” תסתכלי על עצמך, למי את כבר צריכה בגיל חמישים ושמונה?” זרק מיכאל בעוזבו, והוא אפילו לא הביט בי. החגורה של השעון היקר זה שאני הענקתי לו ליום נישואינו השלושים היטבקה על מפרק ידו בביטחון. המבט שלו נמנע משלי, מטייל מחוץ לחלון החשוך, משתקף שם כאיש צעיר ואטרקטיבי יותר ממה שעמד מולי.
“איריס בת שלושים ושתיים. יש בה חיים, את מבינה?”
נשימתי הפכה כבדה, האוויר בסלון דמה לזפת צמיגית. כל מילה ממיכאל הייתה להב קטן אך אכזר.
“אחרי כל כך הרבה שנים… זה מה שנשאר?” הקול שלי בקושי נשמע, זר לי.
הוא הבין סוף סוף להסתובב אליי. איפה שהיו פעם רגשות עכשיו רק עייפות קרה ושחצנית.
“מה רצית, ענת? דרמה של צלחות נשברות? עברנו את הגיל הזה. אנחנו אנשים תרבותיים.”
הוא הרים את התיק מעור, תנועותיו מלוטשות, כאילו התאמן על זה ימים. הוא תכנן את זה, אני יודעת.
“הכל נשאר לך הדירה שלך. אני לוקח את הרכב. השארתי מספיק שקלים בחשבון, לא תחסר לך כלום.”
הוא יצא לדלת, עצר רגע והביט בי במבט של שמאי שמעריך חפץ חסר ערך.
“תסתכלי על עצמך, ענת. למי את נחוצה בגיל חמישים ושמונה?”
הוא כבר לא חיכה לתשובה. יצא, והדלת העבה נסגרה אחריו בנחרצות שקטה.
עמדתי במרכז הסלון הקפוא, דמעה לא נראית. הדמעות הרגישו מיותרות ונלעגות. בתוכי התעורר משהו אחר שקט צורב חריג.
ניגשתי לתמונה הענקית מיום החתונה שתלויה על הקיר. שלושים שנה אחורה. מאושרים, בטוחים בכך שהעולם מונח לרגלינו.
משכתי את התמונה מהמסמר בנחישות, מנסה לגרור אותה למחסן. היא נשמטה מהידיים, התרסקה על הרצפה וחתכה את פניי המחויכות לשניים.
הטלפון צילצל פתאום בקשיחות.
הבטתי רגע בתמונה המנופצת, ואז עניתי.
“גברת ענת כהן? שלום, מדברים מגלריית ‘מורשת’. לצערנו, יש בשורות רעות. הבוקר מיכאל ביטל את כל החוזים ומשך את כל הכספים. הגלריה שלך פושטת רגל.”
הנחתי את השפופרת לאט. שתי מכות הראשונה אישית, השנייה מקצועית. מיכאל לא רק עזב. הוא שרף כל גשר שעליו עמדתי.
הגלריה לא הייתה רק העבודה שלי היא הייתה הנשמה שלי, הילדה שלי, פרי אהבתי לאמנות. מיכאל, שנתן את ההון בהתחלה, רשם הכל על שמו “יותר פשוט ככה מול הרשויות, אהובה.” וסמכתי עליו. תמיד סמכתי.
הרצון הראשון להתקשר ולצעוק שזה טעות, שהוא לא יכול לעשות את זה לי, לאומנים, לעובדים, לחיי.
הקו חיכה, רעידות בדיונות שבילי התשובה. סוף סוף ענה.
“שומע.”
הקול מנותק, רשמי, כאילו אני אחת מהמזכירות שלו.
“מיכאל, זו אני. מה עם הגלריה? למה עשית את זה?”
הוא גיחך, או שאולי הייתה זו רק דמיון שלי.
“ענת, אמרתי שדאגתי לך. יש לך כסף בבנק. הגלריה כישלון עסקי, אם תשאלי אותי. סגרתי ביזנס שלא הצליח. שום דבר אישי.”
“עסק כושל?” המילים נתקעו לי בגרון. “היו פה אנשים! יצירות שנתנו להן בית!”
“היו נכון. תני לעורכי הדין לטפל בזה מבלי להטריד אותי עוד.”
צפצופים.
הלבשתי את עצמי באוטומט, בדרך לגלריה עדיין תקווה מגששת בכל צעד. פגשו אותי בדלת עובדי המקום רינה האוצרת, מיכל המזכירה, יוסי המאבטח עיניים מלאות שאלה וחשש.
“גברת כהן, מה לעזאזל קורה? אמרו לנו שהכול… נגמר…”
הראש shook את התשובה, מבוכה מעורבת בכאב. מיכאל לא השפיל רק אותי, אלא את כל מי שהאמין בי.
בערב התקשרה דנה, החברה המשותפת.
“ענת, תחזיקי מעמד… שמעתי… מיכאל השתגע לגמרי. הבחורה הזו איריס? כמו בת שלו. אומרים שהיא דוגמנית.”
הקשבתי, כל מילה מלח על הפצע. דמיינתי את איריס צעירה, עגלגלה, מחייכת, ‘חיה’.
“הוא אמר שלמי אני כבר נחוצה,” לחשתי.
“שטויות! הוא סתם מתרץ את העליבות שלו,” אמרה דנה.
אבל הרעל כבר דרך.
שיא הכל שיחת טלפון ממספר חסום בשעת לילה.
“בוקר טוב, ענת כהן? זו איריס.”
השתנקתי.
“רק רציתי שתדעי שאין מה לדאוג למיכאל. אני אדאג לו. הוא היה עייף מכל זה… מכל האמנות שלך. מגיע לו לנוח. לחיות.”
כל מילה מאוזנת, כל שתיקה צפרדע.
“ועוד משהו הוא אמר למסור: הציור של אותו אמן צעיר, איך קראו לו… עם ב’? מיכאל לקח אותו. אמר שזה הדבר היחיד שהיה שווה בגלריה שלך. יתאים לי בסלון החדש.”
אז הבנתי. זו לא רק בגידה זו מחיקה אכזרית של כל מה שאהבתי. לא רק עזב, מיכאל מחק כל זכר. והציור הילד של הגלריה שלי היה עבורו רק עוד חפץ.
ניתקתי.
ניגשתי לחלון, הסתכלתי על תל אביב הלילית. האורות כבר לא נראו מזמינים רק קרים וזרים.
המילים שלו לפי: “למי את נחוצה בגיל שלך?”
וחייכתי. לא חיוך של שמחה, אלא של עוצמה חדשה. “נראה,” חשבתי.
הלילה עבר ללא שינה. לא לילה של דמעות, אלא של עבודה.
המחשב הישן שמיכאל בז לו כינה אותו “מכונת כתיבה” נפתח ונשף. חיפשתי בארכיונים, דואר ישן, מסדי נתונים, קטלוגים של בתי מכירות אמנות.
מיכאל לא הבין לעומק את מהותי. מתחת לנימוסיי הסתתר שכל חד ונסיון של אספנית מקצועית. אצלו הכל היה תחביב, אצלי תשוקה וידע אמיתי.
הציור. “ההתעוררות” של ברק בנימין.
אמן צעיר, כמעט אנונימי, שמצאתי פעם בסדנה בדרום תל אביב. מתחת לשכבת צבע נחה יצירה מוקדמת. לא שלו אלא של רב-האמן שאצלו למד ושעבודותיו כמעט לא קיימות עוד.
מצאתי ההתכתבות הרלוונטית עם מבקר מלובר, תצלומי UV, אנליזה ספקטרלית, הכל. הציור של ברק בנימין מעל ליצירה אבודה שווה הון.
עכשיו היה לי תוכנית. דרוכה, חדה, בלתי ניתנת לעצירה.
בבוקר טלפון בודד, לא לפריז, אלא לשווייץ.
“מר ברקוביץ’? כאן ענת כהן.”
ברקוביץ’ אגדת עולם האמנות היהודי, אספן ומשקיע. ביקר אצלי פעם בגלריה, באנונימיות, אך זיהיתי אותו מיד.
“מדברת ענת כהן? זוכר אותך. היה לך עין מעולה. מה עם הגלריה, שמועות אומרות שנסגרה.”
“נקרתה לי אפשרות נדירה לרכוש יצירה שלא נראתה פה חצי מאה. עם חתימה נסתרת. יש לי מסמכים, בדיקות. הגישה תסודר. זה אצל אספן חדש, לא מקצועי.”
“מדוע דווקא אליי?”
“כי רק אתה יודע לתאם רכישה כזו בחשאיות מלאה, ואתה מבין זו לא רק עסקה, זו היסטוריה.”
“אני רוצה הוכחות וגישה ליצירה.”
“מתבקש. נסדר. תקבל הכל.”
ניתוק. מיד צילצלתי לרינה.
“רינה יקרה, צריכה עזרה דיסקרטית מאוד.”
יומיים אחר כך, בתור מנקה משרדים יוקרתיים, רינה נכנסה לדירה של מיכאל ואיריס, צילמה ברזולוציה גבוהה את “ההתעוררות”.
באותו ערב התמונות טסו לשווייץ.
התשובה “אני בפנים. מה עושים?”
חייכתי. הפעם החיוך של מי שהפכה ציידת במקום ניצודה.
“אל תעשה כלום. חכה להודעת מכירה ודאג למיליוני שקלים.”
אחרי חודש, עולם התרבות של תל אביב סער. בית מכירות קטן וחדש שלי הקרין לעיר: “ההתעוררות” יצירת ברק בנימין עומדת למכירה.
מיכאל שמע והתפוצץ מצחוק.
“נתתי לה, אדיוטית…” רטן לאיריס. “הוציאה את הציור שלי למכירה! תמימה!”
התכוון לזכות. להכות אותי בפרהסיה. היה בטוח שהציור שלו ולא שלי. רצה להשפיל אותי לעיני כל.
המכירה און-ליין. מיכאל ישב בחדר העבודה עם כוס ויסקי, בטוח בניצחון. המחיר פתח נמוך, העלה הצעה ועוד אחת. מכירה רגועה, הכל צפוי.
כשעבר המחיר את 100,000 שקל נכנס שחקן חדש A.B. Geneva.
הצעות קפצו, הסכום קפץ פי שניים, פי שלוש. מיכאל נהיה מתוח. מישהו ידע על הציור יותר ממנו.
המחיר זינק למיליון. איריס נכנסה, תוהה למה הוא מתעצבן כך על “סתם ציור”.
“זו שלי!” הוא שאג.
כשההצעה האחרונה 4,000,000 שקל התמונה של ענת (שלי) הופיעה בזום של כל הקונים.
“גבירותיי ורבותיי, לפני קבלת הצעת הסיום, חובה לגלות מידע חשוב. הציור של ברק בנימין, אך מתחתיו שוכנת יצירה אבודה של האמן העל-זמן נפתלי רום. ערך מוערך מינימום 10 מיליון אירו.”
הוצגו במסך תמונות UV, חוות דעת מומחים, והחתימה הנסתרת.
“היצירה הופקדה בידינו על ידי ברק בנימין בכבודו ובעצמו, לו עזרתי להחזיר לרשותו חפץ שהוחרם ממנו שלא כדין. הכל מתועד.”
המכירה 12,500,000 אירו. A.B. Geneva זכה.
יום למחרת באו לקחת לא את הציור, אותו. האישומים: גניבה והונאה. כל חשבונותיו הוקפאו. איריס נעלמה עוד לפני ערב, הכל עזב.
תוך חצי שנה שכחו את נפילתו. כולם דיברו רק על החתונה הסנסציונית.
אני, ענת כהן, בשמלת שמנת בנמל קיסריה העתיק, עם ברקוביץ’, הגבר שאחז בידי.
“הייתי נוכח כשזיהית את הפנינה ההיא,” הוא לחש, מלא הערצה. “רק את ראית את הליבה.”
“פשוט ידעתי איפה להסתכל,” עניתי בחיוך. “יש מי שרואה קליפה, יש מי שמזהה יהלום.”
הבטתי בבואה שלי בזכוכית. מולי עמדה אישה יפה, בטוחה בעצמה. אישה שיודעת ערכה.
פעם שאל מיכאל למי אנחנו נחוצים בגיל חמישים ושמונה. מסתבר למי שיודע להעריך את האותנטי.
השנה חלפה. “כהן וברקוביץ’ בית מכירות חדש” הפך לשם דבר בעולם האמנות של ישראל ואירופה. לא רק שחזרתי למשחק קבעתי את הטון, יצרתי מגמות. כבר לא הייתי “אשתו של”. הייתי כותבת ההיסטוריה.
אני וברקוביץ’ גרנו בין תל אביב וז’נבה. זה לא היה רומן מתלהט, אלא קשר בוגר, שקט, מלא חום, שותפות וערכה הדדית.
הוא אמר לא פעם שאני כמו יצירת מופת אבודה והוא רק זכה למצוא אותי.
ברק בנימין לא רק קיבל תמלוגים מהציור הוא קיבל שם. ארגנתי לו תערוכה ראשונה בפריז, הכרטיסים נחטפו. הוא התקשר מלא התרגשות, כמעט בפשטות ילדית.
מיכאל? נשאר לו עונש קל, בגלל קשרים. אבל עולמו קרס. לא עסק, לא כבוד, לא כסף. היו רואים אותו לפעמים בשיפודיה נידחת על גבול פתח תקווה עייף, קמוט, חסר תקווה.
איריס? השמועות אמרו שברחה לדובאי, ניסתה שוב לשחזר תהילה מדומה אך הזמן לא חיכה. הנעורים נעצרו, והתקווה התמוססה.
יום אחד קיבלתי מכתב. בלי כתובת, בכתב רועד:
“גברת כהן. לא יודעת למה אני כותבת. רק שתדעי הוא דיבר עלייך הרבה. בלי טינה, בפליאה. עדיין לא מבין. אתמול אמר: ‘היא הטובה ביותר שהייתה לי, ולא הערכתי.’ עזבתי הערב. לא בגלל שנפל. בגלל שלא למד דבר. תסלחי לי, אם תוכלי. איריס.”
הבטתי במכתב, ובלי לחשוב זרקתי לאש. עבר צריך להישרף.
יצאתי אל המרפסת בדירה שבתל אביב. העיר מתחתיי רחשה. נשמתי עמוק. לא שמחתי לאיד. הרגשתי רק שקט פנימי.
לא השתחררתי, כי לא הייתי עבד. רק החזרתי לעצמי את חיי, שמי וכבודי.
לפעמים, כדי למצוא עצמך, חייבים לאבד הכול. ובגיל חמישים ותשע ידעתי בדיוק מי אני ולמי אני נחוצה. לפני הכול לעצמי.
אני כותב את זה לעצמי, כדי לזכור: שום דבר אינו אובדן אמיתי אם בסופו של יום מצאת מחדש את הלב שבך.
