תסתדרי לבד
– דניאל, האוטו נתקע. ממש ברחוב אבן גבירול. הטלפון גוסס, אני מתקשרת מטלפון של מישהי זרה.
החזקתי את השפורפרת בשתי ידיים. האצבעות בכפפות עור דקות כמעט ולא זזו מרוב קור. סופת שלגים העיפה פתיתי שלג לרוחב המדרכה, הסתירה את הראייה, כיסתה חלונות ראווה. עמדתי ליד דלת זרה, של מספרה באבן גבירול. הבעלים יצאה לעשן וכשראתה אשה במעיל יקר ומבט אבוד, הגישה לי את הטלפון ללא מילה.
– דניאל, אתה שומע?
– שומע. – הקול של בעלי היה כשל אחד שמקריא הוראות למזכירה. חלק, יבש, ללא רגש. – אני בישיבה.
– אני מבינה, אבל אני צריכה עזרה. גרר, או לפחות תגיד לי לאן להתקשר. אין לי בטריה, לא זוכרת מספרים.
הייתה שתיקה. רגע קצר, לא יותר משלוש שניות. אך בשלוש שניות האלה היה הכול: המבט שמופנה הצידה, הפרצוף הנאסף, הספירה בראש של תירוצים למהר ולסיים את השיחה.
– תמר, אני לא יכול עכשיו. תסתדרי לבד. את לא ילדה.
צליל ניתוק.
עוד שנייה החזקתי את הטלפון. אח”כ הורדתי אותו. בעלת המספרה נשארה לידי, התרכזה בשלג. אישה נמוכה, בערך בת חמישים, בחלוק כחול מעל סוודר, עם סיגריה שמעולם לא הודלקה.
– תודה, – אמרתי והחזרתי טלפון.
– הצלחת להשיג?
– כן.
יצאתי חזרה למדרכה. שלג מיד נדחף פנימה, לצווארון, לשרוולים, בין הצעיף לאוזן. המעיל היה מעולה, איטלקי, קשמיר עבה עם בטנה נגד רוח, אבל שום וודסטוק לא עומד בפני שלג אמיתי של ינואר. עמדתי, חשבתי. המכונית רחוקה בלוק אחד, תקועה, לא קראתי לגרר, הטלפון מת. ללכת הביתה – ארבעים דקות ברגל, וגם זה במזג אוויר נורמלי. תחנת אוטובוס הייתה ממש מעבר לפינה.
התקדמתי לתחנה.
בפנים נחנתי למקום של שקט מוזר. לא אכזבה. לא כעס. רק הנכחה שקטה, רגילה, שאין על מי לסמוך. הרגש הזה התגבש בי לא אתמול, וגם לא לפני שנה. הוא נאסף בצנרת הנפש, כמו אבנית על קומקום ישן עד שיום אחד מבינים שטעם המים כבר מזמן אחר.
עם דניאל אני חיה תשע שנים. השנתיים הראשונות היו אחרות. ואז הקריירה שלו, הפרויקטים, הנסיעות. השתיקה בארוחות ערב הפכה לשגרה. אח”כ נעלמו הארוחות, נשארו חטיפי לחם ליד המקרר בזמנים שונים. עבדתי בעצמי, משרד אדריכלות קטן, תכניות שיפוץ, לפעמים יציאה לשטח. כסף שלי היה לי. דניאל היה גאה: “עצמאית” קרא לזה. תסתדרי לבד.
התחנה הייתה מוגנת בגגון כבר טוב. מעט אנשים: שני סטודנטים עם תיקים, זקן במעיל צמר, ואישה עם תיק קניות שפשוט לא נסגר מרוב עומס.
הבטתי בכביש. השלג נפל אופקית. הפנס מעל התחנה התנודד ברוח, אורו התקפל על המדרכה. רחוק, מתחת לשלג, צפירות מכוניות.
ואז היא הופיעה.
בהתחלה ראיתי רק את המעיל. לא את האישה, את המעיל. כי אותו הכרתי. אורך שמגיע לאמצע השוק, גזרה מתרחבת, צווארון בעמידה עם שלושה כפתורי עץ כהה. הפרווה פוקס אמיתי, חום כהה משתלט, חם אך קל, כמו בד יקר, רק חי. המעיל הוזמן ב”מותג הצפון” מתל-אביב, תפירה אישית. לא נמכר אף פעם בחנויות.
דניאל קנה לי אותו לפני שנה וחצי.
ערב מוזר היה אז. רבנו קשות בערב ההוא. כבר חשבתי שזה הסוף. ופתאום הוא הופיע עם קופסא גדולה, סרט יין. הוא ידע לגשת לזה בפנים חתומות, עמד בצד, הביט בחלון, כשפתחתי את העטיפה. אבל המעיל היה אמיתי. יפהפה, חם, עשוי בכבוד למי שתלבש אותו. לבשתי אותו כבר שם, במבואה. משהו התעורר בי. חשבתי הוא עוד זוכר. לא הכל אבוד. אולי יש עוד משהו אמיתי מתחת לשריון הניכור.
המעיל נגנב אחרי חצי שנה. מתוך האוטו, בחניון עזריאלי. השארתי את התיק מאחור, עם מפתח רזרבה בפנים. עשר דקות בלבד. חזרתי חלון תקין, מנעולים סגורים, רק הדלת לא נסגרה היטב. התיק נעלם. בפנים היו הארנק, תעודות, טלפון ומעיל. הוצאתי אותו שם, כי בחניון היה חם.
אמר אז דניאל: “צריך היה לשמור על הדברים האלה.” וזה הכול.
ועכשיו המעיל מולי, בתחנה, בינואר תל-אביבי.
על מישהי שמעולם לא פגשתי.
הייתה צעירה, כבת עשרים ושמונה, נמוכה, גוף עגלגל, פנים פשוטות ללא איפור, לחיים אדומות מקור, שיער מוסתר מתחת לכובע סרוג, לבן עם פס כחול. כפפות פשוטות על הידיים. מגפיים ישנים, העקב משופשף. ועל הכתפיים, שלא במפתיע עם שאר הבגדים, המעיל שלי.
הבטתי. לא האמנתי. אמרתי לעצמי שזה אשליה, שהרבה מעילים דומים, גם יוקרתיים, מגיעים לשוק. אבל אז הבחנתי בשלושת הכפתורים בצווארון, האחרון למטה בגוון בהיר מאחרים ידעתי, כי פעם הוחלף בכפתור ממחזור אחר. חמשה סנטימטרים משוני צבע.
הנה הכפתור השלישי.
– מאיפה המעיל הזה? שאלתי.
פנתה אליי בפליאה שקטה. מבט של מי שדיברו אליו שלא מן המניין.
– סליחה?
– המעיל. – עשיתי צעד קרוב יותר. – אני שואלת מאיפה הוא.
– המעיל שלי.
– לא, – אמרתי. הקול שלי נשמע יציב מהמצופה. – זה המעיל שלי. גנבו לי אותו לפני שנה. אני מבקשת הסבר איך הוא אצלך.
הזדקפה, הקשיבה. הסב לידה, הזקן, התרחק אילך. הסטודנטים עשו עצמם בלתי מעורבים.
– את טועה, – אמרה. שקט, אך לא מתנצלת. – קניתי אותו.
– איפה?
– בשוק הכרמל. בחנות יד שניה.
– ובאמת לא שאלת איך הגיע כזה פריט לידי שנייה כמעט בחינם?
משהו עבר בפניה. לא פחד מאמץ לא להגיב.
– שילמתי מה שביקשו. זו הייתה קניה הגונה.
– קניה הגונה של גניבה, – עניתי.
עמדנו אחת מול השנייה. סופת שלג משכה לתוך התחנה. היא החזיקה שקית סופר, תחובה ביד.
– תקשיבי, – אמרה לאחר שתיקה. – אני מבינה למה את נסערת. אבל אנחנו לא יכולות לפתור את זה כאן. ואני גם לא יכולה להוכיח לך דבר, ולא את לי.
– אני יכולה להתקשר למשטרה.
– תתקשרי, – אמרה. ובאותו רגע הבנתי את העייפות בדבריה, הנכונות לקבל כל תוצאה.
מהשקית בצבצה כובע קטנה, קטיפתית, לילד.
– יש לך ילדה? – שאלתי.
– בן.
– בין כמה?
– חמש. עכשיו בגן. – השתהתה. – בואי לא נעמוד, קר. בואי ניכנס לבית קפה מעבר לרחוב. נדבר, נעשה סדר. תרצי, תתני בי את המשטרה משם.
הבטתי לבית קפה. שמו היה “פינת חמה”, וזה היה בדיוק מה שהיה חסר לי.
נכנסנו.
בית הקפה היה קטן, שמונה שולחנות עם ספסלים ליד החלון, גרניום דהוי על אדן החלון. ריח קינמון היה באוויר. מוזיקה שקטה מהרדיו. זקנה וזקן בפינה, בחור עם לפטופ ליד הקיר.
היא הורידה את הכובע. שיער כהה, מתולתל אסוף לגולגול. לחיים עדיין אדומות. ידיים עם אצבעות עבות, ציפורניים סדוקות, קילופים ברקות. ידיים של פועל אמיתי, לא של עובדת משרד.
המלצרית הגישה. אני ביקשתי קפה. היא הזמינה תה וביקשה עוגייה.
שישבנו שקטות היא שאלה: – איך קוראים לך?
– רבקה.
– תמר, – הצגתי את עצמי. – ספרי על השוק.
רבקה חיממה את ידיה בכוס.
– באתי לתל אביב בספטמבר. חיפשתי עבודה ודירה. כסף לא היה, רק מה שחסכתי בקושי. מצאתי עבודה כאחות מחליפה בבית חולים “איכילוב”, שכרתי חדר קטן, בעלת בית בסדר. הכנסתי את מיכאל לגן, לא היה פשוט.
– מיכאל זה הילד?
– כן.
– ואבא שלו?
רבקה ענתה בקצרה:
– לא ביחד. לא הוסיפה.
הנהנתי, לא לחצתי.
– המעיל, – הזכרתי.
– בנובמבר. עברתי בשוק הכרמל, הכל שם מעורב חדש ויש שניה. גברים מציגים בגדים. לרוב אני עוברת, אין לי כסף לזה. המעיל הזה תקע לי את העין. בדקתי את הפרווה מייד מרגישים. שאלתי מחיר שלושת אלפים שקל. מייד ידעתי שזו לא המחיר הנכון. אבל לא ביררתי. ברור נראה לא לשאול.
– ידעת, וקנית.
– נכון, – הביטה ישירות. – אני מבינה איך זה נראה. לא היה לי מה ללבוש לחורף. הייתי עם גקט דק. הילד בחוץ, אני לילות בעבודה, קר מאוד. ופתאום כזה מעיל בשלושת אלפים.
– אז לקחת.
– לקחתי. הפסקה. אח”כ התחרטתי שלא שאלתי, אבל בהתחלה רק שמחתי שלא אקפא.
החזקתי את הספל. קפה טוב, חזק. שתיתי לאט, הבטתי ברבקה.
משהו עצר אותי מלהמשיך לתבוע. משהו זז, עוד לא הבנתי מה.
– את אחות, – אמרתי. – איפה?
– באיכילוב, כירורגיה.
– מתי התחלת?
– אוקטובר. ארבעה חודשים. חשבתי זמנית, בסוף נשארתי. קולגות בסדר, הגן קרוב, אני מידעת מתי הולכת ומתי חוזרת.
– משמרות ארוכות?
– לפעמים. לילות. שכנה, שולה, לוקחת את מיכאל. הוא אוהב אותה.
הקשבתי; החיים הרגילים של מלאים בקושי, אלפי סיפורים כאלה יש. אבל איך שרבקה סיפרה יבש, בלי להתקרבן, רק עובדות, כאילו זה עתה זה ריגש.
– מאיפה באת? שאלתי.
– קריית גת. עיר קטנה בדרום. בטח לא שמעת.
– נכון.
– יש שם שלושה מפעלים, עכשיו שניים. שתתה תה. נולדתי שם, גם הגרוש.
– למה עזבת?
שוב המבט הישר, ללא עודף פרט.
– כבר אי אפשר היה להישאר.
לא שאלתי. המציאות נאמרה גם כך. העבודה שלי אדריכלות מלמדת לזהות את מה שלא נאמר. הרִיק מדבר.
– מיכאל מכיר את אבא?
– כן. נפגשו בקיץ. עצרה. לפני שעברנו, ראה יותר מדי. לא בשביל ילד בן חמש. לא רציתי שיחשוב שככה זה אמור להיות.
פה נגמר. רבקה שתקה. אני גם.
השלג חלף בחוץ, לא נרגע. קו השלג טיפס על החלון. רק החלק העליון ראה את הטשטוש בחוץ.
– תשמעי, – רבקה אמרה אם המעיל שלך, אני מוכנה להחזיר. אין לי מסמכים עליו, למוכר גם לא היו. תרצי משטרה אגיד את כל האמת.
– ומה תלבשי?
משכה צוואאנים.
– את הגקט. עד שאמצא משהו.
– לחורף?
– התרגלתי.
הבטתי בה, הבטתי במעיל שהונח יפה על גב הכיסא. הפרווה נראתה מטופחת, ישרה.
– את שומרת עליו, – אמרתי.
– שומרת. כזה מעיל לא מזניחים.
– איך מנקים אותו?
– מסרק פרווה מיוחד, קניתי ב-50 שקל. ועם כדורי ארז נגד עש בארון. הוסיפה: זאת הפעם הראשונה שלי עם כזה מעיל. לא היה לי אף פעם משהו יקר.
– את נהנית מהמעיל?
שאלה מוזרה, אפילו אני שמתי לב. אבל רבקה שקלה רגע:
– כן. לא רק כי חם. כי… כשאני באה לעבודה, הם רואים אותי אחרת. לא טוב/רע, פשוט כמו מישהי שהכול בסדר אצלה. שווה.
הנחתי כוס על התחתית.
– אני מבינה, – אמרתי. וזו הייתה אמת.
רבקה העיפה בי מבט מחייך, ספקן. לא עוין. זהירות של אדם שהחיים לימדו.
– את גם עובדת?
– כן. אדריכלית.
– בחברתך שלך?
– משרד פרטי קטן. אנחנו חמישה.
– את אוהבת?
חשבתי. לא שאלתי את עצמי מזמן. עבדתי, פשוט עשיתי, בעקביות, בפירוט. אבל לא עצרתי לשאול כך.
– כן, – עניתי בסוף. אולי זה הדבר היחידי שאני באמת אוהבת.
רבקה הנהנה, כאילו הבינה.
– גם בעבודה שלי, אין חגיגה. אבל בסביבה טובה. וזה מה שחשוב.
– מאוד. הסכמתי.
משהו חרק בחוץ, הרוח ניענעה שלט. הזקנים קמו, הבחור הזמין עוד קפה.
– תספרי לי על מיכאל, – ביקשתי. סתם, לא לצורך דין, אלא לערגה לחיים.
רבקה חייכה. חצי חיוך, אמיתי.
– פטפטן. המחנכת אומרת שהוא לא משתתק. אני שמחה לפחות לא שותק, לא מכונס.
– פעם היה שותק?
הורידה עיניים.
– בשנה האחרונה שם. בא לשחק לבד, לא מדבר. עכשיו משדר כל דבר. אתמול הסביר לי למה לכלב יש זנב מזדנב ולחתול לא. לא ידעתי, חיפש בעצמו בטאבלט.
– כמה זמן מאז שעברתם?
– ארבעה חודשים.
– ויש הבדל?
– ילדים מהר. הם גמישים. אצל מבוגרים זה לוקח זמן לחזור לעצמם.
שתקתי, חשבתי שבספטמבר ישבתי במשרד, הצלחתי אישור לתכנית שיפוץ דירת שלושה חדרים. תפקוד יפה, רגיל. חוזרת בערב, ארוחות לבד, שיחה על חשבון מים, על טכנאי. לפעמים אירועים עסקיים, עם דניאל מדבר עם ברי סמכא, אני עומדת ליד ומחייכת איפה שצריך. מזמן לא חייכתי כמו שרבקה עכשיו חייכה.
– כשהלבשת את המעיל הזה בפעם הראשונה, מה הרגשת?
רבקה עצרה.
– זה יישמע טיפשי.
– לא. תגידי.
– הרגשתי שהצלחתי. פשוט. הבאתי את הילד, יצאתי מאפס, ועכשיו יש לי פינה, עבודה, מסגרת למיכאל, ומעיל כזה. זה כאילו מוכיח שלא נשברתי. את מבינה?
הבנתי.
ישבתי שם והבנתי בבהירות, משהו בגרון התקשה. לא מרחמים זה לא היה שייך. מזהות, מהבנה שהמון זמן לא העזתי להגדיר.
כי גם אני לבשתי אותו כך, פעם.
זכרתי את היום שלבשתי אותו באמת, לא ביום המתנה, אלא אחרי שבוע, בבוקר, מול המראה בכניסה, ופתאום הרגשתי משהו דומה. שלא הכל נגמר. שיש עדיין משהו חי. החום. המעיל לא היה רק בגד. היה סימן.
אבל סימן שווא.
שבועיים אחרי המתנה דניאל שוב היה בישיבה, אחר כך בנסיעה, אחר כך באורחים. המעיל חיכה בארון, ואני הבנתי שהמתנה שימשה לסמן “די, נגעתי, עכשיו תפסיקי.”
אחרי חצי שנה נגנב. בכיתי ערב אחד.
לא. לא שכחתי. רק העמדתי פנים. הרבה יותר קל ככה.
– רבקה, – אמרתי לבסוף. – יש לך מה ללבוש מחר?
– הגקט.
– חם?
– איכשהו.
– זו לא תשובה. באמת חם?
הנהנה.
– לא באמת. אבל אין לי ברירה.
הבטתי במעיל היפה הזה. שלושת הכפתורים, הפרווה, זוהר שקט בקפה.
חשבתי. לא הרבה. דקה.
האם אני צריכה את המעיל הזה עכשיו? חורף, נכון. אבל יש לי מעיל. ארון מלא. זה לא משנה חיים.
אז מה? עיקרון? אני “צודקת”? זה אכן שלי, גניבה. אפשר משטרה, אפשר תביעה. פורמלית אני צודקת.
אבל.
נזכרתי בשיחה עם דניאל. שלוש השניות. הקול היבש. תסתדרי לבד.
נזכרתי בעצמי, ברוח, עם טלפון של זרה, בלי שום תחושה. רק עמידה.
החיוך של רבקה שסיפרה על מיכאל. מהיר, אמיתי.
הפנים שלי במראה, אז. רגע החום הזה שהתברר כסתם פרווה, שלושה כפתורי עץ.
החום לא היה במעיל.
– רבקה, תשאירי אותו אצלך.
– מה?
– המעיל. שלך.
– את רצינית?
– כן. אני לא עושה את זה מרחמים. פשוט לי הוא לא חיוני כמו לך. זה שני עולמות.
רבקה שתקה. משהו התנהל לה בתוך הראש.
– לא נעים לי לקחת מתנה כזו.
– את כבר שילמת. שלושת אלפים לאדם שעובר עיר מאפס זה הכול.
– זה מעט יחסית למעיל כזה.
– זה ים כסף כשזה כל מה שיש לך בנובמבר. אל תמעיטי.
הורידה עיניה. הרימה אותן שוב.
– למה?
– מה למה?
– למה את עושה את זה. באמת.
חשבתי. באמת.
– המעיל הזה בשבילי היה סמל למה שהתברר כלא אמיתי. בשבילך הוא סמל למשהו שיצרת בעצמך. זה משקל אחר. תשאירי אותו אצלך.
מביטה בי רבקה הרבה זמן. הנהנה לאט.
– תודה.
לא בגאווה, לא בעלבון. פשוט מילה.
ישבנו עוד קצת. הזמנו עוד שתייה. עברנו לנושאים אחרים. איך מואר חדר ניתוח, על איך מבנה משפיע. רבקה הופתעה לשמוע שאדריכלות משנה התנהגות, הסברתי כמה תאורה, חלל משנים אנשים גם כשהם לא שמים לב.
– אצלנו במחלקה מסדרון חשוך, – אמרה.
– זה רע, אנשים מתכווצים במקומות כאלה.
– צריך לתכנן מחדש.
– זה לוקח שנים וכסף.
– חבל.
– נכון.
עבר כמעט שעה, אולי יותר. הפעם לא בדקתי שעון. תמיד הייתי בלחץ זמן, מחברת פתוחה, התראות כל עשרים דקות. והנה פשוט ישבתי בשביל לשבת.
– אני חייבת לצאת, לקחת את מיכאל, – אמרה פתאום רבקה.
– הגן סוגר?
– בשבע. אספיק.
קמנו. רבקה הרימה את המעיל. חגרה, הביטה אליי.
– איך את תחזרי? האוטו שם?
– כן. אקרא לגרר ממישהו. או אבקש טעינה בטלפון במונית.
– רוצה להתקשר מהטלפון שלי? יש לי בטריה.
– תודה. זמן למיכאל.
– אוכל לחכות דקה. תתמקדי.
התקשרתי לשירות גרר. תיאמתי. רבקה החזיקה את המכשיר עד שהצריכו אותי לענות.
יצאנו יחד.
רוח שלג נשפה. רבקה הכניסה את הכובע, אני הרמתי את הצווארון.
– את לאיזה כיוון?
– לדרך נמיר, – ציינתי.
– לי דיזנגוף. – שהייה. – כל טוב.
– שיהיה טוב.
פנינו לכיוונים מנוגדים. הסתובבתי, הסתכלתי על רבקה מתרחקת, צועדת מהר נגד הרוח, המעיל בוהק כהה, יפה. עליו הולמת לו.
פניתי לרכב.
הרוח הטיחה בשלג את הפנים. קצת חם בגוף, אך בצווארון קריר. האצבעות קופאות. הכל תחושות רגילות, לא מטאפורה, רק מציאות.
אבל בתוכי היה שקט ממקודם. לא טוב, לא רע, פשוט שקט. כמו אחרי רעש פתאומי שנעלם ומבינים כמה הוא הפריע.
הרכב עמד במקום. הגרר יגיע תוך ארבעים דקות. עמדתי מתחת לבניין והמתנתי.
חשבתי על דניאל.
לא בעצבים. כבר מזמן לא כעס. רק מחשבה על משהו שצריך לסיים ועוד לא נגמר. תשע שנים. רק שנתיים ראשונות טובות. כלומר, שבע שנים שותפות עסקיות, חיים מקבילים, שיחות לעסקים שלא עונים, ארוחות ערב שלא קורות.
שאלתי עצמי מה שמר אותי?
הרגל. פחד להסתחף למשהו חדש. תחושה שככה זה לכולם. צריך למצוא עצמאות, תחביב, לא לצפות לכלום מהנישואים.
אבל אולי משהו אחר.
חיכיתי. לא קראתי לזה חיכיון כי לא ידעתי למה. חיכיתי שאולי משהו ישתנה, שיבוא עוד קופסא, עוד ערב של חמימות, שהחום יחזור.
המעיל היה החיכיון. אני יודעת. סמל לטוב שאולי יבוא.
אבל המעיל הלך. וטוב שכך.
עמדתי ליד הרכב התקוע, בשלג של ינואר בתל אביב, בלי מעיל, בלי טלפון, חשבתי מה אגיד לדניאל כשאגיע הביתה. עוד לא היו לי מילים מדויקות. אף פעם לא הייתי טובה בזה. אבל הבנתי שיהיה דיבור. לא ריב, לא בכי, שיחה. שקטה, משלימה.
הגרר הגיע מוקדם. נהג צעיר, דיבורי, עזר לשים הטלפון לטעינה. התקשרתי למשרד.
– אני לא מגיעה היום, – אמרתי לרותי. – הרכב שבק. אין בהול.
– בטח, תמר. את בסדר?
– כן. הכול בסדר.
ובאמת, איכשהו היה בסדר.
נסעתי איתו לסניף השירות, השארתי רכב, לקחתי מונית. הבטתי על העיר בחוץ כשהסערה נרגעה. השלג עדיין ירד, אבל כבר לא באלכסון. כמו שצריך ישר, בעדינות.
בבית היה שקט. דניאל עוד בישיבה, או איפשהו. הורדתי מעיל, שמתי מים לתה, נעמדתי בחלון.
השלג הצטבר על עמדה. לבן.
חשבתי על רבקה. איך היא לוקחת את מיכאל, ילד מורכב, קטן. איך הוא יוצא, קופץ, מחייך, ועל הדרך מסביר מדוע זנב הכלב ככה. כמעט שאלתי את המספר שלה ולא עשיתי. למה? מפגש חורפי, תחנת אוטובוס, זה לא נמשך.
אבל משהו נשאר. לא המעיל משהו אחר. משהו שאזכור.
הקומקום רתח. מזגתי תה, התיישבתי אל השולחן, שלחתי רגליים.
כשדניאל יחזור, אגיד. נשב, נדבר ברצינות. לא על רכב, לא על ברז. יכעס אולי, יכאב, אבל יותר לא אשתוק. יפסיק להתנהג כמו בוס, ואדבר מהלב.
מה שרציתי, מתברר, לא כזה מסובך. לא מתנות ולא מסיבות. רק שיהיה מי שיענה. שיקשיב. שיהיה שולחן עם שיחה אמיתית, לא רק תפקיד טכני.
אולי זה עוד יקרה. אולי לא. איני יודעת. אבל לא אעשה עוד עצמי לא מודעת.
שתיתי תה, הבטתי החוצה. שלג, שקט. לא סערה. שלג פשוט.
איפשהו בעיר רבקה צועדת עם מיכאל, שומעת סיפורים על כלבים או חתולים, הוא תמיד יספר.
איפשהו רכב במוסך, יחזור מחר.
איפשהו דניאל, לא מסיים ישיבה.
ופה שקט. תה חם. שלג בחוץ.
חשבתי: באביב לעשות משהו חדש. אולי קורס ציור מים, אולי לשנות גישה בפרויקט של המעון, לפתוח את האולם, להכניס אור. זו העבודה שלי. ולהתמסר אליה.
החשיך מוקדם. שלג נראה רק לאור הפנס ברחוב.
סיימתי את התה. שטפתי כוס.
עברתי למבואה, הסתכלתי על המתלה. המעיל מהאיטליה תלוי שם. פריט טוב. חם.
כיביתי את האור במבוא ושבתי לסלון. לחכות.
או שמא לא.
פשוט להיות. זה כרגע מספיק.
***
כמה שבועות אחרי, בפברואר, כשנחלשו קצת הקור, ראיתי במקרה אישה במעיל דומה בצד השני של הרחוב. הלב קפץ לשנייה, התייצב. לא, לא רבקה. דומה, לא אותה אחת.
המשכתי הלאה. פגישה עם לקוח של מעון יום. שרטוטים חדשים בתיק. פתחתי את האולם לשני כיווני אור, הורדתי קיר אפל. אולי הלקוח יקשה, אסביר. אני יודעת להסביר.
השלג נמס מעט ליד השפתיים, כבר פברואר. עוד רגע מרץ.
הלכתי וחשבתי לפעמים פוגשים אדם פעם אחת, בחורף, בתחנה, והוא לא משנה אותך, לא נותן עיצה, רק מספר את שלו. ואת שומעת, ומבינה משהו על עצמך. משהו שהידעת כבר מזמן, אבל אף פעם לא ניסחת.
וזהו. לא יותר.
לפעמים זה מספיק.
