תשע ורדים אדומים… החמות הגיעה לביקור של כמה שעות, והחתן הרגיש שהוא לא עומד בזה. אמר שהוא הולך למקווה. התארגן ויצא. אבל חיכתה לו עוד אכזבה: המקווה היה סגור לשיפוצים. מצב הרוח נשבר לגמרי. איזה הביתה עכשיו?! התחיל לשוטט ברחובות, לחנויות לא רצה להיכנס – לא עניין של גברים. התיישב עצוב על ספסל. ופתאום ראה זוג. שניהם בסביבות השישים, לבושים יפה, הולכים לאט – מובן שמטיילים. היא מחזיקה לו את היד, מדברים ביניהם. והגבר מסתכל: “יש להם על מה לדבר. אני עם שלי כבר חמש עשרה שנה, הכול כבר נאמר. בדרך כלל שותקים”. פתאום הזוג עוצר, והבעל מסדר לאשתו בעדינות את הצעיף. ממשיכים ללכת. והגבר חושב: “תראה, הצליחו לשמור על אהבה. ואנחנו ממזמן כבר לא שמים לב אחד לשנייה”. יש לו אישה קטנה ורזה – מסוג הנשים שתמיד עייפות, הפסיקה להשקיע בעצמה – שמחה במעט. עובדת במפעל, שני ילדים, ותמיד הראש מלא בדאגות. רצה כל הזמן בבית, לא עוצרת: עניינים עניינים. במקטורן ישן, שערות מפוזרות. זזה במהירות בדירה, ביד אחת סחבה וביד שנייה מטאטא. שכחה איך לחייך, תמיד פנים רציניות, הביטוי לא משתנה. לספר הולכת לעיתים רחוקות. רק כשכבר אי אפשר לצאת לרחוב, נזכרת ללכת. הגבר יושב, חושב: “אהבנו מאוד. לאן זה נעלם?” ניסה לעורר את הרגש הישן. ובסוף הצליח – עלתה חיבה רכה. נעמה הלב, השאירה עקבות חמימים. פתאום ריחם על אשתו, ורצה לשמח אותה. אסור לשבת, צריך לעשות משהו טוב – עכשיו. בלי לחשוב התחיל ללכת, לא הבין לאן. הכוונה הופיעה פתאום: כמעט נתקע בדוכן פרחים. “לקנות פרחים? היא תחשוב שאני טיפש, תגיד שבזבזתי כסף על סתם זר. עדיף לקנות למרישקה סניקרס, אין לה איך ללכת לחוג ספורט”. היסס, מתלבט: מה לעשות? הלב המשיך ללחוש מתיקות. הרמתי יד: יאללה, שיהיה. נכנס, המוכרת עם חיוך, שואלת. והוא? עשרים שנה לא קנה פרחים. אולי ורד אחד. אבל בתוכו משהו לוחש: אל תתבייש, ורד אחד – זה כלום. שוב מחליט: תביאי תשע. נבהל מהפזיזות – השתגעת! אבל המילים כבר יצאו מהפה. יצא עם הזר, מרגיש שכל עובר ושב מסתכל עליו. התקשר לבדוק אם החמות הלכה. עלה לדירה, מתרגש, לא רגיל למצבים כאלו: “היא תעיף אותי עם כל הוורדים האלה. אם תתחיל לצעוק – אזמין למיין הכול לפח!” האישה בדיוק סיימה להוריד את הקמח אל השולחן, ידיים נקיות. ניגש, והיא – אפילו לא חושדת. עמד, שותק, נושם במהירות. הסתובבה, ראתה את הוורדים, נעמדה קפואה. – מאשה, זה בשבילך. פתאום התחשק. לא תכעסי? לא מיהרה לקחת, הסתכלה כאילו חלום עומד מולה. – זה לך, מאשה, באמת. לקחה, קרבה אל הלחיים, חייכה חלש. לרגע נעלמו המפעל, הבית, חמש עשרה השנים. כמעט לחשה: “תודה”. האגרטל עמד במרכז השולחן; תשע ורדים אדומים כאילו האירו את החדר. היא ליטפה את הפרחים, עצרה מול המראה, סידרה את השער. הפנים התרככו, הדאגה התחלפה בהרהור קל. הוא ניגש, חיבק אותה במותניים. עמדו שותקים. לרגע קט, רק רגע, היא נעמדה – ואז הכול חזר להסתובב.

תגיד, תשמע איזה קטע היה לי אתמול. חמותי קפצה אלינו לכמה שעות, ואני, אחרי רבע שעה כבר הרגשתי שאני לא מחזיק מעמד. אמרתי שאני קופץ רגע למקווה, אספתי את עצמי ויצאתי מהבית.
מגיע למקווה סגור לשיפוץ! חבל על הזמן, פשוט יום על הפנים.
ולחזור הביתה? לא באמת אופציה.
אז אני מתחיל לשוטט כזה ברחובות, ללכת סתם בלי מטרה, כי להיכנס לקניונים לבד ולהעביר את הזמן זה לא מרגיש לי גברי.
התיישבתי בספסל ליד גן העצמאות, לגמרי מדוכא.
ופתאום אני רואה זוג, אולי בני שישים, מטופחים כאלה, הולכים לאט, יד ביד, מביטים אחד בשני ומדברים בשקט.
תוך שאני בוהה בהם, אני חושב לעצמי: “תראה אותם, זוג כבר כל כך הרבה שנים ועדיין יש להם על מה לדבר. אצלנו, חמש עשרה שנה יחד, דיברנו הכל כבר לפני עשור, רוב הזמן שקט בבית”.
הם עוצרים, והוא כזה בעדינות מסדר לה את הצעיף, ממשיך לצעוד כאילו לא קרה כלום.
אני עצמתי עיניים ודמיינתי: איך אצלם לא נשחקה האהבה, ואצלנו אנחנו עוברים אחד ליד השני בבית, כאילו אנחנו אוויר.
אשתי, יעל הקטנה והדקה, תמיד עייפה, מהזן שנשבר מהשגרה. עובדת במפעל, שני ילדים, כל היום רצה.
תמיד מנקה, אף פעם לא יושבת לנוח אפילו לכמה דקות. מסתובבת בבית עם חלוק ישן, שיער מפוזר, רצה בין מטלות, ביד אחת סמרטוט, ביד שנייה מגב.
החיוך נעלם לה מהפנים, תמיד נראית מרוכזת ועצובה. לספר היא מגיעה רק מתי שהשיער כבר בלתי נסבל, כי אין זמן וכסף.
ואני יושב שם, נזכר כמה אהבנו פעם ועכשיו?
פתאום מתגנבת לי רכות כזאת בלב, געגוע מתוק שלא הרגשתי מזמן.
הרגשתי דחף לעשות משהו טוב בשבילה, להפתיע אותה.
החלטתי: לא יושב פה יותר. צריך לעשות לה מחווה, עכשיו.
פתאום רואה דוכן פרחים, כמעט נכנס בו מרוב מחשבות. חשבתי לעצמי, לקנות לה פרחים? היא תחשוב שהשתגעתי, תגיד שבזבזתי כסף במקום לקנות לרותם סניקרס לבית ספר. כמעט עזבתי, אבל לא הצלחתי לזוז.
אספתי אומץ, נכנס לדוכן. המוכרת הצעירה מחייכת, ואני מרגיש פתטי בפעם האחרונה שקניתי פרחים זה היה ביום החתונה.
חשבתי לקנות ורד אחד, לחסוך. משהו בפנים אמר לי אל תתבייש, אחד לא מספיק, זה לא מסמן כלום.
אז יצא לי מהפה: “תשע ורדים אדומים בבקשה.”
אפילו בעצמי נבהלתי מהבזבוז, כבר דמיינתי את יעל צועקת עליי.
הרגשתי שכל מי שעובר לידי ברחוב מסתכל ושופט.
התקשרתי לבדוק: “חמותי הלכה כבר?”
עולה במדרגות לדירה, דופק לי הלב, לא רגיל למצב הזה.
חשבתי, “אם יעל תתפוס קריזה, אקפל את הפרחים בלי לחשוב ואזרוק ישר לפח.”
היא בדיוק הניחה שקית קמח על השיש, הידיים עדיין נקיות. נכנסתי, נעמדתי מולה, לא פוצה פה, רק מסתכל.
היא הסתובבה וראתה את הזר, קפאה מרוב הלם.
“היה לי חשק, יעלי שלי, להביא לך. את לא תכעסי עליי, נכון?”
היא עמדה רגע, אחר כך לקחה את הורדים, קרבה לאף חייכה חיוך קטן כזה, של פעם.
זה כאילו שכל המפעל, כל הדאגות והחיים שלנו פשוט נעלמו.
היא לחשה: “תודה.”
הנחתי את האגרטל עם תשע הוורדים האדומים במרכז השולחן, והחדר כאילו התמלא אור חדש.
ראיתי אותה נוגעת בהם בעדינות, נעמדת פתאום מול הראי, מסדרת את השיער שהיה פרוע.
הפנים שלה החווירו מהמטלות, הפכו רכות וחולמניות לרגע.
ניגשתי וחיבקתי אותה מהמותניים, שנינו עמדנו ודממנו.
היא נעמדה כך, שקטה, רק לרגע קצר.