשולחן. כפויי טובה! קיבלתיך למשפחה! סלחתי לך שאת לא יולדת, שאת מבשלת גרוע! ואת זה את עושה לי?!
קיבלתם אותי כמשרתת, אמרה אלישבע בקור ברור. מאכילה, מנקה, משלמת ושקטה. שש שנים שרתתי את קרוביכם, בזמן שאתם אספתם מחמאות. זה נגמר.
אלישבע, תתעוררי! עמית ניגש אליה. עשרים וחמישה אנשים בדרך! מה אספר להם?!
את האמת, היא לקחה את התיק, הכניסה מסמכים, טלפון ומפתחות. ספר להם שאמא שלך רגילה לחגוג על חשבון אחרים. שאתה לא שילמת על השולחן אף שקל במשך שש שנים. שחשבתם שגם בעתיד אעבוד בשביל ההתרברבות שלכם.
אל תעזי לדבר כך על אמא שלי! ניסה לחסום את הדלת, אבל היא עצרה אותו במבט.
עכשיו אני מעזה. ואתה יודע מה? אני נוסעת להורים שלי, אשתה יין אמיתי שקניתי בכספי, ואחגוג שנה חדשה בלי צווחות ורשימות. תסתדר עם המסורות שלך לבד.
גליה ניסתה לעצור אותה:
אם תצאי אין יותר נישואים! לא אתן לעמית לחיות עם אחת כמוך!
מצוין, אלישבע לבשה מעיל, ידיה יציבות. תגידי לבן שלך שאחרי החג אגיש גירושין. שיטפל לבד בדברים, בלי עזרה מהאמא.
היא יצאה וסגרה את הדלת. מאחוריה נשמע רעש גליה השליכה משהו על הקיר. אלישבע ירדה למטה, נכנסה לרכב ונסעה.
הטלפון התפוצץ מכל שיחה עמית מתחנן, כועס, נבוך. גליה עם איומים וקללות. אלישבע ניתקה וחסמה את המספרים.
ההורים קיבלו אותה בלי שאלה. אמא שמה שולחן פשוט סלטים, עוף בתנור, ממרחים ביתיים. אבא פתח בקבוק יין מבעבע.
כשהשעון של העירייה צלצל חצות, אלישבע עמדה ליד חלון עם כוס ביד. אי שם, עמית וגליה מסבירים לקרובים רעבים למה יש על השולחן רק מרגרינה וחרדל. שם, החמות מאבדת את ה’פנים’ שלה מול אלה שכה אהבה להרשים. שם, בעלה שומע לראשונה את המילה כישלון עליו.
פה, שקט ושלווה.
שנה טובה, בת שלי, אבא חיבק אותה. וגם התחלה חדשה.
הטלפון רטט הודעה ממספר לא מוכר. תמונה: ילדים בבית הילדים, סביב שולחן עמוס, חיוכים עד האוזניים. הכיתוב מהמנהלת: תודה. הענקת להם חג אמיתי.
אלישבע הסתכלה על המסך, והבינה: הכסף שלה נוצל נכון. לא על תאוות הזולת, אלא על שמחה למי שבאמת זקוק לה.
היא הרימה כוס לעצמה, ולכך שהעזה לומר די. על כך שהמקרר ריק לא במקרה אלא כי כך היא בחרה.
