תקלה במערכת
– נועה, את בבית?
– יונתן, אני תמיד בבית בבוקר שבת. אתה יודע את זה.
– אז תפתחי את הדלת.
עמדתי כמה שניות מול העינית. אחי עמד במסדרון, מעיל פתוח, שתי מזוודות גדולות מונחות לצידו, פניו נראו כאילו הפסיד עכשיו בהתערבות חשובה. מאחוריו עוד שני צללים, אחד גבוה ואחת נמוכה. עצמתי עיניים, פקחתי והם עדיין שם.
לחצתי על המנעול.
– בוקר טוב, – אמר יונתן, וחייך את החיוך הזה שמלווה אותי מאז ילדותי. החיוך הטוב ההוא, של מישהו שבא עוד רגע לבקש ממך טובה.
– לא, – אמרתי.
– אבל עדיין לא אמרתי כלום…
– אתה מחייך ככה, אז כבר ברור לא.
איתי נדחק פנימה ליד אבא שלו, בוחן אותי בעיניו מלמטה למעלה. בן שש, שיער בהיר ושרוך שנגרר אחרי סניקרס קטנות. לידו עמדת מיקה בת הארבע, אוחזת בארנב פרווה חסר אוזן אחת, מתבוננת בי בסקרנות של ילדה קטנה שאינה מפחדת משום דבר.
הבטתי על הפרקט אלון בהיר, התקנה חדשה של “סופר פרקטים”, מאסטר הגיע במיוחד אחרי חודשיים שחיכיתי. השרוך של איתי היה מרוח במשהו חום. לא רציתי לדעת מה.
– תיכנסו, – אמרתי, – רק תורידו נעליים.
הדירה בקומה שמינית במגדל “כתר הצפון” הייתה הגאווה האמיתית שלי. לא התפקיד הבכיר ב”סגנון ואווירה”, לא המכונית ולא החשבון בבנק אלא הדירה. מאה וחמישה מ”ר, תקרות שלושה מטר, חלונות מהרצפה ועד התקרה, נוף לפארק יהודה עמיחי. טיפחתי אותה במשך שנתיים, החלפתי מנורות, בחרתי וילונות בגוונים עד שמצאתי את הכחול-מעושן שהופך לאפרפר לעת ערב. ספת “סופר-פרקטים”, אפורה, רחבה, ומדף עץ עליו סדק קטן שהמוכר הגדיר “אופי”. בהתחלה רציתי להחזיר, בסוף אהבתי. ללא חפצים מיותרים, מדפי חלון ריקים, קוסמטיקה “סולו” מסודרת לפי גודל באמבטיה, מגבות באותו צבע, קולבים עץ עד הסוף.
חיים שתכננתי במודעות, כל פרט במקומו. שקט של קומה שמינית, שומעים רק את המקרר של “סופר-פרקטים” ואת הרוח בגשם.
יונתן הניח את התיקים בכניסה. הילדים הסירו נעליים. איתי מייד לחץ עם היד על הקיר הלבן.
– איתי! – נזפתי קלות.
– מה?
– הידיים.
הביט על ידו, על הקיר, וחזרה אלי. “מה הבעיה?”
נשמתי עמוק. תרגול נשימות מהרצאות ניהול לחצים. שלוש שניות פנימה, שלוש שניות החוצה.
– יונתן, דבר מהר.
אחי נכנס למטבח, התיישב על הכיסא הגבוה ליד האי, ידייו נשענות על המשטח. גסט של כניעה.
– אני ורונית נוסעים למלון בטבריה. לשמונה ימים. אנחנו חייבים לדבר. אי אפשר לדבר בבית עם הילדים. נועה, זה ממש חשוב.
– אין לכם אפשרות אחרת?
– אימא בספא עד שישי הבא, את יודעת. ההורים של רונית במושב, נכנסו להסגר שם, אסור להביא ילדים. נועה, רק שמונה ימים אני מבקש.
– שמונה ימים, – העתקתי.
– או תשעה. חוזרים שבת הבאה.
צליל הגיע מהסלון; משהו נפל.
– מיקה, לא לגעת בשום דבר! קרא יונתן, לא מתרומם.
– יונתן, – אמרתי בשקט, כי למדתי ששקט עובד עם ילדים, – אני עובדת מהבית. יש לי זום עם לקוחות משלוש ערים ברביעי. אני לא יודעת להתמודד עם ילדים. מה הם אוכלים, מה אומרים, איך משכיבים?
– איתי אוכל הכול חוץ מעגבניות, מיקה עם הארנב נרדמת. יש לה ספר לשעת השינה בתיק. תסתדרי.
– יונתן…
הוא הרים אליי מבט, היה בו משהו שגרם לי להיאנח בפנים. לא רחמים, משהו אחר: תשישות שאי אפשר לריב איתה. – אם לא ניסע עכשיו, אני לא יודע מה יישאר מהמשפחה שלנו. באמת שאני לא יודע.
שקט. בחוץ ענן לבן שט לו מול הפארק, רגוע לגמרי.
– שמונה ימים, – אמרתי.
– תודה.
– אל תודה מראש. אולי אתקשר אליך עוד שלוש שעות.
– אני כל הזמן זמין. גם רונית.
יונתן הלך מהר מדי. כמו מישהו שפוחד שיעצרו אותו. נישק את הראש של הילדים, אמר משהו על “דודה נועה הכי מגניבה”, השאיר דף עם הוראות בכתב יד מגושם, ותוך רבע שעה נסגרה הדלת מאחוריו.
נשארתי בכניסה.
איתי ומיקה עמדו מולי.
– ובכן, – אמרתי.
– ובכן, – חיקה אותי איתי.
– אתם רעבים?
– אני רוצה מיץ, – הודיעה מיקה.
– איזה?
– כתום.
– מיץ תפוזים?
– לא. הכתום. הוא כתום.
פתחתי מקרר. היו שם שני סוגי מים מינרליים, ירקות חתוכים בקופסה, יוגורט “סולו” טבעי, בקבוק יין לבן לא גמור. מיץ ילדים לא היה. מעולם לא חשבתי על זה, כי מעולם לא היה צורך.
– נלך לסופר, – החלטתי.
– יש! קרא איתי עד שהתקרה הדהדה, שלושה מטרים גובה.
העדפתי לא לחשוב.
הסופר במבנה ממול. בחמש דקות הליכה מיקה הפילה את הארנב ארבע פעמים, איתי לחץ על כל המקשים במעלית, כולל קריאה לשומר, וסיפר באריכות על ילד בשם גיא מהגן שיודע לירוק למרחק שני מטר. גיליתי על גיא יותר מדי.
בסופר קניתי ארבעה סוגי מיצים, חלב, לחם, יוגורטים עם תות, פסטה, קבב עוף באריזה, תפוחים, בננות ועוגיות עטופות שבינתיים איתי דחף לעגלה בזמן שהסתכלתי על גבינות. לא החזרתי. זו הייתה קפיטולציה קטנה לפני שבוע לא הייתי מאפשרת.
היום הראשון עבר בשקט יחסי. חוץ מזה שמיקה שפכה מיץ כתום על השולחן ואיתי דהר פנימה בכתף על הדלת ויבב חמש דקות. לא ידעתי איך מנחמים ילדים, אז נתתי כוס מים ואמרתי שיעבור כמו שאני אומרת למבוגרים, וזה עבד. איתי שתה, התנשם פעם אחרונה והלך לצפות במחשב לוח שרונית שמה לו בתיק.
בלילה סירבו ללכת לישון עד עשר וחצי. קראתי לאיתי ספר על דב שמחפש פטל פעמיים, כי ביקש. מיקה נרדמה על הספה, אוחזת בארנב. הבטתי עליה עשרים שניות, ואז בעדינות לקחתי אותה לספה נפתחת באורחים. היא קלה וחמימה כמו שמש קטנה.
חזרתי למטבח, מזגתי תה צמחים לכוס “סופר-פרקטים” ופתחתי מחשב. עוד שלושה ימים מצגת. חייבת לסיים מצגת ולעבור תרגול.
ישבתי בשקט במטבח, שותה תה, ומשום מה לא הצלחתי להתרכז.
היום השני החל בשש ושלושים ושבע דקות. אני זוכרת את זה כי הסתכלתי על השעון בדיוק כשברעש מהסלון.
איתי התעורר ראשון והחל לבנות מבצר מכל כריות הספה של “סופר-פרקטים”. כל הכריות על הרצפה, שמיכה גם, והוא במרכז הממלכה, אוכל עוגיות שמצא איפשהו. הפירורים על הרצפה.
– בוקר טוב, – בירך באופטימיות.
– בוקר, – עניתי.
– את יודעת להכין פנקייקים?
– לביבות?
– עיגולים כאלה עם סירופ מייפל.
– אין לי מייפל.
– חבל.
הכנתי דייסת כוסמת. איתי אכל. מיקה קמה בשמונה, נכנסה למטבח עם הארנב ישנה, התישבה וביקשה את הדייסה של איתי.
הכול רגיל.
המבול החל בשלישי בשתיים בצהריים.
עבדתי על תיקון מצגת, הילדים שיחקו באמבטיה אישרתי לשלוח לשם סירות מנייר מחשבוניות ישנות, הרעיון לכאורה בטוח. אחרי עשרים דקות השקט נגמר וגיליתי מהסימן המרצפות שהמים זורמים מהאמבטיה החוצה.
– אוי לא, – אמרתי, זה היה כבר מאוחר.
באמבטיה הברז היה פתוח לגמרי. הילדים שיחקו, שכחו. הספינה הגדולה נתקעה בפתח הניקוז, וכך המים עלו כבר עשר דקות.
סגרתי ברז, עצמתי עיניים.
עוד עשרים דקות דפיקה בדלת. בדיוק כשאני אוספת שלולית עם סמרטוט וחושבת על נעלי הצמר האהובות שלי.
– מי זה?
– השכן מקומה שבע.
פתחתי גבר בן ארבעים, גבוה, קצת שיער עקום, לבוש ביתי. מחזיק טלפון ובו תמונת תקרת מים.
– אני אורי, דירה 72.
– נועה, 84. יודעת מה קרה. הילדים.
– הבנתי. – שם טלפון בכיס. – צריך עזרה?
חיכיתי. אנשים בד”כ מטיפים, מאיימים לפנות לוועד, לדבר על פיצויים. אני מוכנה לוויכוחים, זה חלק מהמקצוע שלי.
– אמרת “צריך עזרה”? ביררתי.
– לפי הצלילים, יש עוד הרבה מים אצלכם על הרצפה. יש לי מייבש מקצועי ומגב איכותי.
איתי הציץ מאחוריי.
– אתה שכן מהקומה למטה? התעניין. – אתה נרטבת בגללו?
– בגללם, – חייך אורי בלי כעס. – הסירות שטו טוב?
– מעולות! היה אפילו נושאת מטוסים!
– רציני.
– תיכנס, – פסקתי.
שעה הבאה חלפה במהירות. אורי באמת עזר לאסוף מים בשקט, מדי פעם נתן לאיתי להחזיק סמרטוט תחושת שליחות עבור הילד. מיקה עמדה בכניסה, מציינת “כאן עוד רטוב!” ובצדק.
– נפגעה לכם התקרה? שאלתי.
– קצת. הפס על טיח ישן, ייבש. נראה.
– אשלם על התיקון.
– נראה. – שלו לכתפיים, כמו אמירה לחיים. את עם הילדים כבר יומיים?
– כן.
– שלך?
– אחיינים. אני… אין לי ילדים.
הביט באיתי שכבר הספיק להתעניין שוב בסמלים על שלט הטלוויזיה.
– עצה: לתקוע פקק מתאים בניקוז. ולהשאיר ברז על נמוך.
– אאמץ.
– בהצלחה. – פנה ללכת, ואז: – אני בדירה 72. תתקשרי אם צריך.
– איך אתה רגוע? שאלתי. נפלט לי.
חשב רגע.
– מה זה יעזור לילל? התקרה לא תתייבש מהר יותר.
הלך. סגרתי דלת והצמדתי את גבי אליה. השמש שקעה, מיקה ואיתי התווכחו על העוגיות. חילקתי חצי-חצי. הם הביטו עליי בכבוד.
ברביעי בבוקר זמן ההצגה בזום. הילדים צפו בסלון, קערות של תפוחים ועוגיות על השולחן.
בשעה אחת-עשרה ישבתי מול המחשב, ג’קט מחויט על חולצת קיץ. שבעה משתתפים, שלושה ערים. הדקות הראשונות עברו חלק. אחרי רבע שעה הדלת נפתחת. מיקה בוקעת: – דודה נעה, איתי לקח לי את הארנב!
– אני עובדת עכשיו, מיקה.
– הוא אומר שהארנב מכוער!
– הוא כן!
– סליחה רגע, – חייכתי ללקוחות. על “הולד”, יצאתי. איתי ומיקה משכו כל אחד אוזן באותו ארנב.
– שניכם, לשחרר.
הרפו. מיקה חיבקה את הארנב, איתי התרעם: “נגמר הסרט”.
– שים משהו אחר.
– אבל יש פרסומות.
הסתכלתי עליו; שמרתי על קור רוח. הדלקתי ערוץ לילדים, חזרתי לחדר העבודה.
חלפו שמונה דקות, שוב דפיקה איתי נכנס: – אני צריך לשירותים.
המנהל מתל אביב צחק ראשון. שרשרת צחוקים.
סיימתי מצגת. אווירה רשמית התנדפה, אבל הפגישה דווקא התחממה. שיחה פתוחה, תיאום המשך.
סגרתי מחשב, הרגשתי אי-זעם. זה מעניין.
אחרי ארוחת צהריים שוב צלצול. אורי בדלת, פקק אמבטיה חדש ביד.
– היה דרוש לקנות לחם, אז קניתי גם את זה.
– תיכנס.
איתי קרא מהסלון: – היי, זה האיש מהתקרה!
– בדיוק.
– כבר יבש אצלך?
– עוד יומיים כן.
– אתה יודע לשחק בג’נגה? יש לי!
– ברור.
תוך רגע אורי כבר ישב איתם, מסביר מהלכים, איתי קיבל הדרכות, מיקה נתנה לארנב לשפוט.
אני מדדה למטבח, מבשלת, ובעצם צופה.
– בזהירות, איתי, הימיני מתאימה, החיים יש להם מוקדים רכים.
– גם במציאות? שאל איתי.
אורי חשב.
– במובן מסויים.
אכלנו יחד. אורי עזר בחיתוך הלחם יצא ישר. שאלתי על עבודתו; אדריכלי-קונסטרוקציה. סיפר על האחריות בלי להתבלט.
– לפעמים המובן מאליו החשוב יותר מהיפה.
הביט בי בהבנה. הילדים נרדמו מוקדם. אורי שתה תה, נפרד.
– לילה טוב, נועה.
– תודה שעזרת.
– את מסתדרת יפה למי שעושה פעם ראשונה.
– מאיפה אתה יודע?
– כי את נראית כמו מישהי שנושאת אגרטל זכוכית יקר במדרגות וחוששת ליפול.
צחקתי באמת, כמו שלא צחקתי מזמן.
ביום חמישי ושישי משהו השתנה. לא נבהלתי מרעש, רוטינת בוקר עם דייסה וסנדוויצ’ים נעשתה טבעית. מיקה אהבה לצייר לידי, מחברת דינה, כל הדמויות משפחת ארנבים, לכל אחד שם.
– זו אמא-ארנבת, – הסבירה, – זה אבא, זה פוקס, הקטן.
– למה פוקס?
– כי הוא עגלגל.
– הגיוני, – אמרתי.
בשישי בערב אורי הגיע שוב, הבא משחק ישן “ערים בעולם”. הילדים לא ידעו אפילו עיר אחת, אבל שיחקו בהתלהבות. ישבנו כולנו על הרצפה הקרה, מיקה נרדמה כשהחזקתי אותה יד אוהבת בלי לשים לב. אורי ראה ולא העיר.
בשבת טיילנו בפארק. הרעיון שלו. איתי עבר בשלולית חזר בגרביים, רטובות ולא איכפת לו.
– למה אתה לא מתבאס? שאלתי.
– זה מתייבש, – הסביר. – את כמו אורי.
– אורי חבר שלך?
– שכן.
– זה אותו דבר?
– לא.
– ולמה?
לא הייתה לי תשובה.
מיקה על הכתפיים של אורי מקשיבה להרצאה על ציפורים.
מוצ”ש, יונתן התקשר. קולו שונה; רגוע.
– איך הם?
– חיים. איתי בשלולית, מיקה ציירה ארבעים ושבעה ארנבים.
הוא צחק.
– את מסתדרת.
– בסדר. ואצלכם?
שתיקה.
– טוב יותר. הרבה יותר. תודה.
פירורים של שבוע שני חלפו רגיל. ידעתי שאיתי לא אוכל עגבניות, אבל יסעד מרק עגבניות אם לא נגיד. שחלון פתוח “רק טיפה” לפני שינה, אחרת מיקה לא נרדמת. שהשעה הכי מסוכנת היא שבע וחצי הכי עדיף להוביל למיטה ולא להתווכח.
אורי הגיע ערב-ערב, לפעמים עם משהו קטן, לפעמים רק בשביל לשבת. דיברנו על עבודה, על תל אביב, ספרים. הוא קרא המון, בניגוד למה שדמיינתי על קונסטרוקטור. גם אני קראתי, בעיקר פעם.
– מה את קוראת עכשיו? שאל.
– כלום. חומרים מקצועיים.
– זה לא נחשב.
הביא לי רומן יפני על אישה שמגלה את סודות אמא. קראתי חצי שעה כל ערב אחרי שהילדים נרדמו זמן איכות.
בחמישי השני איתי ביקש לראות את ה”משרד”.
– כאן אני עובדת, – הראיתי.
– את שמחה פה?
– כן… אממ… בגדול. זו עבודה שאני אוהבת.
– אבא אמר עבודה צריכה לשמח.
– חכם.
– כי למה לא מגור עם עוד מישהו?
– התרגלתי לבד. היה לי טוב.
– היה?
הקשבתי לשקט.
– היה.
היום האחרון הגיע מהר מדי. יונתן ורונית הגיעו בצהריים. רונית חיבקה חזק, מיקה לא הרפתה.
– נועה, אין לי מילים להודות.
– לא צריך. הם התנהגו כמו ילדים, – חייכתי. זה טבעי.
אריזה ארכה שעה, מיקה בכיינית, חיבקתי ולחשתי שיחזרו. איתי נפרד בלחיצת יד רצינית, ואז חיבק בריצה.
הדלת נסגרה.
הדירה שקטה.
בכניסה, המעיל של מיקה כבר לא תלוי. רק שלי, בודד. בסלון הכרית מקומטת, כי איתי ישב עליה. על השטיח דף קטן ציור של משפחת ארנבים ומימין דמות אחת שבלונדינית. כתוב בכתב ילדה: “דודה נועה”.
החזקתי אותו דקות.
עברתי למטבח, הרתחתי מים בפילטר “סופר-פרקטים”, הוצאתי את הירוקה האהובה. הכול במקום. שקט. פעם אהבתי ככה.
חיכיתי לאותה הקלה שתמיד באה אחרי סופי שבוע סוערים או אירועים.
הפעם היא לא באה.
היה רק הציור והשקט החדש. פסק זמן בין שתי מנגינות, שונה מבעבר לא שקט שלווה, אלא שקט של שינוי. לא החלטתי אם זה טוב או רע; פשוט ידעתי שמשהו זז.
ישבתי, שתיתי תה, הבטתי לפארק, חשבתי.
על איתי ששאל אם אני שמחה. על מיקה שנרדמה בזרועי ביום שישי. על איך המשרד שלי הרגיש לפני שביקשו לראות ואיך אחר כך.
על אורי.
על הפרוסות הלחם החלקות. על השלווה הלא-אדישה שלו, שזה כמו יסודות בניין טוב. על זה שהיה כאן כל ערב ולא רצה דבר.
ועל זה שפתאום לא דאגתי כל לילה לעבודה. אחרי חמש שנים מוזר.
בשש קמתי, שטפתי פנים, לבשתי סוודר כחול כהה המועדף עלי. לקחתי טלפון, הנחתי, חזרתי.
לא התקשרתי. ירדתי לקומה שבע ודפקתי אצל 72.
אורי פתח כהרף עין. פניו לא הפתעו רק תשומת לב.
– הם נסעו, – אמרתי.
– שמעתי את הדלת.
– נהיה שקט.
– כנראה.
– בא לך לעלות לתה? הצעתי. קומקום כבר הצטנן; אשים חדש.
היסס שנייה.
– בהחלט.
עלינו. הוא התיישב על אותו כיסא גבוה, פתח לי שיחה.
– אתה יודע, אמרתי, לראשונה מזה תשעה ימים אין לי מטלות; ואני לא יודעת מה לעשות עם זה.
– זה טוב או רע?
– לא יודעת. זה זר.
– תתרגלי לזרים חדשים.
– מה זה?
– פעם היה מוזר לבד. התרגלת. פתאום מוזר אחרת.
– עברת את זה?
– כן. הייתי נשוי שש שנים. מתגרש שלוש. הקושי האמיתי השקט אחרי. מבינים שיש שקט בלי מישהו ושקט עם מישהו והם זרים.
אני בוהה בכוס.
– חשבתי שתמיד שקט זה חירות. לבד בחירה.
– אולי. אבל בחירות משתנות.
– שינית?
– בתהליך. הילדים עוזרים…
צחקתי, באמת.
– אורי.
כן.
– אתה… כמעט נסוגה. – אתה מוצא חן בעיני.
הביט בי.
– זה טוב. גם את מוצאת חן בעיני. כבר מהמקלחת ההיא ביום שלישי.
– מוזר.
– אני אוהב סיבות מוזרות.
שתינו ודיברנו עד אחת-עשרה. עבודה, עיר, ילדים, החיים. הוא עזב, החזיק לשנייה את ידי.
– לילה טוב, נועה.
– לילה טוב.
נשארתי בצד הדלת, כמו בפעם הראשונה אבל הפעם שקט אחר, חם.
עברתי לסלון, הנחתי את הציור של מיקה ליד האגרטל, והסתכלתי על משפחת הארנבים והילדה הבלונדינית הקטנה.
שנה עברה.
הדירה השתנתה טיפה. מדף הספרים מלא בספרי ילדים נשארו מהביקור האחרון. על עדן החלון ארבעה עציצים, אחד עקום מזכרת מהשקיית יתר של מיקה. במבואה שני מעילים שלי, כחול; של אורי, אפור. על שולחן הסלון קטלוג קונסטרוקציה של אורי, ולידו ספר פתוח וכוס קפה.
עמדתי מול חלון, הבטתי על פארק סתווי. הבטן כבר ניכרת, חודש חמישי. התחלתי להתרגל, כל יום עוד טיפה.
הדלת נפתחה.
– הם בדרך, – בישר אורי מהמטבח. – יונתן כתב.
– בעוד חצי שעה פה.
– איתי התקשר שלוש פעמים לשאול אם מותר מסכים לפני פארק.
– עניתי שכן.
אורי שם קומקום, הביט עלי.
– את בסדר?
– טוב. רגליים קצת… אבל טוב.
– שבתי.
– אני עומדת.
– נועה…
– טוב, אשב. – התמקמתי על הספה. – חשבתי היום. לפני שנה, בשבת, הם עזבו. עמדתי במטבח, חיכיתי להקלה מהשקט.
– והיא לא הגיעה?
– לא.
– אני זוכר שבאת.
– חיכית?
הוא חשב.
– לא בטוח. קיוויתי.
דפיקה רועמת. כמו שרק ילדים דופקים.
– זה איתי.
– אין ספק.
– תפתח בבקשה, לי קשה.
אורי פתח.
– דודה נועה! קרא איתי, – הגענו! לפארק הולכים? כבר יש עלים? הבטן גדלה?
– איתי, – שמעתי את יונתן, תן לנו להיכנס.
– נכנסתי!
מיקה נכנסה בשקט האופייני, חיבקה אותי בחוזקה, ואז לקחה צעד אחורה.
– דודה נועה, הארנב שלי כאן?
– במדף בחדר האורחים.
– ידעתי.
שוב רעש בכניסה, נאומים, צחוק של רונית. איתי מצא ספר הדב והפטל.
– שמרת? תקראי גם לאח הקטן?
– ברור.
– טוב.
– אורי, הולכים לפארק? יש עלים?
– יש.
– קודם תה.
– תמיד את אומרת.
– ותמיד אומר.
– נועה, את מאושרת עכשיו?
ברקע קולות, רונית, מיקה, קומקום, עיר, פארק ובטן שבפנים מישהו קטן עוד בעט.
הבטתי באיתי.
– כן, – אמרתי.
