זוכרת איך באותו בוקר אחרי פגישת ההורים בקיבוץ, חזרתי מהבית הספר שבו יובל, בננו, קיבל תזכורת מהמורה שירה על שיעורי הבית שלא סיים. היינו מדברים על ויטוזין, על איך הוא תמיד מבלה זמן בחוץ ולא מתמקד בלימודים. חשבתי שצריך שאביו, יאיר, ידבר איתו, כי לפעמים אני מרגישה שהוא מרוחק ולא משתף אותנו במחשבותיו.
פתאום, בעודה אני מתקרבת למכונית חניה של יאיר שעל שפת הדרך, ראיתי אותו עומד עם זר פרחים ביד. הלב שלי קפץ לקפוץ האם הוא בא לפגוש אותי? קפצתי קצב, נעצרתי לפתע כשפתח את הדלת והצטרף אליי נערה גבוהה, שערה שחור ארוך, חצאית קצרה, בבירור הפוכה אליי היא לא נראתה כמו האישה הפיזית הקטנה עם שיער בלונדיני קצר שהיה לי בית איתו במשך שלושה-עשר שנים.
יאיר, בחיוך מתוח, ניגן לי את הפרחים והצטרף איתי למכונית, ונסענו למקום אחר. השתוקפות רכה נמשכה במחשבות: האם הוא באמת מבזבז את זמנו עם נערה שמגיעה מרמת גן? האם הוא מחריד? לא פעם אחת, במשך שלוש-עשרה שנות נישואין, לא חשתי בספק לגבי נאמנותו, תמיד חשבתי שהכל היה טוב בינינו.
החיים שלנו התחילו באוניברסיטה: נפגשנו בקמפוס בתל אביב, נישאנו באהבה, והדירה היה במרכז העיר, מתנה של הוריו של יאיר, שהיו בעלי עסק מצליח בחיפה. הוריו קיבלו אותי באהבה, והדאגה הייתה על פני משפחתם, ולא על הון. אביו של יאיר עזב תפקיד מנכ”ל מסיבות בריאות, ויאיר קיבל אותו, התמודד עם הקושי הראשוני, ולבסוף זכה לכבוד העובדים. קיבלנו משכורת נאותה, קנינו בית קיץ קטן בגליל, השתמשנו בו בסופי שבוע והזמנו חברים ומשפחה.
במשך השנים נסענו לחופשות בחו”ל, הוא אפילו הציע לי לעזוב את העבודה הרפואית, לטפל בילדנו, אבל אני לא רציתי להפוך לאמא ביתית בלבד. אני גרפתי קרדיאולוג, אהבת לעזור לאנשים, וזה היה חלק מהזהות שלי.
היום, כשקיבלתי שלושה מכתבים משולחים בעט לבן, הרגשתי כאב חודר האם הוא באמת אוהב אותי? האם המפגש עם נעמה, בת חמשים וכמעט תמיד בחלום נעורים, הפך אותו למרודף? דמעות חמות רצו על לוחיי, ולפעמים שאלתי את עצמי: איך אפשר שהאדם שהיה חבר, שותף, אהוב, יפול לאותה התנהגות? הוא אף פעם לא היה מתנהג כך כלפי נשים אחרות.
כשהחזרתי הביתה, השמעתי ליאור (שם של יובל) קולה המתעקשת: אמא, די, אין לי עוד כוח לשמוע את הלימודיך! הוא צעק בקול מתכתי, האם זה כך? אנחנו רק מתחילים את השנה הלימודית, ואת כבר מתכננת על חקירה? וענה: תעשה מה שאתה רוצה, כמו אבא! הוא הוסיף שזו הסיבה שהוא מרגיש שהאמא שלו נכנסת לעומק לבו. הוא המשיך לשאול אם ראיתי את יאיר בקפה עם בחורה יפה, כי זאת נראתה לי.
ישבתי על הספה, חיבקתי את ראשו, והאף שלו היה חומס. הוא המשיך: אמא, למה אתה מתעקשת שלא תפסיד את הלימודים? אם אתה רוצה באמת, תדבר איתו ישירות. הוא ניגן איתי פינה של תמרור, והצעתו היתה שנדבר עם אבינו. הוא נמשך ללב של האמת.
זמן עבר, יאיר חזר הביתה, נראה עייף, מראה מבולבל, וגרר את עצמו למקלחת. הוא ניגן: רעות, ראיתי אותך היום, את נתת לו פרחים ואז הלכת. הפקתי את קולי והזמנתי אותו לדבר. הוא ניסה להסביר שנקשר עם מזכירתו החדשה, אנג’לה, שהיא נראתה לו כמו תקופת ילדות, שהשתוללה איתו, ולא הבין איך הגיע למצב הזה. הוא הכיר את עצמו כמי שמשתנה, כאילו חזר ליום של חצי עשרה שנים.
הוא הודה שהנשאה למזכירה, שביקש ממנה לעזור לעומת בירתו, ובכך נקרע הקשר בינינו. הוא ניסה לשכנע אותי שכאשר הוא בא לבית קיץ שלנו, הוא רק רוצה לנסוע למכונית של המשפחה. אהבתי את הכנות שלו, אבל גם הרגשתי כאב גדול.
באותו זמן, חמותי, איילת, התקשרה ובקשה לשמוע איך זה קרה. היא אמרה שהחיים אינן תמיד קבועות, ושאולי הוא חווה משבר גיל חציוני. היא הוסיפה שמקווה שנמצא דרך לתקן את המצב והזכירה לי כמה אהבנו אחד את השני. היא הציעה שלא נפרד, ושנמשיך לחיות יחד.
לילה אחד, פניתי לחברה הטובה שלי בתור שלומית, אחראית במחלקת סיעוד, שסיפרה לי על נבאתה של זקנה בשם לאה, שכונתה “הקוסמת”, שאמרה שהיא יכולה לגרש את הקסם של אהבה שנגרם בעזרת משקה מסוים. שלומית הייתה סקפטית, אך ביקשה ללכת איתי לבקר אותה, כדי לבדוק אם באמת יש משהו. לקחנו תמונה של יאיר, ובדקנו את הקסם. לאה, עם כובע שחור, חיברה לנו משקה, והזכירה לי את השימוש בכפפות כדי לגעת בתמונה. היא אמרה שהקוסם משתמש במזון כדי להטמיע קסם, והצעתי שהכי סביר שהוא נגרם מרצון כספי של נעמה.
בזכות האמונה שלנו, יאיר החל להרגיש יותר טוב. הוא חזר הביתה, שיחק עם יובל, ונתן לי תחושה של תקווה. הוא ניסה להסביר שהקשר עם נעמה היה רק קו חוט של חול, ושהוא רוצה לחזור אליי ולבנות את חיינו מחדש. הוא נפל על פניו בכהות, ובזמן שאנו יושבים יחד על הספה, הוא נזכר באבני היסוד של אהבתנו.
הזמן עבר, והקשר שלנו התחזק יותר, והבית קיץ שלנו הפך למקום של שלום. יובל שמח לראות את ההורים חוזרים יחד, והחמות איילת המשיכה לבקר. נעמה נעלמה, נאלצה לעזוב ארץ, ולא שמעה עוד ממנה. החיים חזרו למסלול של קיום רגיל: עבודה במרפאה, הליכה לשוק של איכילוב, והאמת שגרמה לנו להאמין שהקוסמת לא נועדה רק לקסם, אלא גם לעזור לנו להבין שמערכות יחסים דורשות עבודה, אמון ושחרור של קונספציות. מאז, כשאני מביטה על ילדותי, אני מקווה שלמרות כל הקשיים, אהבה אמיתית תישאר במרשת של החיים שלנו.
