תשובה מפתיעה
רחל לא יכלה לסבול את דביר. לא כל שבע השנים שהייתה נשואה לידידו הטוב ביותר של דביר, יואב.
הצחוק הגרוני של דביר צרם לה תמיד, המעיל מעור המגוחך שלו, וההרגל שלו לטפוח ליואב על השכם ולסנן “אחי, נו תן ניחוש, עוד פעם אשתך על סף קריסה!”, היה מוציא את רחל מדעתה.
יואב רק היה מנופף ביד: “עזבי, הוא קצת תמהוני, אבל הלב שלו כולו זהב”. ורחל הייתה כועסת על יואב, מרגישה שלב הזהב זה לא סיבה לחרב לה ערב.
כשיואב נהרג החליק במקלחת, נפל דביר, במעיל העור המופרך, עמד בהלוויה בצד, חרישי ומוזר. עמד ובהה לאנשהו מעל לראשים, כאילו רואה משהו שאחרים לא רואים.
רחל חשבה: “הנה. זהו. עכשיו הוא יתרחק סוף־סוף, תודה לאל”.
אבל הוא לא התרחק. הופיע שבוע אחרי. דפק על דלת דירתה החרישית והיתומה.
רחל, הציע במבוכה אולי לפחות אקלף תפוחי אדמה? או… תגידי מה…
לא צריך, ענתה בשוויון ריק דרך חריץ דלת פתוח למחצה.
דווקא צריך, התעקש וגלש פנימה כמו רוח מהחלון.
ומשם זה התחיל.
דביר היה מתקן כל דבר מתקלקל. לפעמים היה לרחל נדמה שהחפצים מתקלקלים בכוונה, לתת לו תירוץ להגיע.
הוא הביא לה סלים עמוסים עד להתפקע מהסופר, כאילו מתכונן למצור.
הסיע את בנה יפתח לגינה, משם היה חוזר היֶלֶד סמוק ופטפטן, ומראה לה את הכאב: עם יואב, יפתח תמיד היה חרישי ורציני.
הכאב נהפך לשותפה הקבועה של רחל. חד כשמצאה גרב ישנה של יואב. עמום כשהייתה מרתיחה מים לשניים בערב. ומוזר, מציק כשראתה את דביר הדוחה הזה מנסה לערוך שולחן, ומניח את הצלחות במקומות הלא נכונים.
הוא היה כעין מַרְאָה עקומה של יואב, תזכורת חיה. הנוכחות שלו ייסרה אותה, אבל פתאום הבינה שמפחדת שיעלם. כי אז יישאר רק ריק…
החברות לחשו לה: “רחל, הוא הרי מאוהב בך שנים! תפסי הזדמנות!” ואמא אמרה: “גבר טוב, אל תהרסי”. אבל רחל זעמה. הרגישה שדביר גונב לה את האבל, מגמד אותו בדאגה שלו, המעיקה.
באחד הימים, כשהביא עוד שק תפוחי אדמה (“במבצע!”), היא נשברה:
דביר, די! אנחנו מסתדרים. אני מבינה שכל זה… שאתה דואג לי…
אבל אני לא מוכנה. ולא אהיה. אתה רק החבר של יואב. תישאר כזה.
היא ציפתה לעלבון, הסברים. אבל דביר רק הסמיק כתלמיד שובב ושלח עיניים אל הרצפה:
בסדר. סליחה.
והלך. היעדרו היה רועש יותר מהנוכחות שלו.
יפתח שאל: “איפה דביר? למה הוא לא בא?”. ורחל, מחבקת את יפתח, חשבה: “כי אין לי שכל. הברחתי את היחיד שבא לא לקחת משהו אלא לתת”.
דביר חזר אחרי שבועיים. צלצל בדלת בשעה מאוחרת. ריח של גשם סתיו וצ’ייסר עמד סביבו. עיניו עמומות ונחושות:
אפשר? רק רגע. אגיד משהו ואלך.
היא נתנה לו להיכנס.
התיישב על שרפרף במסדרון, המעיל הרטוב לא מוסר מגופו.
אני לא אמור, הקול צרוד מהתרגשות אבל לא יכול להחזיק את זה בפנים. את צדקת. הייתי אידיוט. רק… הבטחתי לו.
רחל קפאה, גב אל הקיר.
הבטחת לו מה? לחשה.
דביר הרים אליה מבט מלא יסורים, תחושת כאב פיזית.
הוא ידע, רחל. לא במדויק, אבל הרגיש. היה לו פצצה בראש, מבינה? מפרצת. הרופאים אמרו כל רגע יכולה להתפוצץ. שנתיים, פחות. יואב לא אמר לך, לא רצה להבהיל. רק אלי… אלי כן. חודש לפני הנפילה.
העולם של רחל, שגם ככה נטה ליפול, קרס. היא גלשה לרצפה, מבולבלת, ליבה מתרסק בקצב.
מה… מה הוא אמר? דמעה.
אמר לי: “דביר, אתה היחיד שאני בוטח בו במאה אחוז. אם משהו קורה… תשגיח עליה ועל יפתח. רחל נראית חזקה, אבל בפנים יכולה להישבר. אל תיתן לה להישבר, דביר!” אני צוחק ואומר לו: “נו די, יואב, אתה תגיע לגיל מאה!” והוא… הקול של דביר נשבר מסתכל עלי בשקט ואומר: “תנסה שרחל תתאהב בך. אסור שתישאר לבד. ואתה… תמיד התנהגת אליה כמו שצריך. זה… מה שנכון…”
דביר שתק.
זה הכול? בקושי נושמת, שאלה רחל.
הוא גם אמר המשיך דביר, מוחה משהו מלחיו שתשנאי אותי בהתחלה. כי אזכיר לך אותו. אבל, אמר, תעמוד בזה. תן לה זמן… תתרגל. ומשם… מן השמיים.
הוא התרומם בתנועה כבדה.
זהו. ניסיתי… איך שיכולתי. קיוויתי אולי… ואת כל־כך הבטת בי ש… הבנתי שאין לנו סיכוי. תמיד אשאר החבר של יואב בשבילך. אז איכזבתי אותו. לא עמדתי בהבטחה. סליחה.
משיט ידית לכיוון הדלת.
באותו הרגע רחל קיבלה בתוכה את האמת האיומה, הבלתי־נסבלת. קיבלה את אהבתו הנואשת של יואב, שחשב עליהם גם מול המוות. קיבלה את האבירות התמה והעיקשת של דביר שנשא צלבו שנתיים, בלי תקווה לתמורה.
דביר, קראה בקול רך.
הוא הסתובב. לא הייתה בעיניו תקווה. רק עייפות.
תיקנת את הברז שיואב… שנתיים ניסה לתקן.
כן.
לקחת את יפתח לשבת אצל סבתא בדיוק ביום שבו התמוטטתי במקלחת.
נו…
זכרת יום הולדת של אמא שלי כשאפילו אני שכחתי.
הנהן בלי מילים.
וכל זה, רק כי הוא ביקש?
דביר נשף עמוק:
בהתחלה כן. אבל אחר כך… עשיתי כי זה היה צריך. כי כבר לא יכולתי אחרת.
רחל התרוממה וניגשה אליו. הביטה במעיל המגוחך. בפנים העייפות, שכבר לא צעירות. ולראשונה מזה שנתיים לא נראתה צלו של יואב. ראתה את דביר. האיש שהיה חבר של יואב, ועכשיו לקח על עצמו לאהוב את משפחתו.
תישאר, אמרה בביטחון מפתיע תשתה תה. אתה רועד…
הביט בה, לא מאמין לאוזניו.
כחבר, הוסיפה רחל, ולראשונה בקולה היה משהו חם, חי, לא קרחון. כחבר הכי טוב של יואב. עד… עד שנמאס.
דביר חייך. החיוך הישן, זה שפעם שבר לה את השיניים.
תה? שאל. אין לך בירה במקרה?
רחל צחקה. לראשונה מזה הרבה זמן. והבינה לא תדחה עוד את היד הזו, הרועדת מייאוש, שנשלחת לעזור. אפילו אם היא עטויה בכפפת עור מוזרה.
