התרחקי ממני! לא הבטחתי שנעלה יחד לאיזור! ובכל מקרה אינני יודע למי שייכת הילדה הזאת.
אולי היא בכלל לא שלי? אם כך הלכי לרקוד לוולס, ואני אולי אסע לבד אלה מילים של אורן, מתפלא על רונית המום.
רונית עמדה שם, מבוּשת, והייתה קשה להאמין לאוזניה ולא עיניה. האם היה זה האורן שאהב אותה ולקח אותה על זרועותיו? האם היה זה איתן, שכינה אותה “שושייה” והבטיח לה משא של שמים? לפני עיניה עמד גבר מתוח, מבולבל וקצת זועם. שׁוֹשייה בכיתה בכתה שבוע שלם בוכית, נושאת ידו של איתן לאדום.
בגיל שלושעשר, כשרונית חשה שהזדמנותה למזל האהבה נפלה על פניה כי היא הייתה בת שלושים וחמש, והזדמנויותיה של אישה בודדת נדירות החליטה ללדת.
בזמן קבוע הרתה בת שׁוׁם, וקראה לה אביטל.
אביטל גדלה רגועה, נינוחה וללא תלאות. חייה של האם נראו כאילו היא מבינה: קראי או לא קראי לא תשיגי דבר. רונית טיפלה בילדה קנתה לה בגדים צעצועים, האכילה אותה, אך לא חיבקה אותה יותר מכדי. הפעם לא היה חיבוק, לא הליכה, לא חיבוק חם זה היה חסר.
בכל פעם שהקטנה נגעה בידה, רונית דחפה אותה “עסוקה” הייתה האמירה, “יש לי המון משימות”, “ראשי כואב”. כאילו האינסטינקט הקיבועי הלך לדרך אחרת.
בגיל שבע קרתה הפתעה: רונית פגשה גבר בשם דוד. הוא הגיע אל הבית, והכפר כולו רחש על האישה שהביאה זרים לבית. דוד היה ללא עבודה קבועה, לא נולד כאן, ואולי אף רמאי משקר. רונית עבדה בחנות מקומית, ודוד נטל על עצמו להוריד סחורה מהרכבות. כך נולדה בין שניים אהבה מקצועית ובלב.
דוד נחת על רונית והזמין אותו לגור איתה. שכנים גינו כי היא קיבלה זרים לבית. על הבת, אמרו: “מה תעשה אם הוא שקט כל כך?” אך רונית לא הקשיבה, חשבה שהזדמנות זו היא האחרונה שלה למזל האישה.
עם הזמן, דעה השכנים השתנתה. הבית של רונית, שהיה קפוא וזקוק לתיקון, קיבל ידיים מקצועיות: דוד קודם תיקן את המרפסת, אחר כך ריסס את הגג, והרים את הגדר שנפלה.
כל יום הוא בנה משהו, והבית השתנה לעיניים. אנשים החלו לבקש ממנו עזרה, והוא חייך וענה:
אם אתה זקן או עני אני אעזור. אחרת, שלם לי במזומנים או במזון.
קיבל כסף, קיבל קופסאות שימורים, בשר, ביצים וחלב.
רונית החלה להוציא אביטל לחלב, לשמנת, ולפעמים גם לחמאה.
דוד הפך לאיש של זהב “תופע, קוצר ובונה”. רונית, שלא הייתה ממקצועיות, נראתה זוהרת, רכה ומתוקה. אביטל הפכה ליותר עדינה, חייכה, והזדקק מכתרונים לשפתיה.
יום אחד ישבה על המרפסת וצפתה בדוד שמתקן, והכל נראה לו נצלב. אחר כך הלכה לבית של חברה, והגיעה בלילה, מצאה שער פתוח, ובאמצע החצר נדנדות גבוהות.
אלה בשבילי? דוד! עשית בשבילי נדנדות?? קראה אביטל בתדהמה.
כמובן, אביטל! קבלי, תיהני! קורא דוד בחיוך.
אביטל ישבה והזעיקה, והרוח שרקה באוזניה. לא היה ילדה שמחה יותר בעולם.
דוד הלך לבשל ארוחות בוקר, צהריים, ופשטידות מתוקות. הוא לימד את אביטל לבשל ולסדר שולחן, וגילה כשרון שלא חשב שיש לו.
בקיץ, כשהיום קצר, דוד לקח את אביטל לנהר בבוקר והמתין לתפוס דגים. הוא לימד אותה סבלנות.
בזמן חורף, קנה לה את האופניים הראשונים והראה לה איך לרכב, ושטף פצעים ברפידות.
היא תתרסק! קראה האם.
לא תתרסק. היא צריכה ללמוד ליפול ולקום שוב השיב דוד בחוזקה.
בראש השנה, הוא העניק לה נעלי קרח. בערב המשפחה התאספה סביב השולחן שדוד ערך בעזרת אביטל. החלו לשיר ברכות, לצחוק ולשתות יין.
נעלי קרח! זה מדהים! קראה אביטל, מחזיקה את הנעליים קרוב לחזה והתרגש.
בבוקר שלושה, דוד לקח אותה לנהר קפואה, ניקו שלג, ולימד אותה לגלוש. היא נפלה, הוא תפס אותה ומשך אותה בעדינות עד שהייתה עומדת בחוזק.
כשהצליחה לגלוש ללא נפילות, קראה בקול שמחה:
תודה, דוד! תודה לך, אבא!
דוד בכה משמחה, מנגב את הדמעות שלא ראתה.
אביטל גדלה, הלכה ללמוד בעיר, התמודדה עם קשיים רבים, אך דוד תמיד היה שם. הוא היה במוסד האקדמי, הביא לה מזון כדי שהיא לא תסבול מרעב.
הוא היה שם בחתונה שלה, הלך איתה לחופה, עמד ליד חדר הלידה עם בעלה החדש, והיה סבא שאוהב את נכדיו כמו שורה של אבות.
בסוף הדרך, כשאביטל נפרדה ממנו, היא שמה קבורה של אדמה, נשמה עמוק ונשקה:
להתראות, אבא היית האבא הטוב ביותר בעולם. לעולם לא אשכח אותך
דוד נותר בלבה של אביטל כאבא אמיתי לא רק הדוד, אלא מי שאחז בטוב וברע, חלק מהכאב והשמחה, ועמד לצידה.
הלקח הגדול: אבא הוא לא רק מי שמוליד אותך, אלא מי שמגדל, חולק ומלווה אותך לאורך כל הדרך.
