תתקן אותה והמשאית שלך, מנהל הבסיס גיחך מול המנקה. תוך דקה הצחוק השתתק.
זהו, הגענו לסוף. נהג המשאית קפץ מהקבינה ורמס את הבדלי.
המנוע רטן אחרון ושתק. תחת כיסוי הטריילר שכבו שתים עשרה טון עגבניות, שהיו אמורות להגיע למקררים של רשת המזון הענקית תוך ארבע שעות. המשאית נתקעה ממש על הרמפה של המחסן, חוסמת יציאה לכולם.
ברוך גולדשטיין, בעל המקום, התרוצץ ליד המנוע. מסביבו עמדו המכונאי, שני נהגים והמסגר המוזמן גבר עם מעיל עור ושרשרת זהב על היד.
מה קורה שם, שרון? ברוך תפס במסגר בכתף.
המנוע תקוע, אלקטרוניקה הלכה. רק גרר ופירוק עשר שעות לפחות.
יש לי חוזה על השולחן! טעות אחת זה הסוף שלי!
המסגר משך כתפיים והוציא טבק מהכיס. הנהג התקע בעיניים בטלפון. ברוך צורח על המכונאי, על הנהגים, על כולם ביחד מאשים שלא שמו לב, שלא בדקו, שתמיד הכל נופל רק עליו.
יוסי, המנקה, הלך עם המטאטא מהמחסן הרחוק. מעיל עבודה ישן, מגפי גומי, פנים חרושים בקמטים עמוקים. יום שלם הרים ארגזים וטאטא את החצר עבודה שצעירי הנהגים צחקו עליה, קוראים לו “פרופסור המטאטא”.
הוא התקרב לקהל והביט בשקט על המנוע.
ברוך, תן לי לבדוק אמר בקול שקט. עניין של כמה דקות.
כולם הסתובבו אליו יחד. שרון צחק ראשון, הנהגים הצטרפו.
מה, זקן, תטאטא את המנוע?
ברוך התקשח, אבל משהו נשבר בו כעס, ייאוש, רצון לפרוק על מישהו. הוא הזדקף והכריז בקול:
שמע, יוסי? ככה. תתקן בחמש דקות המשאית שלך. אשדר עליך, שבועה. ואם לא מנכה לך ממשכורת הבדיחה שלך כל הפסד. הולך?
הקהל התפוצץ מצחוק. מישהו שרק, מישהו שלף טלפון לצלם.
הנה הזקן מתעשר!
יאללה, פרופסור, תראה לנו מה יש!
יוסי הנהן, בלי להרים עיניים. הניח את המטאטא, ניגב ידיים במעיל ושלף מברג ישן עם ידית סדוקה.
תנתק את הקלמה, אמר בפשטות.
ברוך עוד לגלג כשהזקן התכופף למנוע. שרון עמד עם סיגריה, מצמצם מהעשן. הנהגים החליפו מבטים חלק כבר ריחמו עליו, חלק מחכים לראות איך יהפוך לבדיחה.
יוסי פעל רגוע ובדיוק. הידיים, מצולקות ומרוחות שמן, עבדו לבד הידק מגע, ניקה צינור, עבר על החיווט. הצעירים צילמו, לוחשים הערות.
נהג, סובב את המפתח, זרק יוסי.
הנהג רטן, אבל ציית. סובב. המנוע רטן, עוד פעם ואז התעורר. חלק, חזק, בלי שום גמגום.
השתררה דממה, רק עורב נחת על גג האנגר. הצחוק נעלם לגמרי.
שרון הפיל את הסיגריה. ברוך פער פה ולא יצא קול. הנהג בקבינה הביט במכשירים כאילו לא מאמין.
גמור, אמר יוסי, ניגב ידיים. מגע מחומצן, צינור סתום. עניין של דקה.
הרים את המטאטא, התכוון ללכת. ברוך עומד קפוא.
רגע. איך מאיפה?
יוסי עצר, לא הסתובב.
שלושים שנה עבדתי במפעל ביטחוני. התקנתי מערכות טילים. המפעל קרס, בשנות התשעים, הכל נפל. אשתי נפטרה, הדירה הלכה למרמה חתמתי בלי להבין. מאז אני נדחף מפה לשם.
עשה צעד למחסן. ברוך זינק, תפס בכתף חזק, אבל לא בכוח.
רגע, אני רציני.
יוסי הסתובב. המנהל הביט בו כאילו רואה לראשונה.
משאית לא אעביר אליך. השתגעתי, באמת. אבל אשלם לך מענק הבטחתי, מקיים. רק תגיד בכנות מה אתה צריך?
יוסי הרים עיניים, לראשונה הסתכל לברוך ישר בפנים.
כסף לא צריך. אין לי על מה להוציא. אם עבודה תקים לי סדנה נורמלית. שלא יתקעו פה שוב. הכל על חוט שקש, שמן לא מחליפים, פילטרים סתומים. הפעם היה לי מזל, בפעם הבאה לא.
ברוך מצמץ. שרון עזב בלי מילים. הנהגים חזרו שקטים לרכבים.
בסדר, אמר המנהל קצר. נקימה סדנה. תעבוד שם, עם משכורת אמיתית.
יוסי הנהן, הרים מטאטא והלך למחסן. גבה כפוף, צעדיו שקטים אבל כעת עמדו מאחוריו כולם, דוממים.
שבוע אחרי, הופיעה בבסיס סדנה לא נוצצת, אבל עם ציוד שיוסי בחר. ברוך השקיע, בלי לחסוך. אולי המצפון גע, אולי הבין מה הפסיד כל השנים.
יוסי עכשיו “יוסי בן-מנחם”. נהגים צעירים שצחקו פעם על “פרופסור המטאטא” עמדו בתור אליו קרבורטור משתגע, קלאץ’ נתקע. הוא הסביר קצר, תכליתי, הכול נעשה ברור.
שרון המסגר לא שב. ברוך ביטל את החוזה שירות לא נדרש. שרון עוד ניסה להתקשר, ביקש לחדש, אבל ברוך ניתק בלי להקשיב.
יוסי נשאר עם אותו מעיל, אותם מגפיים. עכשיו כבר לא עם מטאטא, אלא עם כלי עבודה. ואם מישהו מהחדשים העז ללעוג למראהו, המבוגרים עצרו מיד:
תתבייש. האיש הזה עבר בחיים יותר ממה שתוכל לדמיין.
ברוך נכנס פעם לסדנה, כשיוסי שקד על מנוע משאית. עמד בדלת, הביט בידיים שמתקנות.
יוסי, אם אז לא היית מצליח באמת הייתי מנכה לך. אתה קולט?
יוסי לא הרים ראש. ניגב את החלק, הניח על השולחן.
קולט. היית אז עצבני, מפוחד. אנשים אומרים שטויות ברגעים כאלה. ולי לא היה מה להפסיד. לא יכול להיות גרוע יותר.
ברוך נשאר רגע, רצה להוסיף לא מצא מילים. הלך.
לפעמים אנשים חיים לצדך שנים, ולא רואים אותך באמת. מסתכלים דרך על תפקידים, בגדים, מה שמעמידים פנים. אבל אדם עומד ליד, לא מבקש הכרה רק הזדמנות להראות שיש בו עוד. יוסי קיבל את ההזדמנות. חמש דקות הספיקו להפוך הכל יחס, חיים שלמים. בשקט, בלי רעש. מנוע אחד נכנס לפעולה.
