״אפשר להתארח אצלך לתקופה? אין לנו כסף לשכור דירה משלנו!״ – כך אמרה לי חברתי סרה. אני אישה פעילה מאוד, ואפילו בגיל 65 אני ממשיכה לטייל, להכיר מקומות ולא לפספס הזדמנויות לפגוש אנשים מעניינים. אני אוהבת להיזכר בנוסטלגיה בימי נעוריי, בהם יכולנו לצאת לחוף הים, לטייל בטבע עם חברים או לצאת לשיט בנהר – וכל זה כמעט בלי לשלם. אבל אלו זמנים שכבר עברו. תמיד אהבתי להכיר אנשים; בפסטיבלים, בתיאטרון, על שפת הים – ומשם נולדו חברויות שנשמרו לשנים. באחת מהפעמים פגשתי את סרה, והתיידדנו מאוד כשגרנו באותו בית הארחה בחופשה. שמרנו על קשר מדי פעם במכתבים ואיחולים, עד שיום אחד קיבלתי ממנה טלגרמה מסתורית: “הרכבת מגיעה בשלוש לפנות בוקר. תחכי לי בתחנה!” לא הבנתי מי שלח את זה, אז לא עשיתי כלום. אבל בארבע לפנות בוקר נשמעה דפיקה – ומול הדלת עמדה סרה, שתי בנות, סבתא וגבר נוסף, עמוסים בחפצים. היינו בהלם, אבל הכנסנו אותם. אז סרה שואלת – “למה לא באת לקחת אותנו? שלחתי טלגרמה! וגם מונית יקרה!” ניסיתי להסביר שלא ידעתי ממי זה. היא עונה בציניות: “היה לי את הכתובת שלך – הנה אני.” חשבתי שזו תהייה רק ידידות במכתבים, לא מעבר. התברר שאחת הבנות התחילה לימודים, והמשפחה באה לתמוך – “נגור אצלך, אין לנו כסף לשכור דירה, ואת גרה במרכז!” כל זה למרות שכלל לא היינו קרובות משפחה. היינו צריכים לארח אותם, לבשל ולהאכיל אותם שלוש פעמים ביום – הביאו קצת אוכל, אבל לא טרחו לעזור. אחרי שלושה ימים – נשברתי וביקשתי שיעזבו. פרצה מהומה, סרה שברה כלים וצעקה בפאניקה, ובסוף עזבו, לא לפני שגנבו לי חלוק רחצה, מגבות ואפילו סיר מלא כרוב שנעלם בלי שאבין איך. וכך הסתיימה החברות שלנו, לתמיד. תודה לאל! לא ראיתי או שמעתי ממנה שוב, ומאז אני הרבה יותר זהירה עם אנשים חדשים.

Life Lessons

נתקע אצלך איזה זמן, אין לנו שקל להשכיר דירה משלנו! אמרה לי יעל, החברה שלי.

אני אישה פעילה בטירוף. למרות שאני כבר בת 65, עוד מסתובבת בכל מיני מקומות, פוגשת אנשים מעניינים וגם זוכרת בחיוך (ועם קצת עצבות) את תקופת הנעורים. פעם, כל מה שבא לך אפשר היה לעשות! נוסעים לכנרת. קופצים לאילת או לים התיכון. הולכים עם החברה לקמפינג בגליל או לשיט קצר בירקון. כל זה כמה שקלים בודדים, ואף אחד לא בדק שנשאר בסוף החודש!

אבל כנראה זה כבר שייך לפרק הקודם של החיים.

תמיד הכי נהניתי להכיר אנשים. פגשתי חברים חדשים בטיילת בתל אביב, בהצגות בתיאטרון הבימה, או במועדון הגמלאים בשכונה. עם כמה מהם אפילו נשארתי בקשר לאורך השנים.

וככה, יום אחד הכרתי מישהי רוחמה. היינו יחד בצימר נחמד במושבה בגליל וכשהגיע הרגע להיפרד, כבר הרגשנו חברות נפש. השנים עברו, שלחנו איחולים לראש השנה ולפסח. עד שיום אחד אני מקבלת SMS קצרצר: ברבע לשלוש לפנות בוקר יורד לי הרכבת תחכי לי בתחנה! זהו. בלי שם, בלי כלום.

האמת, אחרי חפירה קצרה, לא הבנו מי אמור לנחות אצלנו אז לא הלכנו לשום מקום. אבל ברבע לארבע, מישהו דפק בדלת. פותחת ואני נשארתי עם הלסת ברצפה: רוחמה, שתי בנות מתבגרות, סבתא ונחום (איזה דוד קצת עייף). כולם נראים כמו אחרי מעבר דירה, עם מגדל של מזוודות. אני ובעלי דוד היינו בהלם, אבל בסוף נתנו להם להיכנס. ואז רוחמה שואלת:

למה לא חיכית לנו? שלחתי הודעה! מה, מונית בתל אביב עולה הון!
סליחה, לא הבנתי מי שלח
מה זה משנה? היה לך כתובת שלי, הנה אני כאן.
חשבתי שנשמור על קשר במייל, לא מעבר

אחרי שנרגענו, רוחמה מספרת שהבת שלה, הדסה, סיימה תיכון ורוצה ללמוד באוניברסיטת תל אביב. כל השבט הגיע לעודד אותה.

חמודה, נגור אצלך. אין לנו אגורה! ואתם ממש צמודים לדיזנגוף!

תקשיבו: לא משפחה, לא נעליים וגם לא הזמנתי להם תכנית לינה. שלוש פעמים ביום מאכילים אותם. קנו כמה טוסטים וחלב, אבל הכול נופל עלי לבשל, להגיש, לשטוף כלים.

אחרי שלושה ימים, כבר לא הצלחתי להחזיק מעמד. הזמנתי את רוחמה והמשפחה החביבה שלה לשיחה והבהרתי: הגיע הזמן לעבור מקום. לא היה אכפת לי אפילו אם ימצאו ספסל ברחוב. פתאום דרמה: רוחמה זרקה סירים, צרחה, עיניים אדומות ממש טרילר ישראלי.

לא האמנתי אבל בסוף באמת עזבו. על הדרך העלימו לי את החלוק החדש, כמה מגבות ובאורח פלא אפילו סיר גדול עם כרוב ממולא! איך הצליחו לברוח עם זה, אין לי מושג הסיר פשוט התאדה!

וזו הייתה החברות המעולה שלנו סוף. ברוך השם, לא שמעתי ממנה מאז, גם לא ברשתות החברתיות. היום אני סופר זהירה כשאני מתחבבת על מישהו. תסמכו על יעל: לא שוב!

Rate article
Add a comment

3 + 1 =