אני רושם את הדברים הללו כי הלב שלי כבד, ומרגיש צורך לסדר את מחשבותיי.
אני ואשת אשתי חיינו חיים טובים. התחתנו כשהיינו בני שלושים. הבן שלנו נולד לנו ברוך, ילד שמלא בחדוות חיים. הבית שלנו, משפחתנו, נראו לי מושלמים. עבדנו קשה, היה לנו מספיק כסף. רכשנו דירה מרווחת בתל אביב, ושיפצנו את הבית בכפר בגליל, עד שנהיה פינת חמד אמיתית, עם כל הנוחות שרק אפשר לחלום עליה. כל קיץ נסענו לחופשות בחו”ל יוון, איטליה, לפעמים פריז. הייתי נאמן לה ואפילו לא חשבתי על נשים אחרות.
ברוך גדל והתחתן עם נערה בשם הדסה. שניהם היו רק בני עשרים וקצת. אמרתי לעצמי: “הנה, בדיוק כמו שאני ואשת אשתי התחלנו, רק עשר שנים מוקדם יותר.” אנחנו הוריהם עזרנו להם לקנות דירה קטנה בראשון לציון.
הרגשתי שמח. ובכל זאת, משהו החשיך בי אולי הגיל, אולי כל מיני אמונות טפלות שפעם צחקתי מהן. חששתי שהשלווה הזו לא תישאר לעד שבמוקדם או במאוחר, יקרה משהו.
ואכן, זה התרחש.
אשתי האהובה נפטרה.
לקח לי הרבה זמן להשתקם, אבל לאט לאט למדתי לחיות מחדש. חזרתי לעבוד אחרי שנים בהן טיפלה במשפחה ובבית.
כולם אמרו לי שצריך לגשת לעו”ד ולפתוח את צו הירושה. באתי יחד עם ברוך למשרד של עורכת הדין בנמל תל אביב. לא הבנתי למה הדיון הזה בכלל הרי חצי מהרכוש שייך לי, נכון? לא היה עוד בן משפחה בצד של אשתי הוריה נפטרו מזמן.
הוזמנתי להיכנס, ובחדר חיכתה לי אישה שמעולם לא ראיתי. נראתה מבוגרת, לא מרשימה אולי בת חמישים, בטח חמש עשרה שנה מבוגרת ממני. תהיתי מה הקשר שלה לאשתי המנוחה.
עורכת הדין הסבירה שהיה צוואה ישנה. אשתי כתבה אותה לפני 27 שנים הרבה לפני שפגשה אותי ומכיוון שמעולם לא ביטלה אותה, הצוואה תקפה.
שמעתי את הסיפור:
הן היו, כך מסתבר, זוג צעירות שמתאהבו כמו בסרט. בדיוק סיימו תואר באוניברסיטת תל אביב. כל העולם היה פתוח בפניהן.
אשתי, אז נערה יפהפיה בשם אילה, והחברה רחל, הסתובבו ביד ביד בעיר. בשבילה, אילה הייתה האהבה הראשונה והתייחסה אליה בעדינות ואהבה אינסופית. הן נהגו להתלוצץ: “את הילדה שלי.” פעם ראו סרט בו זוג צעירים כותבים צוואה יחד “כל מה שיש לי, שלך.” זה הצחיק אותן. רצו יחד לרחוב חשמונאים, חתמו אצל נוטריון, שתו שמפניה זולה וחגגו את הרגע.
אחר כך, החיים התגלגלו הלאה. אביה של אילה חלה קשות, והיא נאלצה לנסוע איתו ואמה לגרמניה לצורך טיפולים. החברה, רחל, פגשה בן-זוג חדש, ילדה ממנו בת ונעתרה ללחץ של אמא התחתנה עם אדם אחר. ניסתה להישאר בקשר, שלחה מכתבים, אך אילה חדלה לענות. רחל בנתה חיים חדשים בנתניה וילדה בת בשם עדי. הנישואין לא החזיקו.
בינתיים, אילה חזרה לארץ, התאהבה בי, התחילה חיים יחד איתי. עברו עשרות שנים כל אחת מהן הותירה את נעוריה מאחור.
רחל כתבה מאז צוואה לבתה ועזבה את העבר מאחור. לכן, כשקיבלה את ההודעה בדואר רשום מתל אביב על הירושה, הופתעה מאוד. נשכחה לה בגמרי אותה אהבה ראשונה, או כך חשבה.
אני בזמני לא ידעתי כלום. אילה לא הזכירה אפילו פעם אחת את רחל בשנות חיי הנישואין שלנו. כל חיי, חשבתי שהיה לי מקום יחיד בליבה.
עכשיו הבנתי על פי החוק, רחל מקבלת חצי מהרכוש כולל הדירה בתל אביב, הבית בגליל, המכונית והכסף בחשבון, בסך הכל כמיליון וחצי שקלים.
הלב נשבר בי לרסיסים. לא מספיק שאיבדתי את אשתי עכשיו, להרגיש שהוליכה אותי שולל, שהסתירה ממני חלק בחייה… כל השנים יחד, והיא שמרה על הסוד.
ניסיתי לערער בבית משפט, אבל דבר לא השתנה הצוואה נשארה בתוקף. המתח בבית הרקיע שחקים.
רחל אמרה: “עכשיו חצי ממה שאת לחהו שלי.” והיא, בסופו של דבר, לקחה את המגיע לה. קנתה דירה בהרצליה ונסעה לים עם עדי בתה. בכל יום הודתה לאילה בליבה.
ואני יושב כאן, וכותב ביומן הזה למדתי על בשרי שאין לדעת מה ייצא מהעבר. לפעמים, זיכרון ישן מציץ פתאום ומשבש חיים שלמים. יותר מהכל, למדתי שאהבה, כמו ירושה, לא תמיד נשארת נעולה בלב. לפעמים, היא יוצאת פתאום לאור, דורשת את חלקה וטורפת את כל הקלפים.
