«ב-31 אימא ואחות שלי מגיעות, הנה התפריט צעד אל הכיריים», אמרתי לאשתי. אבל היא הפתיעה את כולם.
רונית ניגבה צלחת והקשיבה איך יורם מדבר מאחוריה. היא לא הסתובבה. עמדה והביטה בחושך דרך החלון.
תשמע, בשלושים ואחד אימא ואחותי באות, הנה התפריט תתחילי לבשל, זרק מבלי לעזוב את הטלפון. התאומים כבר לא אוכלים דגים, תזכרי. וללא מיונז, אימא אומרת שזה כבד.
רונית הניחה את הצלחת. הסתובבה.
זה יום ההולדת שלך, יורם.
נכון, לכן אני רוצה שהכול יהיה בסדר.
ואני? איפה אני?
הוא סוף סוף הרים את העיניים.
את? במטבח, כמו תמיד! מה הבעיה?
היא שתקה. חמש עשרה שנה שתקה בכל פעם שרבקה הגיעה עם ההוראות שלה, כשגיסתה לילך התפשטה על הספה בעוד רונית מדיחה כלים אחרי התאומים הצעקנים. חמש עשרה שנה הייתה בלתי נראית באירועים של אחרים.
כלום, אמרה ויצאה מהמטבח.
בבוקר העשרים ותשעה רונית התקשרה לאימא שלה.
אמא, אפשר לי ולדביר לבוא אליכם?
בטח, רוני. ויורם?
יורם נשאר. יש לו אורחים.
שתיקה.
רוני…
הכול בסדר, אמא.
היא ארזה במהירות: גינס, שני סוודרים, מסמכים. הבן יצא מהחדר, הסתכל על התיק.
נוסעים?
נוסעים.
הוא הנהן. בגיל שלוש עשרה כבר הבין הרבה יותר מאביו בגיל חמישה עשר.
יורם חזר בשש וחצי בערב. נכנס למטבח, פתח מקרר ריק. הסתובב.
רונית!
שקט.
הוא עבר בכל הדירה. אף אחד. על השולחן פתק.
«יורם. רשימת המצרכים במקרר. אנחנו אצל ההורים שלי. תבשל לבד. יום הולדת שמח. המפתחות אצל ורה כהן».
יורם קרא שלוש פעמים. התקשר ניתוק. שלח הודעה שקט. הסתכל על הרשימה: עוף, תפוחי אדמה, דג מלוח, מלפפונים. הבין שאין לו מושג מה לעשות עם זה.
ב-30 לחודש קם בשש בבוקר וניסה לבשל. בצהריים המטבח נראה כאילו פצצה התפוצצה: קליפות בצל, כתמים משמן, עוף שרוף. תפוחי האדמה הפכו לעיסה, הדג החליק מהידיים.
הטלפון רטט. אימא.
יורם, אנחנו מחר ב-11. רונית כבר עשתה הכל?
אמא, רונית איננה.
מה זאת אומרת?
נסעה. להוריה.
שתיקה. הקול עלה פתאום.
מה זאת אומרת נסעה? ביום ההולדת שלך? היא השתגעת?!
אמא, אני מבשל לבד.
אתה?! יורם, זה לא רציני!
לא יודע, אמא.
בסדר, נבוא ונראה מה קורה. לילך תעזור.
יורם הסתכל על הבלגן סביבו. בפנים הרגיש משהו חד ולא נעים.
ב-31 בצהריים הגיעה רבקה עם תיק ענק. אחריה לילך ושני בנים פרועים.
נו, תראה מה הכנת, אימא נכנסה למטבח, סקרה את השולחן. זה הכול?
שלוש צלחות: נקניק, מלפפונים וגוש בצבע לא ברור.
יורם, אתה רציני? לילך עיוותה פנים. בשביל זה נסענו כל הלילה?
השתדלתי, אמר בשקט.
רבקה פתחה את המקרר.
ריק! לא בשר, לא דגים. יורם, למה קראת לנו אם לא תוכל לארח?
אני לא קראתי. את אמרת שאת באה.
אהה! זאת אומרת אימא שלך מעיקה עליך?
התאומים כבר התרוצצו בדירה, אחד הפך כסא, השני שפך משהו על הספה. לילך לא הסתובבה.
לילך, תרגיעי אותם קצת, ביקש יורם.
הם ילדים, צריכים להשתולל! מה, לא סובל ילדים?
משהו ביורם נשבר. הוא נזכר איך רונית חמישה עשרה שנה ניקתה אחרי הילדים האלה, בישלה, ניגבה, חייכה בכוח. ואף אחד אף אחד! לא אמר לה תודה.
אמא, לילך, אני לא יכול, התיישב על שרפרף. לא יודע לבשל. עייף. בואו נזמין אוכל או תלכו למסעדה.
למסעדה?! רבקה קפצה.
ביום ההולדת שלך? הכול בגללה, הרונית הזאת. היא שיבשה אותך.
היא חמישה עשרה שנה עבדה בשבילכם! הקול רעד. פעם אחת עזרתם? פעם אחת אמרתם תודה?!
אנחנו אורחים!
אתם לא אורחים. אתם טפילים.
רבקה החווירה. תפסה את התיק.
לילך, תאספי את הבנים. אנחנו נוסעים. תישאר עם אשתך היקרה. אני לא באה יותר!
לילך זרקה ביורם מבט מלא רעל.
תתחרט, יורם.
הדלת טרקה. יורם נשאר לבד במטבח. הסתכל על הנקניק החצי אכול ופתאום הבין: אפילו מזל טוב לא אמרו. באו לאכול, וכשאין מה עזבו.
בשש וחצי החליט לנסוע מהעיר. ההורים של רונית גרו בבית ישן עם מרפסת וגדר שכבר נשחקה. יורם עצר ליד השער, ראה אור בחלון. יצא, דפק בדלת.
רונית פתחה. שיער פזור, סוודר ביתי ישן. בלי איפור. שכח איך היא נראית ככה.
שלום.
שלום.
אפשר להיכנס?
הביטה בו ארוכות, ואז הנהנה. יורם חלץ נעליים, נכנס פנימה. בסלון דביר עם טאבלט, במטבח אימא של רונית חותכת סלט.
שלום, יורם, לא חייכה. רוצה תה?
לא, תודה.
רונית התיישבה על אדן החלון, חיבקה את ברכיה.
הם עזבו?
עזבו. עשו סקנדל ונסעו.
בלי ברכות?
בלי כלום.
שקט. רונית הביט בחוץ, שם השלג נופל.
רונית, תסלחי לי.
היא לא ענתה.
באמת לא הבנתי. חשבתי, זה משפחה, זה טבעי. אבל את צדקת. לא הייתי חשוב להם. הם רצו את השולחן שלך ואת הידיים שלך.
לא הידיים שלי. את השתיקה שלי, פנתה אליו. התרגלו שאני סובלת. וגם אתה.
הייתי טיפש.
רק עכשיו הבנת?
יורם התיישב לידה, מבלי לגעת.
אפשר להישאר? עד השנה החדשה?
רונית הביטה בו בחיוך סקרן.
אפשר. אבל מחר אתה מקלף תפוחי אדמה ושוטף כלים. לבד.
סיכום.
חודש אחרי זה רבקה התקשרה: מתגעגעת ורוצה לבוא לסוף שבוע. יורם ענה רגוע:
אמא, אנחנו נוסעים למלון. אם את רוצה תבואי, המפתחות אצל השכנה. תבשלי ותנקי בעצמך.
מה זה השטויות האלו?!
אלה החוקים החדשים, אמא.
היא טרקה את הטלפון. יורם חייך. רונית, שקראה הכול, הרימה גבה.
חושב שהיא תתמודד?
ואם לא זו הבעיה שלה.
רבקה כבר לא התקשרה עם דרישות. הבינה זמנים השתנו. אפשר היה לקבוע חוקים ולדרוש שירות, כל עוד מישהו שותק. כששתיקה נגמרת גם הכוח.
רונית לא הפכה לגיבורה. היא פשוט הפסיקה לשתוק. וזה הספיק כדי לשנות הכל.
