תתרחק ממני! אני לא הבטחתי להתחתן איתך! ובכלל, אני אפילו לא יודע של מי הילד הזה.
אולי בכלל הוא לא שלי? אז, תמשיכי לדרכך, ואני כנראה אעזוב. כך אמר דניאל לתמרה ההמומה.
והיא עמדה שם, לא מאמינה לאוזניה ולא לעיניה… האם זה אותו דניאל שאהב אותה ונשא אותה על כפיים?
האם זה דני, שכינה אותה תמרה’לה והבטיח לה עולם ומלואו?
מולה עמד גבר זר, קצת מבולבל ולכן גם כעוס… תמרה’לה התייפחה שבוע, נפרדה מדני לשלום.
אבל מכיוון שהיא כבר בת שלושים וחמש, ולא נחשבה מושכת במיוחד, החליטה להיות אם גם לבד.
במרוצת הזמן תמר הביאה לעולם ילדה רועשת, וקראה לה יעל.
יעלי גדלה ילדה שקטה, נוחה, ולא עשתה בעיות לאמא שלה. כאילו ידעה צעקות או לא, ממילא היא לא תשיג דבר.
תמר טיפלה בבתה בסדר נתנה לאכול, להלביש, קנתה צעצועים. אבל לא חיבוקים, ולא ליטוף, לא משחקים משותפים זה לא קרה.
יעל הקטנה שלחה ידיה לחיבוק, אבל האם דחפה אותה עסוקה, טרודה, עייפה או כואבת ראש. כנראה אינסטינקט האימהות לא התעורר בה…
כשהייתה יעל בת שבע, אירע דבר מפתיע תמר הכירה גבר.
לא רק זאת, היא אפילו הביאה אותו אליה הביתה! כל השכונה דיברה על כך איזו תמרה פזיזה
הגבר לא מהאזור, אין לו עבודה מסודרת, גר איפה שמזדמן! אולי בכלל רמאי ככה הדעות רצו.
תמר עבדה בחנות השכונתית, והוא נשכר מדי פעם לעזור להוריד סחורה מהמשאיות. בקשר הזה החל ביניהם רומן.
לא עבר זמן רב ותמר הזמינה את דוד, כך היה שמו, לעבור לגור איתה. שכנותיה גינו אותה מכניסה גבר לא מוכר הביתה!
למה לא חושבת קודם כל על הילדה, פטפטו השכנות. גם לא מדבר הרבה סימן שיש לו מה להסתיר.
אבל תמר לא שמה לב אליהן. כאילו הבינה שזה הסיכוי האחרון שלה לאושר נשי…
לאחר זמן קצר התחילו כולם להעריך את דוד, שבתחילה היה נראה שתקן וקר.
ביתה של תמריד הזאת התדרדר ללא ידיים גבריות – דוד התחיל לסדר את המרפסת, תיקון גג, קיבוע הגדר.
כל יום עשה משהו בבית, ושיפר אותו לאט לאט. כשראו תושבי השכונה שהוא איש עבודה חרוץ, פנו אליו והוא השיב:
– אם אתה זקן או ממש דל אמצעים אעזור לך בחינם. אם לא, שלם לי בשקלים או תפצה אותי במוצרי מזון.
מאחרים קיבל כסף, מחלק מזון וירקות, בשר, ביצים, חלב.
לתמרה הייתה גינה אך לא חיות משק וכשאין גבר, קשה לגדל. לכן לפני דוד, יעל כמעט ולא זכתה למעדני חלב טריים.
עתה, לעומת זאת, היה שפע של גבינה, שמנת, חלב וחמאה מהמושב הקרוב.
בקיצור, לדוד היו ידי זהב כמו שאומרים אצלנו: גם שרברב, גם נגר, גם טבח.
ותמרה, שמעולם לא נחשבה נאה במיוחד, פתאום פרחה קורנת, רגועה, חייכנית.
יעל נהנתה אף היא מאמא חמה יותר. היא התחילה לחייך, וגילתה גם לשקעי חן על לחייה. ובינתיים, יעל כבר הייתה ביסודי.
יום אחד ישבה בכניסה לבית והתבוננה איך דוד עובד, והכל מצליח לו בידיים. אחר כך קפצה לחברתה הסמוכה, ושבה רק בערב, אחרי ששיחקה ושכחה מהשעה.
כשהיא פתחה את שער הבית עמדו שם נדנדות! הן התנדנדו ברוח, מזמינות ומפתות.
זה בשבילי?! דוד! אתה בנית לי נדנדות?!! לא האמינה יעל לעיניה.
בטח, בשבילך, יעלי! הנה, קחי לך צחק דוד בדרך כלל השתקן.
יעל התיישבה על המושב והתנדנדה בכל הכוח, הרוח שרקה באוזניה, והייתה מאושרת מכל ילדה אחרת בארץ.
תמרה יצאה לעבודה מוקדם בבוקר דוד לקח על עצמו גם את הבישול. הוא הכין יופי של ארוחות ארוחת בוקר, צהריים, פשטידות, עוגות.
הוא לימד את יעל לבשל ולעזור בשולחן. מי היה מאמין שכל כך הרבה כישרונות חבויים בגבר הסגור והשקט הזה.
כשהגיעה החורף, והימים התקצרו, דוד ליווה והחזיר את יעל מבית הספר. הוא נשא את התיק שלה, וסיפר לה סיפורי חיים שלו.
הוא סיפר איך טיפל באמא חולה שנים, מכר את דירתו בשביל לעזור לה, ועד איך אחיו גזל ממנו בהונאה את זכויותיו. הוא רצה שתדע שלא כל קרוב הוא תמיד טוב.
דוד לימד את יעל לדוג בחופשות בקיץ היו קמים ביחד עם שחר והולכים לירקון, יושבים שעות ומחכים לשקט. כך לימד אותה סבלנות.
ולאחר זמן, קנה לה את האופניים הראשונים ולימד אותה לרכוב. מרח לה יוד על הברכיים שנפגעו מהנפילות הרבות.
– דוד, הילדה תשבר הייתה מתלוננת תמרה.
– היא לא תישבר. היא צריכה ללמוד ליפול ולקום היה עונה בעקשנות.
פעם בחנוכה קנה לה גלגיליות אמיתיות. בערב ישבו כולם לשולחן חג, דוד ויעל ערכו יחדיו. יחד ברכו, צחקו ושמחו. בוקר למחרת העירו צעקות התרוממות יעל:
גלגיליות! יש לי גלגיליות חדשות, לבנות! תודה, תודה! קראה, חובקת אותן ומתייפחת משמחה.
היא וכל המשפחה ירדו לאגם הקפוא בשכונה, דוד ניקח את הקרח בשלג, ולימד אותה להחליק. למרות שנפלה רבות, דוד החזיק לה את היד בסבלנות, עד שלמדה לעמוד בביטחון.
כשהצליחה להחזיק מעמד בלי ליפול יעל קפצה משמחה וחיבקה אותו:
תודה על הכל, תודה, אבא
והפעם דוד בכה מרוב שמחה. ניגב בחשאי את דמעות האיש, שלא יעל תשגיח, אבל הדמעות קפאו מיד לגבישי קרח קטנים.
יעל גדלה. יצאה ללמוד באוניברסיטה בתל אביב. היו לה הרבה אתגרים, כמו לכולם, אבל דוד תמיד היה שם בשבילה.
הוא בא לטקס הסיום שלה. הביא לה סלים מלאי אוכל מהבית שלא תחסר, חלילה. ליווה אותה לחופה, יחד עם בעלה עמד בחלון היולדות כשנולדו לה ילדים.
הוא טיפל בנכדים, אהב, טיפח אהבה שגם אבא ביולוגי לא תמיד מעניק.
והנה, כמו כולנו, יום אחד עזב. בהלוויה, עמדה יעל לצד האם בעצב והניחה גוש עפר על הקבר. נשמה עמוק ואמרה:
שלום, אבא… היית האבא הכי טוב בעולם. תמיד תישאר בליבי…
הוא נשאר בלבה תמיד. לא כדוד הנושא-שם בלבד, אלא ממש כאבא.
כי לפעמים אבא הוא לא זה שילד, אלא זה שגידל, ליווה, שמר, ושיתף בכאב ובשמחה. זה שהיה לצידךמאותו יום, כל פעם שיעל מצאה את עצמה מתמודדת עם הקשיים של החיים עבודה שלא הצליחה, ילד בוכה, רגעים של בדידות היא נזכרה בדוד, בבוקר ההוא על האופניים, ביד שהושיט לה בלי לומר מילה, בסבלנות העזה שאהבה אין לה גיל ואין לה קשרי דם.
ולפעמים, כשישבה עם ילדיה בגינה, נזכרה איך דוד תלה לה את הנדנדות הראשונות, ושאלה את עצמה אם גם היא מצליחה להיות בשבילם כמו שהיה הוא בשבילה: לעמוד מאחוריהם, לא לשפוט, רק להחזיק את היד כשצריך, ולשחרר כשהגיע הרגע.
כי באהבה, חשבה יעל, אין הבטחות ואין חוזים. יש רק בחירה מחודשת כל יום, להיות שם באמת וכך, במעשים הקטנים, להוות עבור מישהו את כל מה שהוא היה חסר.
ושם, בין ריחות הגינה, הרוח הקלה וציוץ הציפורים, יעל הרגישה את החיבוק שלא קיבלה בילדותה כאילו יד בלתי נראית עוטפת אותה, לוחשת: את אהובה, את שווה, את לא לבד.
ואז ידעה, בלב שלם, שיש לה כוח להעביר אותו הלאה.
