טעות קטנה
בחייך! לא ייתכן!
דליה אחזה בהגה בבהלה, וכמעט נכנסה ברכב שעמד לצד ה”מאזדה” שלה בחניון. הג’יפ הכהה שחלף מולה היה מוכר לה מדי. איך אפשר שלא לזהות את הרכב של השכן, כשבדיוק בו דליה שולחת מדי בוקר את שני בניה לבית הספר?
אבל הפעם, ליד ירון שדליה זיהתה מיד, הרי הם שכנים כבר שנים ישבה לא אשתו, אלא מישהי זרה לגמרי.
שפתיים משורבבות וכובע אופנתי סיפרו לדליה לא הכל, אבל די הרבה.
איזה נוכל… פשוט לא ייאמן! לחשה לעצמה, התאוששה, והחלה לעקוב אחרי רכבו של ירון, מחליטה שאי אפשר להשאיר כזה עניין מבלי לבדוק.
בדיוק כמו בספרי המתח שהיא כה אוהבת, נתנה לרכב יד שנייה לעקוף, השתלבה מאחור והצליחה להביט ישר על הג’יפ של ירון. איך לא? “פח ג’יפים” כזה בולט למרחקים.
את הכינוי “פח ג’יפים” נתן ירון בעצמו לרכבו. קיבל אותו בירושה מאביו, והחלפתו הייתה בגדר חילול הקודש בשבילו. ירושה, אחרי הכל…
את אביו ירון איבד לפני יותר משנתיים, ומעולם לא החלים מהאובדן. קשר הדוק היה בין האב שבחר להקדיש הכל לגידול בנו, לאחר שאשתו התמוטטה במטבח, בעת שבישלה לילד הדייסה האהובה עליו, ובעקבות כך נפטרה והשאירה את ירון בגיל שנתיים בלבד.
הילד הקטן בכה עוד ועוד, עד שאביו שב בטעות הביתה וגילה את טרגדיית חייו מהר מדי בשביל הצלה כבר היה מאוחר.
האב של ירון היה פייטר. הייתכן שאחרי כל הבעיטות והחבטות שידע מהאימונים באגרוף, דווקא אשתו תלך ככה בפתאומיות? חייו נגדעו יחד עם אשתו. גם הבריאות שלה כך חשבו כולם הייתה תמיד מצוינת.
ירון הילד נשאר ללא אם. סבתות משני הצדדים גרו רחוק, ותיאמו שאין בכוונתן לעבור ולגדל את הנכד. גם דודתה של אמו, שניסתה לשכנע, נתקלה בסירוב.
אתה גבר! יש לך עבודה, חיים! אי אפשר עם ילד קטן צריך עין עליו כל הזמן! איך תסתדר?
לא יודע כרגע, ענה האב ישר, לא נוהג לחלום חלומות באוויר.
דודתה, אישה פרקטית, לא ויתרה: שלח את ירון אליי, בגן הילדים אהיה בשבילו, וגם לך זה יהיה קל…
מה, שאני אראה אותו רק מדי פעם? את רחוקה כמעט אלף קילומטרים! לא הגיוני. תודה, אבל אני אתמודד. איך? עוד לא ברור. אשבור את הראש.
פתאום, הפתרון נמצא. מרים, שכנה פנסיונרית, אישה נדיבה ללא משפחה משלה, הסכימה לשמור על ירון בשעות העבודה של אביו. אחר כך נכנס לגן, והמשפחה הקטנה החלה לאט-לאט להשתקם.
מרים אהבה את ירון כאת נכדה, והילד השיב לה באותה אהבה.
את סבתא שלי?
לא, ירונ’לה. אתה זוכר מה שמות הסבתות שלך. אני המטפלת שלך.
זה כמו סבתא?
כמעט.
את אוהבת אותי?
מאוד! אתה הילד הכי יקר לי בעולם.
אי אפשר היה לסרב לבקשה כזו של ילד. מרים החליטה, יחד עם אביו של ירון, שהוא יוכל לקרוא לה סבתא, וכך הפכה לעוד אחת מסבתותיו. בתחילה זה גרם לקצת תהיות אצל הגננות, כשראה שלושה ציורים ביום האישה, אבל הכול התבהר עם הזמן.
מקצת הגננות בעיקר אלה שהיו רווקות גנבו מבטים לכיוונו של אבא של ירון, אבל בראשו לא עלה אלא דבר אחד: לגדל את בנו.
את לימודיו ירון סיים בהצטיינות, בחר תחום עיסוק יחד עם אביו, והתבכיין בפני מרים:
למה בנות לא אוהבות אותי?
באמת? ומה עם רינת, שראיתי אתכם מתנשקים מתחת לחלון שלי? חייכה מרים.
היא נפרדה ממני! אמרה שחסר לה משהו. מה חסר? שום מושג. מה לא טוב אצלי, סבתא?
הכול בסדר, ירונ’לה. לא פגשת את שלך עדיין. חכה בסבלנות, היא תגיע.
ומרים, כמו תמיד, צדקה.
יעל, סטודנטית ביישנית שעזרה לירון בעבודות, אהבה אותו בסתר. ירון לא קלט. בנות כמו רינת לא העסיקו אותו, אך גם את זו שמולו, יעל, לא ראה. פה נכנסה מרים לתמונה. יעל באה אליה עם מחברות בשביל ירון:
אין לו אף אחת, יעלי, אל דאגה. הוא פנוי.
העיניים של יעל העידו על הכול. בערב, כשהגיע ירון, חטפה מרים רגע נדיר, נתנה לו פליק:
ומה זה?
סבתא, מה את עושה?
אל תבלבל לה את הראש. מזמן מחכה לך מי שאתך מתחת לאף.
חתונה הייתה צנועה, למרות שאביו של ירון לחץ לחגוג בענק.
אבא, יעל לא רוצה.
אמו של יעל, מרת דבורה, קיבלה אותו בהתחלה בחשדנות. לבסוף, ראתה כמה מאושר הזוג והשלימה. גם הסבתא של ירון ניסתה לשפר את היחסים דרך הנכד.
וכך חיה המשפחה. זוג אוהב, תקוות לנכדים. אבל השנים נקפו והילדים לא באו. מרפאות, רופאים, ולחץ שרק גבר. מרים קראה לירון:
ירון, תרגיע. זה לא הזמן. מה שאמור להיות יהיה בזמנו. אל תלחץ.
איך לא נלחץ?…
תגיד, התחתנת עם יעל בשביל ילד או כי אתה אוהב אותה? אם זה אהבה קבל הכול כפי שהוא. ילד יגיע כשיגיע; זה יקרה.
סיפור חייה של מרים נחשף גם לה לא היה ילדים, וגם היא חוותה תחושות קשות. היא ידעה: “אל תלחץ, תחזיק מעמד, הכל יסתדר.”
לימים, באמת, יעל נכנסה להריון. שלמה נולד בחוזקה ובריא, ואחריו הגיעו בגילה הקצר עוד ילד וילדה. המשפחה גדלה, אבל הדירה קטנה. אביו של ירון החליט:
צריך לעבור דירה! והעניינים החלו להתגלגל.
רכשו דירה גדולה, עברו יחד עם מרים, וכעת גרה מרים עם אביו של ירון, שראתה אותו כבן לכל דבר. רק שעד מהרה חלה האב, והלך לעולמו חודש לפני לידת בן נוסף.
החיים המשיכו, עליות ומורדות, שמחות ודאגות אבל הילדים הפיחו בבית כל כך הרבה אהבה וחמימות, עד שדומה היה שהשמש לא תשקע לעולם.
חברתה הטובה של יעל הייתה דליה, אחרי שהמשותף להן אהבת הספר, התיאטרון וההתמודדות עם אמהות מרובת אחריות גיבש ביניהן חברות של אמת.
לביתה של דליה היו חיים פחות רגועים. בעלה יואב היה נאה מאוד וגם הרשה לעצמו הרפתקאות קטנות מהצד, והיא הרגישה שמטרתה העיקרית לשמור על המשפחה למען הילדים, כמו שהאמינה שכל הגברים כאלה. היא ידעה, אבל לא רצתה לראות.
ולכן, כשראתה את ירון עם אישה זרה, הייתה בטוחה יעל חייבת לדעת.
דליה עקבה אחרי הג’יפ לפינת רחוב מונטיפיורי בירושלים, שם עצר ירון. מול בית קפה מוכר ירד מן הרכב ופתח את הדלת לגברת הצעירה. דליה התלבטה: להישאר ולראות מה קורה, או לרוץ מיד לספר ליעל.
היא שקלה: מה יקרה אם תספר? הרי ילדים, מרים הקשישה, אמא של יעל שחולה, כולם יהיו שבורי לב. אולי זו טעות? ואם זו סתם ידידה לעסק? הרי דברים כאלה קורים. לאש ששורפת רק לשעה אחת יכולה להשאיר אחריה רק אפר…
דליה הכניסה אגרוף להגה בהכעס והצפירה הבריחה יונים, אך בסוף החליטה לא תספר ליעל. לפחות לא בלי לדעת בוודאות. בסך הכול, כשתמיד אומרים לך שיש בגידות את סולחת. אבל כשזה ברור, הלב נשבר, ואיש לא באמת חוזר ממקום כזה.
בהגיעה הביתה קיבלה שיחת טלפון מפתיעה:
דליה? תוכלו להגיע מחר בערב? יש חגיגה…
הייתה זו יעל בעצמה, מזמינה אותה לאירוע חגיגי בלתי צפוי: סיבה? יום נישואין עגול. יעל וירון מעולם לא חגגו עם חברים או משפחה, אלא רק יחד, בשקט. והנה הפעם הזמינו גם אותה.
מה הסיפור מאחורי החגיגה? זה לא נותן מנוח; אבל דליה לא שיתפה בכך איש. קנתה שמלה יפה, עשתה תסרוקת, והתייצבה עם בעלה.
הכול היה מושקע: אולמות, פרחים, נרות, כלי חרסינה, מפות לבנות, והכול בצבעי הכחול והכסף החביבים על יעל. דליה נתנה ליעל מתנה פרחונית, וזו משכה אותה לחדר שירותים “להתרענן”.
במדרגות פגשה דליה את אותה צעירה מהג’יפ.
את…?
מכירות?
את… מה את עושה כאן?
אני המפיקה של האירוע, חייכה הנערה. ירון סמך עליי לארגן הכול. אפילו בעלי בא לעזור לנו אתמול בלילה אני הרי בהריון, אסור לי לטפס עכשיו…
כמה ילדים יש לכם?
זה הראשון! חשש גדול… יש לך עצות?
דליה חייכה והחלה להרגיש חום אצבעות מתפשט:
אל תדאגי. תתקשרי לרופא שלנו, יעל ילדה את כל שלה אצלו. ותראי עם אופי כמו שלך הכול יהיה בסדר.
הצעירה הציצה בשעון, התנצלה ורצה חזרה.
דליה נכנסה לשירותים, חייכה ליעל:
נו, קדימה! מתרגשים בחוץ את כבר התחתנת פעמיים ערב אחד…
ובמשך הערב, כשהרימה דגלית עם החבר’ה ושתתה שמפניה, חשבה דליה כמה קל ללחוץ על כפתור ולהרוס עולם שלם אי-הבנה רגעית, מילה אחת וזהו, הכול אבוד.
טעות קטנה… לחשה לעצמה וסובבה בהומור לעבר יואב, תגיד, אצלנו מר-מתוק, או שעדיין מר?
מריר, דליה, מריר.
