“תראי, בלעדיי תקרסי! את לא תסתדרי בעצמך!” – ככה צעק הבעל תוך כדי שהוא אורז את החולצות שלו לתוך תיק גדול. אבל היא הסתדרה. לא קרסה. אולי אם הייתה עוצרת לחשוב איך תשרוד לבד עם שתי הבנות, הייתה מדמיינת לה אימהות – ואולי אפילו הייתה סולחת על הבגידה. אבל לא היה לה זמן לזה: צריך להוציא את הילדות לגן ולרוץ לעבודה. הוא חזר הביתה רק חצי שעה קודם – מאושר עם אהבה חדשה, מלא ביטחון. לכן, כשהיא לובשת מעיל, טניה פוקדת בקצרה: “אולה, תעזרי לאניה לסגור את המעיל ותשימי לב בגן שהיא אוכלת כמו שצריך. הגננת אמרה שהיא מסרבת לדייסה.” “לеша, תדאג לקחת את כל הדברים שלך. אל תעשה סצנות. ותזרוק את המפתח של הדירה בתיבת הדואר. להתראות.” אולה נולדה חצי שעה לפני אניה ונחשבת לבכורה. עכשיו הן בנות ארבע. בנות עצמאייות, כל אחת עם אופי משלה. אולה תסיים לאכול את הדייסה – כי צריך, אבל אניה תעמוד על שלה: “יש בזה גושים, אני לא אוכלת את זה.” טוב שהגן קרוב – עשר דקות מהבית. הבנות מקשקשות, מסיחות דעתה מהקשיים שמחכים לה. בעבודה גם אין זמן לחשוב על החיים – בלו”ז של רופאה כל רגע מתוזמן, ואז עוד ביקורים שצריך להספיק. ורק בערב, כשהיא רואה את הקולבים הריקים שבדרך כלל היו עליהם המעילים של בעלה, היא מבינה – מהיום היא לבד. אבל היא לא מסוגלת להתמסכן: הכל צריך להיות רגיל ואפילו יותר טוב. בכל מצב אפשר לבכות, ואפשר לחשוב ולמצוא פתח של אור. קודם כל – להכין ארוחת ערב. “מה בעצם השתנה?” תהתה טניה, קוצצת ירקות לסלט. “הוא הלך. מה היה התפקיד שלו? מה עכשיו אני אצטרך לעשות? שום דבר שאני לא מסוגלת אליו. רק קצת לסדר את סדר היום. אני אצליח. הכל בסדר. אפילו יהיה עוד יותר טוב. לא רוצה לחיות ולחשוב איפה הוא, שוב אצל המאהבת? עדיף להיות לבד. קשה יותר, אבל שקט יותר.” אחרי שסיפרה עוד סיפור של ‘הרפתקאות בוראטינו’ ונישקה את הבנות בלילה טוב, מיהרה טניה לתלות את הכביסה שיצאה מהמכונה. לפני השינה, כוס תה, מחשבות, תכנון למחר. הבנות שלה דומות כמו שתי טיפות מים – תאומות. שתיים אולי קשה יותר מאחת, אבל היא אף פעם לא הרגישה ככה. היא הופתעה כשאמרו לה “מסכנה”. “הכל בסדר אצלנו,” ענתה, “אני מסתדרת.” הקומקום רותח, טניה מכינה תה עם לואיזה, מדליקה מנורה נעימה. בחוץ סערה – שלג עם גשם, והבית חמים ושקט. ופתאום – צלצול בדלת. היא פותחת ורואה את השכנה, קשישה שלא אהבה. גברת בודדה שמטיילת כל בוקר עם כלבה זקנה ועונה לשלום ביובש. “סליחה שהטרדתי,” אמרה כשהיא מתעטפת בצעיף. “ראיתי את בעלך אורז ויוצא. הוא עזב?” “זה לא עניינך,” ענתה טניה. “את צודקת. רק רציתי להציע – אם תצטרכי עזרה, אני פה. אפשר לשמור על הילדות או כל דבר.” “תיכנסי,” הזמינה טניה. “איך קוראים לך?” מוזגת לה תה ומעמידה עוגיות. “קוראים לי יבגניה ניקולייבנה. ואת, טניה, אני יודעת.” “טניה’לה, לא משגעת, רק שתדעי – כל עזרה שתרצי, אשמח. לא כסף, סתם – בשבילי זה עונג.” היא לוגמת תה ואומרת: “טעים התה – זה לואיזה? יש לי מלא בגינה. תבואי אלי בקיץ, תתארחי. יש לי עץ תפוחים, פירות נפלאים…” וטניה מסתכלת עליה ותוהה – למה חשבה שהיא לא נחמדה? אולי כי לא חיפשה להתחנף? לא דחפה אף פעם, רק עברה בשקט? ופתאום היא רואה אותה אחרת: מסודרת, נעליים חדשות, שיער אסוף, שמלה עם צווארון תחרה. אפילו הריח שלה נעים, בושם עדין. טניה מאזינה לסיפורי הגינה, התפוחים, האגם, והלב מתמלא שקט וחום… חמש שנים אחר כך, טניה עדיין זוכרת היטב את אותו ערב, את הצעקות של הבעל: “את תקרסי! לא תסתדרי!” אבל זה כבר מאחוריה. יבגניה ניקולייבנה חותכת תפוחים, מסדרת מעל הבצק, מכניסה עוגה לתנור. סלטים מוכנים, תבשיל מבעבע על הגז. היום יום הולדת לשכנה האהובה. אוגוסט בחוץ. דלתות וחלונות פתוחים, וניחוח עוגת תפוחים ממלא את הבית. “איך עזרת לי,” חושבת טניה, מביטה בשכנה הנמרצת. “מה הייתי עושה בלעדייך? הבנות לא יכולות בלעדיה – הן כבר בנות תשע וחופשות כל קיץ רק כאן, לצד האגם, החברים והסבתא הטובה.” “אצא לקטוף עוד תפוחים, נבשל קומפוט,” אומרת טניה ויוצאת לחצר עם סל. מתחת לעץ שוכבת אלקה, הכלבה. מי היה מאמין שהכלבה העלובה מהפח תהפוך ללברדורית הנפלאה הזו? הכל בזכות אהבה. רק אהבה מצילה אותנו, חושבת טניה, ומושיטה לאלקה עוגייה על כף היד…

בלעדי את תקרסי! את לא תסתדרי לבד! צעק מיכאל, כשהוא דוחס את החולצות אל תוך המזוודה הגדולה שלו.
אבל היא הסתדרה. היא לא קרסה. אולי, אם הייתה עוצרת רגע לחשוב איך תתמודד עם שתי בנות קטנות, הייתה מדמיינת לעצמה צרות שלא נגמרות ואולי אפילו הייתה סולחת על הבגידה. אבל לא היה זמן לעצור. היא הייתה צריכה כבר להלביש את הילדות לגן ולרוץ לעבודה. מיכאל הגיע הביתה רק לפני חצי שעה זורח מרוב ביטחון עצמי, מרוצה מאהבה חדשה.

כשנעלה את המעיל, שירה נתנה הוראות קצרות וברורות:
יערה, תעזרי ללירי לסגור את הרוכסן ואל תשכחי לשמור שלירי תאכל ארוחת בוקר בגן. הגננת התלוננה שהיא שוב מסרבת לדייסה.
מיכאל, כדאי שתיקח את כל מה ששלך בפעם אחת ואל תשאיר לי כלום פה. את המפתח תשאיר בדואר. להתראות.

יערה יצאה לעולם חצי שעה לפני לירי, והיא נחשבת לגדולה; שתיהן בנות ארבע. שתיהן עצמאיות, כל אחת עם האופי שלה. יערה תאכל גם מה שלא אוהבת כי ככה צריך, ואילו לירי תתעקש: יש בגושים, אני לא אוכלת את זה.

למזלה של שירה, הגן היה ממש מעבר לכביש עשר דקות הליכה. השתיים פטפטו וקצת עזרו לה לשכוח את הפחדים לקראת מה שיבוא. גם בעבודה לא היה רגע לחשוב על חיים פרטיים המרפאה מלאה פציינטים, והתור צפוף. ורק כשהגיעה בערב הביתה, וראתה את הקולבים הריקים שבדרך כלל המעילים של מיכאל תלויים עליהם, הבינה מהיום היא לבד. אבל שירה אף פעם לא נתנה לעצמה לשקוע ברחמים: הכל חייב להימשך כרגיל ואפילו להיות יותר טוב. בכל מצב אפשר לוותר ולשבת בחיבוק ידיים, ואפשר גם להסתכל על הכל בעיניים מפוכחות, למצוא סוף סוף פתח לתקווה.

במה בכלל דברים השתנו אצלנו? חשבה שירה, תוך כדי שהיא חותכת ירקות לסלט.
מה כבר היה תפקידו של מיכאל? מה עכשיו נוסיף למשימות שלי?
כלום שאני לא יכולה לסחוב. רק סדר היום יצטרך שינוי קל. אני אצליח. הכל טוב. עוד יהיה טוב יותר. לא רוצה לחיות בפחד ותמיד לחשוב ‘האם הוא שוב אצלה?’ עדיף להיות לבד. זה קשה, אבל בנחת. אחרי שהיא הקריאה לבנות פרק מ”הרפתקאות פינוקיו” ונשקה להן, שירה רצה לתלות כביסה המכונה כבר סיימה.

לפני השינה מזגה לעצמה תה עם נענע כדי לסדר מחשבות ולתכנן את המחר. הבנות שלה דומות כמו שתי טיפות מים תאומות. זה אולי יותר קשה, אבל שירה מעולם לא חשבה כך. התמיה כשהסביבה חלקה איתה רחמים:
אצלנו הכול טוב, אני מספיקה הכל, ענתה תמיד.

הקומקום שרק. היא מזגה לעצמה תה עם נענע, הדליקה מנורת קיר נעימה. בחוץ סערה: גשם גם. אבל בפנים חמים ושקט, רק השעון מתקתק…

ואז קיבלה דפיקה בדלת. כשפתחה, נעמדה בפתח רחל, שכנתה הקשישה, ולשירה קפא החיוך. רחל לא הייתה לה נחמדה אף פעם היא הייתה מברכת אותה בייבש, לוקחת את הכלבה הזקנה שלה לסיבוב בבוקר. כמה פעמים ראתה שירה את הכלבה הזאת ליד הפח רזה, פרווה מסורבלת, בוהה לתוך שקיות הזבל. כנראה ריחמה עליה רחל, אימצה אותה. אף אחד לא בא לבקר את רחל. היא הלכה רק למכולת להוציא את הכלבה.

תסלחי לי שהפרעתי, אמרה רחל, עטופה בצעיף, ראיתי שמיכאל העמיס את התיקים שלו לאוטו היום. הוא עזב?
זה לא עניינך, ענתה שירה בחדות.
בעלך באמת לא ענייני. רק רציתי לומר: אם תצטרכי עזרה, את תמיד יכולה לפנות אליי. אשמח לשמור על הקטנות, או כל דבר אחר.
תיכנסי, אמרה שירה, ומזגה לשתיהן תה. הניחה קופסה עם עוגיות, תקחי עוגייה.
קוראים לי רחל, חייכה הקשישה, ואת, שירה. שירה, אני לא משתלטת. רק שתרגישי בנוח עזרה לא בתשלום, באמת בכיף. זה ישמח אותי. רחל טבלה עוגייה בתה, טעמה ואמרה:
טעים מאוד. נענע, נכון? יש לי בגינה שלי בהרצליה מלא צמחי תבלין גם נענע. תבואי אליי בקיץ, תתאווררי. התפוחים שלי מתוקים מאוד…

ושירה הביטה ברחל ותהתה למה בעצם תמיד חשבה שרחל לא נעימה? אולי כי היא לא חייכה חיוכים מזויפים כמו אחרות, ולא התחנפה ושאלה כל הזמן ‘קשה לך, אה? תאומות, איזה סיוט’. מעולם לא התערבה לה בחיים, פשוט עברה ושמרה מרחק. אולי בעצם זאת ענווה? והנה, גם עכשיו לא שאלה כלום על מיכאל לא העירה, רק הציעה עזרה.

שירה ראתה פתאום את רחל אחרת מסודרת, נעליים נקיות, שיער אסוף בסיכה, שמלתה עם תחרה. ניחוח עדין של בושם. שמעה אותה מספרת על הגינה, התפוחים, על בריכת הברווזים הקטנה, ומחשבות כבדות התרחקו לאיטן, והלב התמלא באור…

חמש שנים מאז אותו לילה. ועדיין שירה זוכרת איך מיכאל צרח לה ‘תקרסי! לא תסתדרי לבד!’. הכל מאחור.
רחל כבר פורסה בפיקחות תפוחים, מניחה אותם היטב על הבצק, ומכניסה לאפייה. הסלטים מוכנים, התבשיל גולש על הכיריים. יום הולדת היום לשכנה היקרה. אוגוסט. דלתות וחלונות בית הקיט פתוחים לרווחה בצפון. המטבח נשטף בריח עז של פאי תפוחים.

‘כמה היא עזרה לי,’ חשבה שירה, והביטה בגב של רחל שהתכופפה אל התנור, לחיים סמוקות.
‘מה הייתי עושה בלעדיה? הילדות סוגדות לסבתא רחל. והיא, יכלה באותו ערב לסגור לי את הדלת, לא להיכנס. היום הילדים כבר בנות תשע תלמידות; ואין קיץ שלא מבלים אצל רחל בצפון. מסביב אגם קטן, חברים, וסבתא הכי אהובה שיש. קרובה, רחומה, טובה…

אני אלך לאסוף עוד תפוחים, נבשל קומפוט, אמרה שירה ויצאה אל החצר עם סל.
מתחת לעץ, בצל, שכבה הכלבה עלמה. מי היה מאמין שהכלבה המסכנה ההיא מהפח הפכה ללברדורית יפהפייה, רגועה וחכמה?

‘הכל בזכות אהבה. רק אהבה מצילה אותנו,’ חשבה שירה, והגישה לעלמה עוגייה מתוקה מהיד.