– תקשיב, בתי, יש לי משהו חשוב…
אני התיישבתי בנוחות. תמיד כשאמא שלי פותחת בשיחה עם “תקשיב” כזה מתמשך, אני יודע שצפוי לי משהו מורכב.
– זוכר את יעל, הבת של דודה רבקה? טוב, היא בעצם בת-דודה שלי, כלומר סוג של קרובת משפחה שלך.
– סוג של… אמא, פגשתי אותה פעם אחת בלוויה של סבתא, לפני בערך עשר שנים.
– מה זה משנה! משפחה זו משפחה. תקשיב, יש לה צרות. בעלי הדירה שבה הם גרים שוכרים עם בן שלהם, מוכרים את הדירה ומפנים אותם. אתה יכול לתאר לך?
אני מעסה את המצח. אחרי החלון, יום חורף ירושלמי מאפיר, והקפה שלי מתקרר במקביל לסבלנות שלי.
– אמא, אני מבין, באמת. אבל מה זה קשור אליי?
– איך לא? יש לך דירה ענקית עם שלושה חדרים. אתה גר שם לבד. הם יכולים לשהות אצלך זמנית, חודש-חודשיים, עד שימצאו משהו…
– לא.
המילה ברחה לפני שחשבתי.
– מה זה, “לא”? אמא הופתעה מכזו תגובה. אפילו לא נתת לי לסיים!
– אמא, אני לא מתכוון להכניס לבית שלי אנשים שאני כמעט לא מכיר. בטח לא עם ילד. בטח לא בלי תאריך סיום ברור.
– זה כן ברור זמני! מקסימום חודשיים. לבעלה של יעל יש עבודה, הם יחסכו ויסדרו משהו. נחש מעיין, ילד בן שמונה! אתה רוצה שילד יישן ברחוב?
– שישכרו חדר. הוסטל. מלון. מה שצריך.
– על מה? אין להם כסף! זורקים אותם עכשיו, אתה מבין? פשוט זורקים!
– אמא, זו לא הבעיה שלי.
פתאום אמא שלי התחילה לבכות. בשקט, באיפוק, נשימות שבורות. עצמתי עיניים.
– אני לא מזהה אותך, אמרה בין דמעות הבן שלי נהיה… קר. זר. משפחה במצוקה ואתה אדיש.
– הם לא המשפחה שלי. הם שלך.
– ואם הם שלי, אז גם שלך! או ששכחת מה זה משפחה? מה זה עזרה לקרובים?
– אמא, אני עובד מהבית, צריך שקט. צריך מרחב פרטי. לא מסוגל לגור עם זרים.
– זמני! יש לך שלושה חדרים! שלושה! ואתה יושב שם לבד כמו ינשוף. אפילו לא הבאת חתול. לפחות שיהיה לזה שימוש…
– יש לזה שימוש. אני חי שם.
– אגואיסט, אמא נאנחה. גידלתי אגואיסט. לא חשבתי שהילד שלי יסרב למשפחה.
– אני לא מסרב לאוכל. אני מסרב להכניס זרים הביתה.
הויכוח חזר על עצמו. אמא חזרה שוב ושוב על אותם טיעונים, אני עניתי את אותן תשובות. איזה ארבעים דקות אחרי, מצאתי את עצמי פעמיים אומר “אחשוב על זה”. ואז על “בעיקרון אולי אפשר לנסות”.
– רק לחודש, אמרתי בסוף. גג חודשיים. ואם משהו לא מסתדר הם יוצאים מיד.
– ברור, ברור! יונתן, אין לי מילים להודות לך! אתה לא יודע מה אתה עושה בשבילנו!
בפנים הרגשתי תעוקה לא פיזית, אלא כזאת שמופיעה כשאתה מבין שעשית שטות.
…למחרת, הצלצול בדלת בשבע בבוקר. אני ישן, מדוכדך, פותח ונסוג אחורה מפני מבול מזוודות, תיקים, קופסאות ורעש ילדי עז.
– יונתן! מותק! יעל נכנסה ומחבקת אותי תודה, תודה, תודה! הצלת אותנו!
אחריה נכנס דביר הגדול, טרנינג ותיק ענק, ומעיין בן השמונה שתכף רץ לסייר בדירה.
– דביר, תיק גדול לפה! יעל צעקה.
ספרתי שבע מזוודות, ארבע קופסאות ושני מיכלים פלסטיק ענקיים. בשביל “חודשיים” קצת מוגזם.
– נסתדר מהר, יעל הבטיחה. לא תרגיש בנו.
…שבועיים עברו בכאוס מבוקר. אני התחבאתי בחדר, עובד לצלילי טלוויזיה מהסלון ותיפוף צעדים מהמסדרון. ניסיתי לשכנע את עצמי: זה זמני, סביל. לא נורא.
אחר-כך יעל סידרה את הריהוט מחדש במטבח. ל”נוחות”. דביר הפך את המרפסת לפינת ישיבה. מעיין שבר ידית בדלת אמבטיה ואף אחד לא מתקן.
– יעל, תפסתי אותה במטבח. אנחנו צריכים לדבר. אתם פה כמעט חודש. מה קורה עם חיפושי דירה?
– מחפשים, מחפשים, היא אמרה תוך גלילה בפלאפון. כל כך יקר עכשיו, אתה לא מבין. אבל נמצא, אל תדאג.
– אני צריך תאריך ברור.
יעל הרימה עיניים. משהו בעיניים שלה השתנה.
– יונתן, לאן נלך? ברחוב? עם הילד?
– אני לא מדבר על רחוב. אני מדבר על…
– אנחנו מחפשים! היא העלתה את הקול מה עוד אתה רוצה? שנישן בתחנה?
דביר יצא מהחדר.
– בעיה?
אני מסתכל על שניהם. לא תודה, לא מבוכה.
– אין בעיה, אמרתי. הכל בסדר.
וחזרתי לחדרי.
…והיו בעיות. כל יום עוד אחת. דביר תפס את האמבטיה בדיוק כשאני צריך תדרוך ללקוח. יעל שמה לי את האוכל על המדף התחתון במקרר, לה קל יותר להגיע למדפים העליונים. מעיין למד להפעיל את הסרטים בעוצמת שיא בשבע בבוקר בשבת.
עבדתי כמה שהצלחתי. נרדם לרעש הטלוויזיה מהסלון. מתעורר לרעמות דביר מפיל משהו במסדרון.
…יום אחד חזרתי מהמכולת ושולחן העבודה שלי מלא בצעצועי מעיין. יעל יושבת בכיסא שלי וגוללת בפלאפון.
– אה, חזרת, היא אמרה בלי לקום. תקשיב, אולי תעשה אינטרנט מהיר. שלך לא עובד בכלל.
– זה חדר עבודה שלי.
– נו אז מה? למעיין אין איפה לשחק. החדר שלו קטן.
אספתי את הצעצועים בשקט והעברתי למסדרון. יעל נחרה בבוז, שתקה.
יום אחד, הגיעה חשבונית חשמל ומים. הסכום שילש את עצמו. שמתי את הדף על השולחן במטבח, כאשר כולם התיישבו לארוחה.
– צריך לדבר על הוצאות.
דביר אוכל, מביט בשולחן. יעל חותכת קציצה.
– איזה הוצאות?
– שוטפות חשמל, מים, גז. אתם שלושה, אני אחד. הגיוני להתחלק לפחות בחצי.
יעל שמטה את המזלג.
– יונתן, ברצינות? אנחנו משפחה. אתה רוצה כסף מאיתנו?
– אני מבקש להתחלק. זה נורמלי.
– נורמלי? דביר הרים סוף סוף ראש. נורמלי זה לעזור למשפחה. לא לגבות כספים ממי שנמצא במצוקה.
– אתם פה שני חודשים. בחינם. משתמשים באינטרנט שלי. לא ביקשתי דמי שכירות רק להשתתף בהוצאות שוטפות.
– אתה יודע מה, יעל קמה אם אתה רגיש לכסף, תגיד את זה ישר. אל תשחק אותה נדיב.
אני רואה אותם יוצאים מהמטבח. מעיין לוקח את חתיכת הלחם האחרונה. דביר זורק בהתגרות: “קמצן”.
נשארתי במטבח עד חצות. סופר הוצאות. חושב על אמא שלי וה”חובה המשפחתית”. משווה סבלנות וכסף. מחשב כמה עוד אוכל להחזיק מעמד.
בבוקר נכנסתי לסלון. יעל ודביר מול הטלוויזיה.
– יש לכם שבוע.
יעל לא זזה.
– מה?
– שבוע למצוא דירה ולעזוב.
עכשיו שניהם הסתובבו.
– השתגעת? דביר קפץ. לאן נלך?
– זו לא הדאגה שלי. נתתי חודשיים. לא חיפשתם, לא שילמתם, לא כיבדתם גבולות. מספיק.
– מי אתה חושב שאתה? יעל קמה. נהיית פתאום הבוס בגלל שירשת דירה?
– אני בעל הבית. אני רוצה שתעזבו.
– אמא שלך יודעת איך אתה מתנהג למשפחה? דביר התקרב. להרים לה טלפון?
– תתקשר.
יעל לקחה את הטלפון. אני נשארתי עומד. שתתקשר. שאמא תצעק, תבכה, תתרעם. מותר. כבר החלטתי.
– שבוע, חזרתי. אם תוך שבעה ימים לא תלכו אני פונה לרשויות.
– אתה… יעל לא נושמת מרוב כעס איך אתה מעז! אנחנו עזרנו לך! אנחנו…
– לא עזרתם לי. גרתם אצלי. חינם. זו לא אותה משמעות.
עשיתי סיבוב ויצאתי לחדר. נעלתי דלת. התיישבתי על המיטה וחיבקתי ברכיים. הלב דפק, אבל הרגשתי שלווה מוזרה.
היה גיהנום השבוע הזה. יעל הפגינה ברוגז ולא ניקתה, דביר “בטעות” שבר מדף במסדרון, מעיין צייר בטוש על הקירות. תיעדתי הכול בטלפון.
ביום השביעי עזבו. דביר סוחב מזוודות, רוטן. יעל על הסף הסתובבה:
– הלוואי שיחזור אליך כל זה פי כמה!
סגרתי את הדלת אחריהם.
עברתי בין החדרים. ניקיתי. פתחתי חלונות להוציא את הריח מהמרפסת. החזרתי ריהוט במטבח למקום.
לקראת ערב, הבית הרגיש שוב שלי.
מזגתי לעצמי כוס יין, התיישבתי בסלון. הטלפון שקט כנראה שאמא עדיין מתמודדת עם התלונות של יעל. זה יעבור.
טוב-לב הוא תכונה חשובה. אבל טוב-לב בלי גבול הופך לחולשה, וחולשה מזמינה ניצול.
הבטחתי לעצמי: לעולם לא עוד. לא חובות למשפחה. לא “רק זמני”. לא זרים בבית שלי.
סיימתי את היין, שטפתי את הכוס, ונכנסתי לישון. בפעם הראשונה אחרי חודשים בשקט מוחלט.
