«שש שנים חוגגים אצלך את הסילבסטר בחינם וזה שוב קורה!» הכריזה חמותה. אבל למקרר היה מה לומר.
מיכל, שלחתי לך רשימה, תעברי בזהירות, רחל בלומנפלד אפילו לא אמרה שלום, כששוחחה עם מיכל ב-29 בדצמבר בבוקר. ואל תעשי טעויות בסוגים, כמו בפעם הקודמת. תמר רמזה לי במשך חודשיים שהשולחן אצלם היה עשיר יותר משלנו.
מיכל פתחה את ההודעה ונעצרה. סלמון אדום, בקר משובח, גבינות עם שמות בלתי אפשריים, פואה גרה, צדפות, נקניקים יוקרתיים. למטה הערה: “ותביאי יין מבעבע איכותי, לא את הזול הזה. יוסי יגיד לך איזה.”
שש שנים ברצף. שש לילות של סילבסטר שמיכל עומדת שלושה ימים במטבח, רחל בלומנפלד קוטפת מחמאות על “הארוחה והשפע”. האורחים מתקהלים סביב החמות לטוסט, בזמן שיוסי מעשן במרפסת או נעלם לחברים “לדקה”, שהופכת לשעתיים.
למה את שותקת? שאלה חמתה בעצבים. לא מתאים לך?
רחל, זה יוצא מאוד יקר, מיכל לחצה את הסלולרי. אולי השנה נעשה משהו פשוט יותר? רציתי לשים כסף בצד לשיפוץ, האריחים באמבטיה כבר נופלים.
פשוט יותר?! צעקה רחל. שש שנים חוגגים אצלך בחינם ולא התלוננת! עכשיו כשהזמנתי את כל המשפחה, את עושה לי בעיות?! יוסי!
הבעל שוכב על הספה, טבוע בטלפון שלו.
אמא כבר הבטיחה לכולם שולחן נורמלי, הוא לא הרים מבט. אל תביישי אותי מול האחים, גם ככה חושבים שאני תחת שליטה. תעשי כמו שצריך, בלי דרמות.
מיכל רואה חשבון בחברת ניהול. היא חסכה מהבונוסים, קימצה בכל מקום שיכלה. במשך שנתיים צברה סכום יפה לשיפוץ. האמבטיה מתפוררת, הריח עולה מהכיור, אבל התקציב הולך לסעודת ענק לעשרים וחמישה אנשים שלא יגידו תודה.
ב-30 בדצמבר מיכל קמה בשש בבוקר ויצאה לשוק. בשר, דגים, מעדנים. תא המטען שקע תחת כובד ארגזים. כשחזרה, יוסי צופה בטלוויזיה, ורחל מתפנקת עם תה בכורסה.
סוף סוף, החמות אפילו לא הסתובבה. תזהרי עם הבשר, לא טיגון יתר כמו בשנה שעברה. סוניה דיברה על זה כל הקיץ.
מיכל פרקה את הקניות. יוסי לא זז מהספה. כשביקשה עזרה בארגז הכבד, הוא נפנף:
לא רואה שאני עסוק? את הסתדרי, את הרי חזקה ועצמאית.
מיכל הניחה את הארגז על הרצפה. הסתכלה על יוסי, על רחל, על פניהם המרוצות. משהו התבהר לה.
בוקר 31 בדצמבר, היא הראשונה שמתעוררת. יוסי נוחר, פרוש לרוחב המיטה. רחל נעלמה למכון יופי “להתייפות על חשבון אחר”.
מיכל מתלבשת, לוקחת מפתחות, מתחילה להחזיר את המוצרים לרכב. במהירות, בשקט, בלי בלבול. סלמון, בשר, שרימפס, גבינות הכל לתא המטען. כשנצמדה הארגז האחרונה, היא מתניעה ונוסעת לדרום העיר, שם נמצא בית ילדים ישן.
קישוטים לסילבסטר
כעבור שעה היא חוזרת. מתלבשת בשמלתה היפה ביותר, שם שפתון אדום. מתיישבת ליד השולחן וממתינה.
בשלוש אחה”צ, הדלת נפתחת. רחל בלומנפלד חוזרת מהסלון, מחויכת, עם לק ונפח בשיער.
מיכל, כבר התחלת לבשל? נכנסה למטבח. האורחים מגיעים בעוד שלוש שעות, למה הכל ריק? מה קורה פה?
מיכל הרימה מבט.
אין מה לבשל.
מה זאת אומרת אין? רחל קפצה למקרר ופתחה את הדלת.
ריק. רק חבילה מרגרינה ומעט חרדל במדף העליון.
איפה הכל?! איפה הקוויאר?! איפה הבשר?! רחל אחזה בדלת. יוסי, תבוא מיד!
יוסי יצא מהחדר, חיוור. הביט במקרר.
מיכל, מה נסגר? מה עשית?!
העברתי את זה למקום שיעריכו, היא קמה, מיישרת את השמלה. לבית ילדים ברחוב עזריאל. הילדים שם חוגגים היום בארוחה מלכותית. אתם מוזמנים להאכיל את עשרים וחמישה האורחים שלכם במה שקניתם. רק שלשש שנים לא קניתם כלום. שום דבר.
שקט, רק הרעש של המקרר נשמע.
את… רחל נתפסה בקצה השולחן. כפויה טובה! קיבלתי אותך למשפחה! סלחתי לך שלא מביאה ילדים, שלא יודעת לבשל! ואת עושה לי את זה?!
קיבלת אותי כמשרתת, קול מיכל היה קר, נטול רגש. זו שמבשלת, מנקה, משלמת ושותקת. שש שנים טיפלתי במשפחה שלכם, בזמן שאתם לוקחים את התודות. זה נגמר.
מיכל, תתעוררי! יוסי התקרב. יש לי עשרים וחמישה אורחים! מה אני אומר להם?!
את האמת, היא לוקחת תיק מהכסא, שמה בו מסמכים, טלפון, מפתחות. תגיד שאמא שלך רגילה לחגוג על חשבון אחרים. שאף פעם לא שילמתם שקל על שולחן החג הזה. שחשבתם שאשקיע את כל החיים בשביל הפוזה שלכם.
אל תגידי ככה על אמא שלי! יוסי ניסה לחסום את הדלת, אך מיכל עצרה את התנועה במבטה.
עכשיו אני מרשה. ואתה יודע מה? אני נוסעת להורים שלי, אפתח יין מבעבע טוב, שקניתי מכספי, ואחגוג את הסילבסטר בלי דרמות וספירת רשימות. תטפל במסורת שלך לבד.
רחל חסמה את הדרך:
אם תלכי אין יותר נישואים! אני לא מרשה ליוסי לגור עם אחת כמוך!
מצוין, מיכל לבשה מעיל, ידיה יציבות. תגידי לו שאחרי החג אני מגישה בקשה לגירושין. שיידע להסתדר, בלי הדרכה של אמא.
היא יצאה וטרקה את הדלת. מאחוריה נשמעה חבטה רחל זרקה משהו על הקיר. מיכל ירדה במדרגות, התיישבה באוטו ונסעה.
הטלפון לא הפסיק לצלצל אחרי חצי שעה. יוסי תחנונים, כעס, ייאוש. רחל איומים וקללות. מיכל דחתה הכל וחסמה את המספרים.
אצל הוריה התקבלו בלי שאלות. אימה הגישה שולחן פשוט סלט, עוף בתנור, מטעמים ביתיים. אביה פתח את היין.
כששעון העיר ניגן חצות, מיכל עמדה ליד החלון עם כוס. איפשהו שם יוסי ורחל הסבירו לקרובי משפחה רעבים למה יש מרגרינה וחרדל בלבד. איפשהו שם חמותה איבדה את הפוזה שלה מול כל מי שאוהבת להתפאר. איפשהו שם בעלה בפעם הראשונה שמע את המילה “כישלון” עליו.
ופה שקט, שלווה.
שנה טובה, בתי, אביה חיבק אותה. לשנה חדשה, ולחיים חדשים.
הטלפון רטט הודעה ממספר לא מוכר. תמונה: ילדים בבית הילדים סביב שולחן חג, פנים מחייכות, עיניים בורקות. תגובה ממנהלת המקום: “תודה. הענקת להם חג אמיתי.”
מיכל הסתכלה למסך והבינה: הכסף שלה שימש למטרה הנכונה. לא לתאוות של אחרים, אלא לשמחה של מי שבאמת צריך אותה.
היא הרימה את הכוס. לעצמה. על האומץ להגיד עד כאן. על כך שהמקרר היה ריק לא במקרה, אלא כי היא החליטה כך.
