היה יום שישי. נoga עברה יום לא פשוט. היו לה כמה עסקאות להשלים ושיחה לא פשוטה עם ההנהלה. נoga הייתה צריכה להציג דירות לדיירים פוטנציאליים. היא החליטה שלסוף השבוע, אחרי כל העבודה, היא הרוויחה לעצמה ארוחת ערב טובה במסעדה.
המסעדה הייתה מהמובילות בתל אביב. לעיתים רבות אנשים חגגו בה ימי הולדת או אירועים חשובים. בחנייה הסמוכה תמיד אפשר היה למצוא רכבים חדשים ויוקרתיים. מנת פתיחה קטנה הייתה עולה שם כמעט כמו שמלה לאירוע. אבל למה למנוע מעצמך? המנהל התקרב אל נoga והוביל אותה אל השולחן. לא היו הרבה אנשים באותו ערב, ברקע נוגנה מוזיקה נעימה וזמרת יפה שרה שיר ישראלי שקט.
ברוכה הבאה למסעדתנו, אשמח להציע לך את המנה המיוחדת של היום מרק פירות ים, אמר המלצר באדיבות. תודה רבה, כרגע רק כוס מים, בבקשה, השיבה נoga. היא לא הייתה צמאה באמת, פשוט ניסתה למשוך זמן. נכון, תמיד היא ידעה שהמסעדה יקרה, אבל עד כדי כך?! כנראה שהמספר בכרטיס האשראי במקום הזה קצר יותר מהמספר בתלוש משכורת. נoga שמה לב שהמנהל מביט בה, כי מי מזמינה רק מים במסעדה כזו? הצוות כבר הספיק להעריך את הופעתה: נעלי ספורט לבנות שכבר מזמן לא חדשות, ג’קט שחור ישן ובלוי ותיק יד שכבר ראה ימים יפים יותר.
הצוות הביט בה ולחש, “ברור שהיא קבצנית.” נoga לקחה את התפריט והעמידה פנים שהיא בוחנת אותו ברצינות. “שרימפס ברוטב שמנת במחיר כזה… עדיף לשלם בו את חשבון המים. טירמיסו בחצי ממשכורת? עדיף להכין לבד בבית.” אפשר להזמין ברוסקטה עם גבינת פטה ואגסים? שאלה נoga את המלצר. אבדוק עם השף, מאחר שזו מנה מתפריט הבוקר.
לא רק המלצרים והמנהל, כל יושבי המסעדה החלו להביט עליה. תשמע, אמר המנהל למלצר שלו בלחישה, תגרום לה להבין שהיא לא באה לפלאפל, אלא למסעדה. תעשה את זה מהר, אנחנו עוד נאבד כאן לקוחות בגלל הבחורה הזאת. אבל אם הגיעה לפה, היא גם לקוחה. אני מחויב לשרת אותה, לחש בחזרה המלצר. אני מזהיר אותך, אם לא תוציא אותה מפה, אדאג שלא תוכל לעבוד בשום מסעדה בתל אביב. קבצנית כזו לא רשאית להיות כאן!
אישה מהשולחן הסמוך שמעה את השיחה. בינתיים, נoga ניסתה לסדר את שערה ולהיראות קצת יותר ייצוגית, למרות שידעה שלא הכל בשליטתה. ואז הגיע פתאום המלצר עם צלחת ועליה נתח בשר מעודן ברוטב דובדבנים. הריח פשט בכל המסעדה.
סליחה, זו לא ההזמנה שלי, מיהרה נoga להגיד. אל תדאגי, זה על חשבון לקוחה קבועה שלנו, אמר המלצר והצביע אל האישה מחייכת מהשולחן הסמוך. נראה שנoga מעולם לא טעמה משהו כה טעים. הבשר פשוט נמס לה בפה. כשהציצה בתפריט לראות את המחיר נדהמה! התביישה מאוד ורצתה לקום אל האישה ולבקש ממנה את מספר החשבון כדי להחזיר לה את הכסף כשיכנס לה המשכורת.
אני מצטערת, פשוט לא יכולה להרשות לעצמי מותרות כאלו. אלו הכסף שלך ואנחנו זרות. למה בחרת להזמין אותי? אני מכירה את ההרגשה היטב, השיבה האישה. לא קיבלתי את הכסף הזה סתם. אני בעצמי גדלתי במושב קטן, אחרי שהוריי נהרגו בתאונה, וסבתא שלי גידלה אותי. בזכותה למדתי להיות בן אדם, לעזור לאחרים. עבדתי קשה בשתי עבודות, עכשיו העסק שלי פורח, ומעולם לא שכחתי את הערך של נתינה. לכן החלטתי לעזור גם לך, חייכה האישה ברוך.
בסיום הארוחה, אחרי שנoga עזבה, קראה האישה למנהל. אתה מפוטר. אין לשפוט אדם על פי לבושו. זו הייתה לקוחה שלנו, ולא היה לך שום רשות לגרש אותה. אני מתנצל, זה לא יקרה שוב, ענה במבוכה. זהו, מחר בבוקר אינך עובד כאן יותר. אני לא צריכה חוסר אנושיות בצוות שלי.
