«לאמא שלי היה בדיוק כזה», אמרה המלצרית, מבטה נופל על טבעתו של המיליונר… תגובתו גרמה לה לקרוס על ברכיה.
עברו שנים רבות מאז אותו ערב בתל אביב הישנה, בעיר שמנורות הרחוב נשפכו בה בזהב והשקיעות צבעו את הים בגווני אש והבטחה. זה קרה בבית קפה מפואר בלב שדרות רוטשילד, מוקף בשולחנות שיש, ריחות אספרסו טרי וזרים בניחוח שושן, שם סיימה את המשמרת עינב המלצרית.
היום שלה היה בין העמוסים שידעה. ההמולה בעיר בשעות אחר הצהריים לא עצרה, אך בשעות האחרונות נרגעו הרוחות, והלקוחות הדוממים עטפו אותה בשקט נעים. דקה לפני סגירה נכנס אל המסעדה אורח מיוחד. קוראים לו אילן בר-דוד, דמות ידועה ברחבי הארץ, אך חייו הפרטיים תעלומה. ביקוריו בבית הקפה תמיד היו מלוּוים בהדר, כאילו עטף אותו מסך ערפל.
עינב ניגשה לשרת אותו, רגילה בהתנהגותה להצניע, לתת מרווח נשימה. הוא הזמין לעצמו ארוחה קלילה וכוס יין אדום. ידיו הארוכות נשענו על השולחן, והבחנתי על האצבע, טבעת מעניינת. לא זהב, אלא כסף פשוט, כמעט מושחר, שבמרכזו אבן ספיר כחולה מוקפת בכוכבים גסים חרוטים ביד פשוטה.
ליבה של עינב דילג לפעימה. כאשר הגישה את המנה, היא לא התאפקה ולחשה, כמעט בגניבת דעת:
סליחה על חוסר הנימוס… אבל בדיוק כזאת טבעת הייתה לאימא שלי.
היא ציפתה למבט מבטל, אולי הנהון, אך אילן הרים אליה עיניים כהות, מלאות באבל וחמלה נדירה.
אימך, אמר חרש בקול צרוד, קראו לה רחל? רחל הלוי?
הזמן עצר. מעט מאוד ידעו את שם אמא. מאז שנפטרה, נעלם הסוד עם טבעתה היחידה, עם אותם מכתבים לא ברורים, שעמדו בקופסה קטנה בין זכורות הילדות.
כן, לחשה עינב, אבל איך… איך אתה יודע?
שבי, הציע, לא כפקודה אלא כתחינה.
היא התיישבה בזהירות.
לפני שנים רבות, פתח, מבטו על הספיר, היה לי רק חלום וים אהבה בלב. התאהבתי באמך. נפגשנו בגליל, שנינו צעירים, מלאי תקווה. את הטבעת הזו יצרתי בעצמי, מתכת זולה, אבן יקרה מכל חסכונותיי. זה היה סמל הצעתי לה את חיי.
ידיו רעדו.
משפחתה התנגדה. לא ראו בי חתן הולם. מילים קשות נאמרו והיא עזבה. כמעט מיד התחתנה עם אחר… עם אביך. אני נשבעתי שאהפוך למה שרצו הפכתי לאיל ההון אך הזמן כבר לא חיכה לי.
עינב ישבה מהופנטת. הדמות שאמא שמרה את דמותו בתמונות נושנות ויקרות, הדמות שהייתה שמורה בליבה של האם ישבה מולה.
אמא הייתה עונדת את הטבעת ההיא, אמרה, דמעות חונקות את קולה, בימים קשים. טענה שמביאה לה אור.
אור… ליטף את האבן, אוי, כמה שטעינו. יש לי הכול פרט לדבר האמיתי שרציתי כשצעיר.
הוא הסיר את הטבעת, תנועה כמו טקס עתיק.
חיפשתי אותה שנים. שמעתי שנשארה לבדה, שיש לה בת… אבל איחרתי מדי.
הוא הגיש אותה לעינב.
קחי. היא שייכת לך. זו הירושה היחידה של הקשר שלנו, של אהבתנו.
המתכת הכרכום הרגישה כבדה, לא מהחומר מהכאב של זיכרונות שבורים.
היא שמרה אותך בלבה, אמרה בשקט. עד נשימתה האחרונה.
עינב אספה את שני הטבעות שלה ושל אמא. מה שסברה לשריד משפחתי התברר כסוד שהלך על חודו של סכין.
אילן נשאר לשבת לבדו, מביט בגגות העיר שכבר לא הרגישה לו כבית. כל שהצריך היה שאלה אחת פשוטה על טבעת ישנה כדי לחשוף בפניו את עומק ההחמצה, וללמד שהעושר הוא לא בתיק השקלים, אלא במה שלא לקונים.
בביתה הקטן, פרשה עינב את שתי הטבעות על השולחן. הספירים היו זוג עיניים שקטות מהעבר. טבעת האם הייתה עדינה, זו של אילן מחוספסת ומלאת מתח. בעזרת זכוכית המגדלת של אמה, עינב שמה לב לחריטה פנימית “ד.ש. לתמיד”.
ד.ש.? דוד? דרור?
לא אילן.
האם לא היה זה אילן?
היא עלתה לארון הפקדה, שלפה קופסה ישנה, מצאה מחברת קטנה היומן של האם.
דפיה הראשונים ליליים בתיאורי נוף ודיונים על אמנות. ושם דניאל. “דניאל נתן לי טבעת, טוען שיצר אותה, נדמית מושלמת.”
אחר כך: אילן, הבוגר. מערכת יחסים מסחררת. “אילן טוען שמי שבלי כלום, לא יוכל למצוא שמחת חיים… הוא מראה לי עולמות שתמיד חלמתי…”
עינב הבינה: לא ההורים גרמו לפרידה האם בחרה במודע. הטבעת של דניאל נשמרה מתוך כאב, לא כמזכרת של תקווה.
אבל למה סיפר אילן סיפור אחר?
הפתרון הגיע בזכות תמונה ביומן אולטרסאונד ישן, ועליו, בכתב רועד:
“אילן, לנו ילד. דניאל לא יודע. שוב בבקשה, חזור.”
עינב הצטמררה.
התאריך תשעה חודשים לפני שנולדה.
אילן הוא אביה האמיתי.
האם, כשהייתה עזובה, מצאה נחמה בדניאל משך זמן קצר.
אילן אמנם עזב מיד כשגילה, שלח כסף מבלי לחשוף את זהותו, נשאר במסתור, ושחזר לעצמו ראשי תיבות של אהבה, שלא הייתה תואמת את האמת.
הוא אימץ את הסיפור, כי לא עמד להתמודד עם חולשתו.
למחרת התקשרה אליו.
המזכירה העבירה מיד.
שלום?
אילן, זו עינב. נפגש?
בכיף! מתי שתרצי…
לא במסעדה, עצרה אותו. ליד המזרקה, בגינה שליד הבית.
לבשה שמלה פשוטה בסגנון ישן.
הוא חיכה לה, עם מקלו, נראה שברירי וקטן יותר.
קראתי ביומן של אימא, פתחה ללא הקדמות, גיליתי על דניאל. וגיליתי גם עליך. שברחת כששמעת.
החיוורון סדק את פניו.
הוא התנצל בשקט.
הייתי חלש, אמר. חשבתי שעבודה, כסף… לא העזתי להתמודד. תרמתי כסף בעילום שם, כשטוביה (דניאל) הלך, לא מצאתי האומץ. כשסוף סוף מצאתי אותך, אמא כבר הייתה חולה. דבקתי בסיפור דמיוני כדי לא להיכשל שוב.
איני יכולה לקחת את הטבעת, אמרה, והחזירה לו אותה. זו לא ההיסטוריה שלי, ולא שלך. זו כאב של אמי. אבל אשמח להכיר אותך לא הדמות הזוהרת, אלא הנער שברח.
הוא קיבל את הטבעת, ויחד ישבו אב ובתו, על ספסל בפארק, עולמן מונח ביניהם כמו תהום של זיכרונות שלא התממשו.
את הספיר קניתי משקליים אחרונים מתקופת הסטודנט, לחש. כשאמא ראתה, אמרה שזה מזכיר לה פיסת שמיים. יצרתי הכל בעמל כפותיי.
השתתק, נחנק.
אחרי שהיא אמרה לי שיש לה תינוק הכול קרס. ברחתי כמו פחדן, והותרתי רק פתק.
שלחתי כסף זו לא אשמה, זו הייתה הונאה עצמית.
למה עכשיו? שאלה, קולה נסדק.
קיבלתי בשורה רפואית קשה. זמני אוזל. רציתי לפחות לדעת מה נהיה ממך, היית מאושרת?
אמא מצאה שלום, ענתה, טוביה אהב אותה ואתי כאב אותו. שמרה את שתי הטבעות. היא לא שכחה אותך.
הדמעות שטפו את עיניו. עינב שלחה ידה ונגעה באצבעו.
איני יכולה לקרוא לך אבא, הזמן שאבד. אך אשמח להכיר אותך, כאדם.
כך החלו להיפגש קפה, שיחה, ידידות עדינה. הוא סיפר על עסקיו ונדידתו בעולם, היא סיפרה על אמה, ילדותה, על מוסר החסדים של טוביה, על עבודתה כדי ללמוד אמנות.
באחד הימים בא לפתיחת תערוכה שלה. רכש ציור מזרקה בגן ציבורי.
כדי לזכור איפה הכול התחיל.
שני כסאות, אבל לב לא נפרד עוד.
את שתי הטבעות הביאה לצורף זקן הוא איחד אותן לטבעת אחת: ספיר, שני פסי כסף, שתי אהבות.
היא ענדה אותה על שרשרת לא כסמל מחילה, אלא כהשלמה.
כי החיים תמיד מסובכים; כי בני אדם טועים, מתגעגעים, מחפשים גאולה עד סוף ימיהם.
אילן הלך לעולמו כעבור שנתיים, בשקט.
בצוואתו השאיר לה לא רק את כספו אלא גם את אותו יומן מתפורר.
בפסקה האחרונה, בכיתוב רועד:
“תודה שאיפשרת לי להיות פשוט אני. סלחי לי. אביך.”
עינב קראה שוב ושוב את המילים. הפעם, הדמעות שהזליגה לא נבעו מכאב אלא מתחושת חמלה גדולה.
היא הרגישה בליבה התנגנו קולות כולם: אמא, טוביה, אילן.
כולם אהבו וטעו, וחיפשו איש את רעהו, גם מבעד לשתיקות.
ושם, בשקט הזה, לבסוף קיבלה שלוות נפש אמיתית.
שהרי ההד הגדול לא ביהודה המדבר ולא בין הרים אלא בלב האדם. מלווה את דרכו עד קצה כל זיכרון ואור.
