תתרחקי ממני! אני לא הבטחתי לך חתונה! ובכלל, אני אפילו לא יודע של מי הילד הזה.
אולי בכלל הוא לא שלי? אז, לכי מפה, אני כנראה אתחפף לי כך אמר דני לוורד ההמומה.
והיא עמדה שם, לא מאמינה לאוזניים ולעניים שלה… זה הדני שאהב אותה והיה מרעיף עליה חום?
זה אותו דניקו, שהיה קורא לה “וורדי” ומבטיח לה חלומות מתוקים?
מולה עמד אדם זר, מעט מבולבל ולכן גם כועס… ורדה בכתה שבוע, נפרדה מדני בלב ובגוף לעד.
אבל בגיל שלושים וחמש, עם תחושת חוסר הבולטות שלה ופחות סיכוי למצוא אושר נשי, החליטה להביא ילדה לעולם…
ורד ילדה בת חזקה ובוכיה בזמן. קראה לה יערה.
נערה שקטה ולא גרמה אכזבות, כאילו הרגישה שצעקות לא יועילו. ורד טיפלה ביערה בסדר, האכילה, הלבישה, קנתה צעצועים אבל היה ברור שליבּה לא ממש נפתח לאימהות אמיתית.
החיבוק, הליטוף, הטיול יחד… זה לא קרה. יערה הקטנה הייתה מנסה לשלוח ידיים אל אמא, אך היא תמיד הרחיקה אותה עייפה, טרודה, הראש כואב, אין זמן. כנראה, אינסטינקט לא ממש התעורר בה…
כשיערה הייתה בת שבע, קרה משהו מפתיע ורד הכירה גבר.
ולא סתם הביאה אותו אליה הביתה! כל הרחוב דיבר: איזו קלה דעת היא ורד הזו.
הגבר לא מכאן, לא קבוע בעבודה, גר איפשהו, מי יודע מי הוא בכלל! אולי נוכל… השערות בכל פינה.
ורד עבדה במכולת המקומית, והוא עבד איתם בפריקת סחורה. שם התחיל בין השניים רומן.
לא עבר זמן רב וורד הזמינה את עוז אליה לדירה. כולם דיברו, למה להביא אדם לא ברור הביתה!
מה עם הילדה? מי יודע מי הוא? והוא בקושי מדבר בטח מסתיר משהו.
אבל ורד לא הקשיבה לאף אחד. העמידה פנים שזה אולי ההזדמנות האחרונה שלה להיות מאושרת.
אבל דעת השכנים התחילה להשתנות כי פתאום עוז, כך שמו, לקח אחריות על הבית: תיקן את המרפסת, סידר את הגג, הקים את הגדר שנפלה.
כל יום שיפץ ועשה. והבית חזר לפרוח. ראו שיש לו ידיים טובות, התחילו לבקש עזרה והוא אמר:
“אם אתה קשיש או במצוקה אעזור סתם כך. אבל אם לא, תשלם שקל, ירקות, טובים, דברים מהבית”.
מאחרים לקח כסף, יש שלמו ביצים, גבינות, ירקות מהגינה.
לוורד הייתה גינה, אך חיות משק לא היו מה אפשר בלעדֵי גבר? אז פעם לא היה חלב ולא שמנת.
ועכשיו מלאים החלב והחמאה, יש גבינות, יוגורט, והילדה מתפנקת.
בקיצור, עוז היה “איש אשכולות” אמיתי תיקונים, בישולים, גם שירה אם צריך.
ורד, שלא הייתה בחיים יפהפייה, ממש הפכה לצוהלת, התרככה, התחייכה. ליערה גם החלה לדבר יותר בנעימות ולחבק אותה לפעמים. רואים, יש גומות בלחיים!
יערה כבר התחילה בית ספר. יום אחד ישבה על המדרגות והסתכלה איך עוז מתקן משהו והכל מצליח לו בידיים.
אחר כך הלכה ליעל, חברה מהבניין הסמוך, ושכחה את עצמה במשחקים. רק בלילה חזרה, פתחה את השער ועמדה המומה.
בלב החצר עמדו… נדנדות! מתנדנדות קצת ברוח, כאילו מזמינות לעלות.
“לִי?! עוז, עשית את זה בשבילי? נדנדות?!” שאלה נרגשת יערה.
“לך, יערוש, בשבילך! זה שלך, קבלי!” צחק עוז, בדרך כלל שתקן.
יערה עלתה, התנדנדה בחוזקה, הרוח שרקה באוזניה ולא הייתה ילדה שמחה ממנה בכל הארץ.
ורד יוצאת לעבודה מוקדם, אז בישולים גם אותם לקח עוז על עצמו. הכין ארוחות, למדו יחד לאפות עוגות ופשטידות.
הוא לימד את יערה לבשל ולהכין שולחן מי היה מאמין לכזו כמות של כישרון באיש שקט וסתגרן.
כשהגיע החורף, עוז ליווה את יערה לבית הספר ובחזרה. נשא את התיק, סיפר לה סיפורים מהחיים.
סיפר איך טיפל באמא שחלתה, מכר דירה כדי לעזור לה, ואיך אחיו הוציא אותו במרמה מהבית. רצה שתדע איך קרובים לפעמים פוגעים.
לימד אותה דיג בבקרים הלכו יחד לירקון או לשפך הירדן, ישבו שקטים מחכים לדג למדָּה סבלנות.
ובהמשך קנה לה אופניים ראשונות, לימד לרכב, שם יוד על פצעים, חיזק אותה ברגעים קשים.
“עוז, הילדה תיפול!” רטנה ורד.
“שתיפול. צריכה ללמוד לקום” ענה בעוז.
באחד מלילות חנוכה, קנה לה גלגיליות אמיתיות. כל המשפחה ישבה סביב שולחן מלא כל טוב שאת רובו עוז ויערה הכינו יחד.
בחצות קידשו, שרו שירים, כולם נהנו וצחקו, ברכו זה את זו. למחרת התעוררו בקולי קולות “גלגיליות! יש לי גלגיליות! חדשות ולבנות! תודה!!!” קראה יערה בשמחה ומעיניה דמעות של אושר.
בהמשך הלכו עוז ויערה יחד לנהר הקפוא עוז פינה שלג, לימד אותה להחליק. היא נפלה, קמה שוב ושוב והוא עזר, עודד וחייך.
כשלבסוף הצליחה להחליק מבלי ליפול, יערה רצה אליו, חיבקה ולחשה: “תודה על הכל… תודה, אבא”.
עוז בכי מהתרגשות. ניסה להסתיר את הדמעות, אבל הן קפאו לאט-לאט באוויר הקר לכדורי קרח קטנים.
יערה גדלה, עברה ללמוד באוניברסיטת תל אביב קשיים לא מעטים היו לה, כמו לכל אחת. עוז היה תמיד שם לידה.
הגיע לטקס הסיום, שלח סלים של אוכל שלא תחסר דבר, הוביל אותה לחופה, עמד מחוץ לחדר הלידה יחד עם החתן שמר על נכדיו ואהב אותם אולי יותר מאשר אבות ביולוגיים.
ועברו השנים, והוא הלך כמו שכולנו נלך בעתיד. יערה וּורד עמדו בשקט, יערה השליכה חופן עפר ונשמה עמוק.
“להתראות, אבא… היית האבא הכי טוב שיש. תמיד אזכור אותך…”
הוא נשאר בליבה לעד. לא כעוז, לא כעזרא, אלא כאבא.
כי אבא לפעמים זה לא מי שנולדנו לו, אלא מי שגידל, תמך, חלק כאב ושמחה, והיה לצידנו.







