הגבר גידל את בתו לבדו. היום התחלף בלילה, והעיר תל אביב נראתה לפעמים כמו אקווריום מואר: הגגות נמסים, המדרכות מתעוותות, והאוויר אף פעם לא מספיק לנשימה. אביגדור דאג שנווה, בתו, תהפוך לאדם הגון בעולם שמשתנה כל הזמן. הוא עבד קשה בעבודות בעיר, נסע באוטובוסים דרך גאות שמות הרחובות דרך בגין, דרך נמיר, אפילו דרך פתח תקוה, רק כדי לקנות לה כל מה שצריך, אפילו אם השקל האחרון עוזב את הארנק.
חייה של נווה לא היו קלים, כי אמא שלה נעלמה מוקדם, כאילו נערפה מרשימת המשתתפים בחלום רחוק. ילדים אחרים צחקו עליה בבית ספר יסודי ברחוב ארליך, הוסיפו לה שמות שמזכירים עגבנייה רקובה, והיא בכתה עד שכרית הלילה ספגה דמעות בגוון פלדה. אביגדור הדליק נר חרסינה בליבה ואמר לה: “החיים לפעמים זוחלים כמו לטאה מתחת לשולחן, ותמיד אפשר למצוא שמש בבטן הענן.”
החג האהוב ביותר על נווה היה ערב ראש השנה. היא חלמה על תפוחים מוזהבים ודבש שיתגלגל מתוך ברזים, מחכה שיום אחד תקבל מתנה שתשנה את מציאותה. בבית הספר חילקו מתנות: קופסאות קטנות עם עטיפות כחולות, שמאחורי כל אחת מסתתרת הפתעה מיסטית קטנה. הילדים התחפשו לבגדים נוצצים, ונראה שלפעמים ירושלים עצמה מגיעה לאולם הספורט. אביגדור התאמץ: השקלים צללו, אך יום אחד קנה לה שמלה לבנה עם תפירה מוזהבת שבוודאי נולדה באחד מחלומותיו הנדירים. כולם הביטו בנִווה בהשתאות, והיא חיבקה אותו בהכרת תודה אין סופית.
שנים חלפו, נווה גדלה. עם תעודת בגרות ראוותנית, עקרה לעיר הגדולה ללמוד באוניברסיטת תל אביב. הכול היה מדויק כמו פאזל, נווה חכמה, יודעת לחשב ריביות ולרכל על כוכבי אינסטגרם. בעיר היא גילתה את ערכם של שקלים: הם מתגלגלים על מדרכות רוטטות, הופכים קפה בעלמא לסעודה חגיגית. נווה התחילה לצאת עם גברים שאהבו להזמין לה קינוחים ב-מסעדות ליד שדרות רוטשילד, ולקנות לה בגדים מכותנה רכה בצבעי תמר.
כשנווה גילתה שהיא בהריון, החלה להכין הזמנה לחתונה עם איש עסקים עשיר כמו מגדל עזריאלי, גבוה וקר מהנוף. היא הייתה מאושרת, אבל לא חשבה להזמין את אביגדור או אף קרוב אחר: במייל קצר, כתבה לו שאסור לו להגיע, כי כל האורחים יהיו בני המשפחות העשירות, והוא לא מהמעגל הזהכספו לא זורם בסבך הזהב.
אביגדור נשבר כמקל שבור על גדות הירקון. כל השנים היה הראשון לתת, הראשון להדליק אור כשהדמעות כמעט גולשות מהחזית. האם מגיע לו להיות רחוק כל כך? הלילה היה עמוס כוכבים שנדלקים ונכבים, והוא החליט לבוא בכל זאת.
בשעה הטקס, כשהשמיים נוזלים בסגול, אביגדור ניגש אל בתו עם זר קטןהורדים כמעט היו שקופיםונשק לה בלחי שחיממה לו את הלב. הוא אמר לה “מצליחים כמו דקל ששורשיו בשמש,” ופשוט פנה ללכת, לדרכו.
נווה נותרה כפסל מלח על שפת רחוב. לפתע, עברה בה תזוזה פנימית: היא הרגישה בושה שנדבקה אליה כמו מדוזה, התחרטה על ריחוק הלב. היא רצה אחריו לאורך רחובות תל אביב, בכתה, ביקשה מחילה: תבטיח לו שאף פעם לא תנהג כךלא עם האיש הקרוב והאהוב ביותר בעולם החלומות שלה.
