היום שישי. אילה עוברת יום עמוס. יש לה כמה עסקאות להוציא לפועל וגם שיחה חשובה עם ההנהלה. על אילה להציג דירות פוטנציאליות לדיירים פוטנציאליים. היא מחליטה שבסוף השבוע מגיע לה לפנק את עצמה בארוחת ערב במסעדה.
המסעדה נמצאת בלב תל אביב, אחד המקומות הנחשבים בעיר. אנשים חוגגים שם ימי הולדת לעיתים קרובות. בחנייה ליד אפשר לראות רכבי יוקרה חדשים מבריקים. אפילו מנת פתיחה קטנה עולה כמו שמלה יוקרתית לאירוע. אבל למה לחסוך על עצמך? המארחת מתקרבת לאילה ומובילה אותה לשולחן. המסעדה לא מלאה, ברקע מתנגנת מוזיקה נעימה. זמרת מקסימה שרה בקולה הערב.
ברוכה הבאה למסעדה שלנו, אומר המלצר בנימוס. אשמח להמליץ לך על המנה המיוחדת שלנו היום מרק פירות ים. – תודה, בתשובה, אבל אפשר בבקשה כוס מים בינתיים? אילה בכלל לא צמאה, היא רק מנסה למשוך זמן. היא ידעה שהמחירים פה גבוהים, אבל כזה שוק? כנראה שסיסמת הוייפי קצרה יותר מהמחירים… אילה מבחינה במבט של המארחת מי מזמין מים במסעדה כזו יקרה? הצוות כבר בוחן אותה: נעלי ספורט לבנות, אך רחוקות מלהיות חדשות, מעיל עור שחור, משופשף משהו, ותיק ישן, שלא ברור מאיפה הגיעה איתו.
צוות המסעדה מציץ עליה ולוחש בינהם, “בטח מישהי שבאה לקבץ נדבות”. אילה לוקחת את התפריט ועושה את עצמה מתעמקת בו. “שרימפס ברוטב שמנת במחיר כזה… עם הסכום הזה הייתי משלמת חשבון חשמל”, היא חושבת לעצמה. “טירמיסו בחצי משכורת? עדיף להכין בבית”. אפשר להזמין ברוסקטה עם גבינת צאן ואגסים? היא שואלת את המלצר. אני אברר עם השף, זו מנה מתפריט הבוקר.
לא רק המלצרים והמארחת גם שאר הסועדים במסעדה שולחים מבטים לכיוונה. “תקשיב”, לוחשת המארחת למלצר, “תסביר לה בעדינות שזה לא פיצוציה, זו מסעדת שף. תעשה את זה מהר, שלא נפסיד עוד לקוחות”. “אבל אם היא התיישבה כאן, היא אורחת שלנו. זו העבודה שלי לשרת”, משיב המלצר בשקט. “אם אתה לא מוציא את הקבצנית הזו מהמסעדה עכשיו, תדאג שלעולם לא תמצא פה עבודה!”, לוחשת לה בזעם.
אישה בשולחן הסמוך שומעת את השיחה הזו. בינתיים אילה מנסה קצת לסדר את המראה שלה. היא מרגישה לא בנוח. בדיוק אז, המלצר חוזר עם צלחת גדולה ועליה נתח בשר ריחני, ברוטב דובדבנים. הריח מתפשט ברחבי המקום.
“סליחה, אבל זו לא ההזמנה שלי”, אילה ממהרת להסביר. “אל תדאגי, זו כיבוד מצד אחת האורחות הקבועות שלנו”, אומר המלצר ומסמן לעבר האישה בשולחן הסמוך. המנה טעימה לה פלאים היא לא זוכרת טעם כזה בחיים. היא מביטה בתפריט כדי לדעת כמה עולה המנה ונבהלת. היא מתביישת ורוצה לגשת לאישה ההיא ולבקש את פרטי הביט שלה לשלם לה מיד אחרי המשכורת.
“סליחה, אני פשוט לא יכולה להרשות את זה לעצמי. אלה הכסף שלך, ואנחנו בכלל לא מכירות. למה עשית כזה דבר?”. “אני מבינה בדיוק מה עובר עלייך”, משיבה האישה בחיוך. “אני בעצמי הגעתי מכפר קטן בגליל וגדלתי אצל סבתא, אחרי שההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים. בזכותה למדתי תמיד להושיט יד לאחר. עבדתי קשה והיום יש לי עסק משלי, אבל אני אף פעם לא שוכחת מאיפה באתי ואת מה שסבתא לימדה. לכן החלטתי לעזור”.
כשאילה עוזבת, אותה אישה מבקשת מהמארחת להתקרב. “את מפוטרת. אסור לשפוט אף אחד לפי המראה שלו. הבחורה הזו היתה האורחת שלנו, ולא תרשי עוד יחס כזה כאן. אני מצטערת, זה לא יקרה שוב. מספיקה, מהיום את לא חלק מהצוות שלי. אין לי מקום לאנשים חסרי לב שמבזים אחרים במסעדה שלי”.
