תקלה במערכת
ענת, את בבית?
תומר, אני תמיד בבית בשבת בבוקר. אתה יודע את זה.
אז תפתחי את הדלת.
ענת הביטה דרך העינית של הדלת שלוש שניות. אחיה עמד שם, עם מעיל פתוח ושתי מזוודות גדולות ליד הרגליים, והבעת הפנים שלו נראתה כאילו הרגע הפסיד ויכוח חשוב. מאחוריו עמדו שתי דמויות: אחת גבוהה, אחת נמוכה. ענת עצמה עיניים, פתחה, וגילתה שהם עדיין שם.
היא סובבה את המנעול.
בוקר טוב, אמר תומר עם אותו חיוך ילדותי, שמבשר שהוא עומד לבקש טובה.
לא, ענתה בקור רוח.
עוד לא אמרתי כלום.
אתה מחייך ככה. זה אומר שזה לא.
נועם נדחק ליד אביו והביט עליה מלמטה. בן שש, שיער פרוע, שרוך נגרר מהנעל. לצידו עמדה הדס; בובה קטנה, ארבע שנים, ארנב מפלוס בלי אוזן אחת בידה, והיא הציצה בענת בסקרנות שקטה של ילדים שאין להם שום פחד מהלא מוכר.
ענת הסתכלה על הפרקט. עץ אלון בהיר, ריצוף “נורדי” של “רהיטי הדר”, שהותקן לפני שלושה חודשים אחרי המתנה של חודש וחצי. השרוך של נועם היה טבול במשהו חום. היא לא חקרה במה מדובר.
תיכנסו, אמרה בלחש. נעליים תשאירו ליד הדלת.
הדירה בקומה השמינית, במגדל “כתר הצפון”, הייתה בשביל ענת ההישג האמיתי שלה. לא התואר, לא הרכב, לא החשבון בבנק אלא הדירה. מאה וארבעה מטרים רבועים, תקרה שלושה מטר וחלונות מהרצפה עד התקרה עם נוף לפארק העירוני. היא עצבה לבד, החליפה גופי תאורה פעמיים, בחרה וילונות עד שמצאה את גוון האפור-כחלחל שכמעט ונעלם בערב. הספה אפורה, רחבה, מוצקה וטרנדים של “רהיטי הדר”. שולחן סלון מעץ מלא עם סדק קטן שנקרא בעיניה “אופי”. אין בלגן, שום דבר מיותר. כל הקוסמטיקה בארון האמבטיה מסודרת לפי גובה. מגבות באותו צבע. קולבים זהים.
זו החיים שבנתה, במודע. כל פרט במקומו. שקט שקט אמיתי של דירה בקומה שמינית בתל אביב, כשהיחיד שנשמע זה רחש המזגן של “ליבינגטון” או טפטוף הגשם בשמשה.
תומר הניח את המזוודות. הילדים הורידו נעליים. נועם מיד נגע בקיר הלבן.
נועם! קראה ענת.
מה?
ידיים.
הוא הביט בכף ידו, אחר כך בקיר, שוב בה. מה לא בסדר?
ענת נשמה עמוק. נשימה ארוכה, שלוש שניות, כמו שלמדה בסדנת ניהול מתחים.
תומר, קדימה, דבר.
אחיה התיישב על הכסא הגבוה במטבח, שלח ידיים על השיש. מחווה מתמסרת.
רונית ואני נוסעים לצימר. לשמונה ימים. אנחנו חייבים שיחה. את מבינה? שיחה אמיתית; עם הילדים בלתי אפשרי.
אין אפשרות אחרת?
אמא עדיין בשיקום, את יודעת. ההורים של רונית במושב, ויש שם עוצר בגלל מגפה, ילדים אי אפשר להביא. ענת, אני מבקש שמונה ימים.
שמונה, חזרה עליה.
או תשעה. נחזור בשבת הבאה.
רעש קל הגיע מהסלון. מוכר מיד; משהו נפל.
הדס, לא לגעת שם! צעק תומר לעבר הסלון מבלי להביט.
תומר, ענת דיברה חרישית, כי קול שקט עובד טוב יותר. גם את זה היא למדה בסדנה. אני עובדת מהבית. יש לי רביעי מצגת חשובה מול שלוש ערים. אין לי ניסיון עם ילדים, אני לא יודעת מה לאכול, מה לומר, איך לשים לישון.
הם אוכלים הכול. רק בלי בצל. נועם לא אוהב עגבניות. לדבר תדברי חופשי, הם לא מתרעמים. הדס נרדמת עם הארנב, לנועם צריך ספר לפני השינה, יש לו בתיק.
תומר.
הוא הרים מבט. מה שראתה שם גרם ללבה להחסיר פעימה. לא רחמים. תשישות. כזו שלא מתווכחים איתה.
אם לא ניסע, לחש, אין לי מושג מה יקרה למשפחה שלנו. אני לא יודע, אחותי.
היא שתקה. בחוץ ענן שט שט בשקט מוחלט מעל הפארק.
שמונה ימים, לחשה לבסוף.
תודה.
אל תמהר להודות. אני לא מתחייבת לא להתקשר תוך שלוש שעות.
נהיה זמינים. גם רונית.
תומר עזב מהר. מהר מדי כמו מישהו שחושש שישנו את דעתו. נישק לילדים בראש, מלמל על “דודה ענת האלופה”, השאיר דף עם הוראות חצי קריאות על הבר, ותוך רבע שעה הדלת נטרקה אחריו.
ענת עמדה בכניסה.
נועם והדס הסתכלו עליה.
היא הביטה בהם.
טוב, אמרה ענת.
טוב, הסכים נועם.
אתם רעבים?
אני רוצה מיץ, אמרה הדס.
איזה?
כתום.
תפוזים?
לא, כתום. כזה שהוא כתום.
היא פתחה את המקרר. בפנים היו שני סוגי מים מינרלים, קופסת ירקות חתוכים, יוגורט “בלווז”, ובקבוק יין לבן. מיץ ילדים לא היה. מעולם לא חשבה על זה, על כך שמקרר שלה לא נדרש אף פעם להכיל מיץ ילדים.
הולכים עכשיו למכולת, הכריזה.
יש! קרא נועם בהתלהבות שגרמה להד לקפוץ מהתקרה הגבוהה.
ענת התכווצה.
הצרכנייה היתה במתחם הסמוך, חמש דקות ברגל. בדרך הדס הפילה את הארנב הארבע פעמים, נועם לחץ על כל כפתור במעלית כולל אזעקה, וסיפר לה סיפור בן שלוש דקות על ילד מהגן שלו שיודע לירוק למרחק שני מטרים. היא שמעה עליו יותר מדי.
במכולת קנתה ארבעה סוגי מיצים, חלב, לחם, יוגורטים עם תות, פסטה, שניצלים מצופים באריזה, תפוחים, בננות ועוגיות עזות צבע, שנועם הכניס לסל לבד (היא ויתרה להחזיר אותן ויתור קטן שלא היתה סולחת עליו לעצמה לפני שבוע).
היום הראשון עבר סביר. חוץ מהמיץ הכתום שנשפך על שולחן הסלון, ונועם שנכנס בדלת עם הכתף וצרח חמש דקות. ענת לא ידעה להרגיע ילדים. נתנה לו כוס מים, אמרה שיעבור כמו שאומרת למבוגרים. זה עבד.
הם סירבו לשכב לישון בתשע, בעשר, גם ב-22:30. היא קראה לנועם פעמיים את הסיפור על הדוב שמחפש דבש. הדס נרדמה על הספה, מחבקת את הארנב. ענת הביטה בה כמה שניות, לקחה בזהירות לחדר האורחים. קלה וחמה, כמו שמש קטנה. לא התעוררה.
במטבח, ענת מזגה תה צמחים מהמאג ליבינגטון, פתחה לפטופ. שלושה ימים למצגת. שני שקפים לתקן.
היא ישבה בשקט ולא הצליחה להתרכז.
הבוקר שאחריו התחיל בשש שלושים ושבע. ענת זכרה בדיוק; בדיוק אז צילצלו שעון הטלפון של “ליבינגטון” והדי נפילה נשמעו מהסלון.
נועם קם ראשון, בנה מבצר מכריות הספה. כולן על הרצפה, שמיכה גם, והוא במרכז, אוכל עוגיות שמצא איכשהו מעל מדף שני. הפירורים גם הם נשפכו.
בוקר טוב, חייך.
בוקר טוב.
את יודעת לעשות פנקייקים?
לביבות?
עגולים עם סירופ מייפל.
אין לי מייפל.
חבל.
היא הכינה דייסת כוסמת. נועם אכל בלי תלונות. הדס באה עם הארנב, פרצוף מנומנם, התיישבה ליד השולחן.
אני רוצה כמו של נועם.
היא החליטה שהכול בסדר.
ההצפה באה בשלישי, בשתיים בצהריים.
היא עבדה, תיקנה מצגת. הילדים שיחקו באמבטיה עם סירות מנייר, מגזירי חשבוניות שמצאו ו”גייסו לצי”. זה נראה בטוח. מים, שקט.
עשרים דקות עברו על שקט ואז נגמר.
טפט חרישי מחדר האמבטיה אל מסדרון הריצוף.
אוי לא, לחשה קול של מי שכבר מאוחר מדי.
הברז היה פתוח עד הסוף. הילדים נשארו בלי השגחה, סירה גדולה תקעה את הניקוז. מים גלשו, לבטח כבר עשר דקות.
היא סגרה את הברז, הביט ברצפה, סגרה עיניים.
צלצל פעמון בדלת אחרי עשרים דקות, בדיוק בשיא ספיגת המים.
מי שם?
דייר מהקומה השביעית. דירה 72.
היא פתחה. עמד שם גבר בסוף שנות השלושים, גבוה, מעט פרוע, במכנסי גינס שיח והו, עם סוודר כחול כהה. הוא החזיק טלפון ששיקף לה תקרת גבס רטובה, כתם מתפשט.
אני אבשלום. דירה 72.
ענת. 84. נשפה. אני יודעת מה קרה. ילדים.
הבנתי. החזיר את הנייד לכיס. צריכה עזרה?
היא הביטה בו בציפיה להסבר, תלונה, איומים כאלה היא קיבלה בעבודה. הייתה מוכנה.
אמרת “עזרה”? שאלה.
יש לי בבית מאוורר תעשייתי וסמרטוט ושואב מים טוב.
מאחורה הציץ נועם.
אתה זה שכן מלמטה? שאל בהתעניינות.
כן, הודה אבשלום. ענת נדרכה לצעקות, אך הוא בסך הכול שאל: והסירות שטו יפה?
בטח! היה לי נושאת מטוסים!
זה חשוב.
תיכנס, פסקה ענת.
היא לא זוכרת את כל הפרטים של אותה שעה. אבשלום עזר לייבש רצפה, הסביר לאט לנועם איך להשתמש בסמרטוט, הדס עדכנה מדי פעם איפה עוד רטוב ותמיד קלעה.
תקרה סבלה? שאלה ענת.
קצת. טיח ישן גם ככה, כתם יתייבש.
אשלם על התיקון.
נראה. משך בכתפיים, בלי איום. נראה.
את הרבה עם הילדים?
יום שני.
שלך?
אחיינים. אין לי.
הוא הנהן, הביט בנועם שכבר עבר לנושאים אחרים.
אז קחי עצה: לכי תקני פקק לאמבטיה. תפתחי ברז מינימום.
אעשה.
בהצלחה. בדרך החוצה הסתובב. אם צריך, אני כאן בקומה השביעית. תרגישי חופשי.
למה אתה כזה רגוע? פתאום פרצה השאלה.
הוא חשב רגע.
לצעוק? התקרה לא תתייבש מהר יותר.
הלך. ענת נשענה על הדלת. השמש שקעה, במטבח הדס דרשה מנועם חצי מהעוגיות. ענת חילקה ושתקה.
נעם והדס הביטו בה בהערכה.
ביום רביעי התכוננה למצגת. הילדים ראו טלוויזיה, צלחות עם תפוחים ובייגלה סביבם. הכול בשליטה.
המצגת התחילה ב-11:00. ענת בחליפת עבודה על חולצת בית. שבעה משתתפים מנהל סניף חיפה, שניים מירושלים, נציג מאשדוד.
הכול דפק רבע שעה עד פתיחת הדלת.
דודה ענת! צעקה הדס בקול ברור לכל הקומה. נועם לקח לי את הארנב!
הדס, אני עובדת.
הוא אומר שהארנב מכוער!
הוא לא!
חברים, אמרה ענת למצלמה, מחייכת בשליטה, שניה.
היא קפצה לסלון נועם מחזיק באוזן השנייה, הדס בגוף.
לעזוב! פקדה, והם שחררו.
הדס לחצה את הארנב בחזה.
נעם, את מסוגל לראות טלוויזיה בדממה?
נגמר.
תבחר משהו חדש.
יש פרסומות.
בפנים נפלה לרגע, חיפשה בעצמה, שמה להם ערוץ ילדים חדש, חזרה.
שמונה דקות שקטות. אז דפיקה. הפעם נועם נכנס בשקט.
היא קימטה גבה.
צריך לשירותים, הודיע למצלמה.
החיפאי צחק ראשון, מיד כולם. ענת הרגישה את עצמה מאדימה תחושה שלא הייתה לה שנים.
אתה יודע איפה השירותים.
יודע, סתם רציתי לעדכן.
הלך. העסקי התפוגג, אך המפגש הפך חי ומשוחרר יותר. אחד אמר: יש לי שלושה ילדים גם. השני ציין שההצעה מעניינת קבעו פגישה נוספת.
ענת ישבה קצת, הפעם לא ממורמרת. עשתה סנדוויצים עם גבינה, וקיבלה מהילדים חיוך.
בארבע דפק אבשלום עם פקק גומי בסקית.
הלכת במיוחד למכולת?
גם ככה היה לי לקנות לחם.
תיכנס.
נועם הגיח בהתלהבות: אתה השכן שעזר לנו! אתה כבר יבש?
כמעט.
רוצה לשחק “מגדל”?
יודע.
כך מצא את עצמו אבשלום סביב שולחן הסלון, נועם מצד אחד, הדס אוחזת בארנב מצד שני. אבשלום שיחק ברצינות של בוגר שמכבד כל עיסוק, וזה נגע לילדים.
ענת עמדה במטבח והביטה.
בזהירות, יעץ לארנב, קח משמאל, קל יותר.
איך אתה יודע?
כל מגדל יש לו מקום חלש, צריך למצוא.
בחיים גם? שאל נעם ברצינות לא צפויה.
אבשלום חשב.
דומה.
ארוחת ערב הכינו יחד. אבשלום חתך את הלחם, כי שם לב שהיא חותכת עקום. היה מוחלט שהלחם יצא ישר יותר.
כמה זמן אתה בבניין? שאלה.
שלוש שנים. אותך ראיתי מובילה כל רהיט.
יש לך עין חדה.
פשוט במקרה.
במה אתה עוסק?
מהנדס קונסטרוקציה. בונה מבנים. משעמם קצת.
למה משעמם?
אף אחד לא שואל אם יפה רק אם בטוח.
אולי זה מה שחשוב.
המבט שלו גרם לה להרגיש שהיא אומרת משהו אחר משאר האנשים.
כנראה.
הילדים נרדמו מוקדם. אבשלום השתהה לעוד תה, הודה ויצא.
לילה טוב, ענת.
לילה טוב. תודה על הכול, ובמיוחד שלא כעסת.
הוא הביט בה ארוך.
את מסתדרת יפה. למתחילה.
איך ידעת שזו פעם ראשונה?
אחרת היית נראית רגועה.
היא צחקה ממש.
הוא יצא, והיא נשארה ליד הדלת עדיין לא אותו שקט כמו בהתחלה.
חמישי ושישי עברו אחרת. השגרה חלחלה. הדס ציירה במחברת שענת נתנה לה, סדרת ארנבים עם שמות.
זו אמא-ארנבת, זה אבא, והקטן כפתור.
למה כפתור?
כי הוא עגול וקטן.
הגיוני.
שישי אבשלום שוב הופיע עם משחק קופסה “ערים בעולם”. הילדים לא הכירו אף עיר, אבל נכנסו לעומק.
מהיכן?
מהילדות, פשוט נשאר.
טוב שנשאר.
ישבו כולם על הרצפה, הדס נרדמה צמודה אליה בנשימה שקטה. אבשלום שם לב, לא העיר.
שבת בילו בפארק. יוזמה של אבשלום. נועם פסע בשלולית, הענת סחבה נעליים בשקית בחזרה; נועם צעד בגרביים ומאושר.
למה את לא מתעצבנת? שאל.
על מה?
הנעליים רטובות.
יתייבשו.
את כמו אבשלום.
אבשלום אחלה.
דודה ענת, הוא החבר שלך?
שכן.
זה אותו דבר?
לא.
למה?
היא לא ענתה.
אבשלום הלך עם הדס על הכתפיים, מסביר לה על עצים. הדס הקשיבה כמו סטודנטית.
מוצ”ש, תומר התקשר. קולו השתנה, חמים.
מה העניינים?
חיים. נועם עשה טיול בשלולית, הדס ציירה ארבעים ושבעה ארנבים.
תומר צחק.
מסתדרת.
לא רע. ומה אתכם?
פאוזה.
הרבה יותר טוב. תודה.
טוב, ענת נאנחה. שמחה.
השבוע השני עבר נינוח יותר. ענת כבר ידעה על העגבניות והחלון הפתוח, מתי פתאום עייפים. ידע קטן, תכלס גדול.
אבשלום נכנס כל ערב. לפעמים עם משהו, לפעמים רק עם שיחה: על עבודה, עיר, ספרים שקרא. הוא קורא הרבה, היא פחות רק חומרים מקצועיים.
מה את קוראת?
רק עבודה.
זה לא נחשב.
תביא לי משהו.
הביא רומן על אישה שאיבדה אמא, מגלה שהיא לא הכירה אותה בכלל. ענת קראה חצי שעה בכל לילה, וזה הזמן האהוב עליה.
בחמישי, נועם רצה לראות את “המשרד”.
אני עובדת כאן, בחדר.
הראה לו את חדר העבודה. הוא שתק רגע.
את מאושרת?
בעבודה? כנראה שכן.
אבא אומר שצריך להיות שמח בעבודה, אחרת למה.
חכם, אבא שלך.
דודה ענת, למה את חיה לבד?
כך קרה.
לא רצית מישהו?
התרגלתי לבד. היה לי טוב.
היה?
היא שתקה.
היה.
השבת האחרונה הגיעה מהר. תומר ואשתו באו. רונית נראתה אחרת, רגועה. חיבקה את הילדים; הדס לא הרפתה שלוש דקות.
ענת, תודה.
אין על מה.
היו בסדר?
היו ילדים. זה בסדר.
נפרדו. הדס בכתה קצת, ענת חיבקה והבטיחה שיחזרו. נועם לחץ את ידה ברצינות. הדלת נטרקה.
עכשיו, שקט אמיתי.
היא התיישבה בסלון. על הספה כרית מעוכה, נועם ישב שם בבוקר. על הרצפה, ציור של הדס משפחת ארנבים, ואחת עם שיער צהוב: “דודה ענת”.
היא אחזה בציור הרבה זמן.
נכנסה למטבח, הכינה תה. הכול במקומו כמו שצריך לאהוב.
היא חיכתה להקלה שתגיע אחרי סערה זו שהכירה מכל הפעמים. לא באה.
נשאר רק ציור ביד ושקט שנשמע כמו פאוזה אחרי מוזיקה. לא שלווה, אלא שינוי.
היא שתתה תה והביטה בחלון. חשבה על נועם, ששאל אם מאושרת. על הדס שנרדמה עליה. על החדר עבודה לפני ואחרי. על אבשלום.
על איך שחתך לחם ישר, על הרוגע שלו שלא היה אדישות. על כך שפשוט היה שם בלי לצפות לכלום.
חשבה על זה שבפעם הראשונה לא קמה בלילה לחרדות עבודה.
בשש קמה, שמה ג’קט כחול כהה שטוב לה, ירדה במעלית לדירה 72.
אבשלום פתח כשהביט עליה היה משהו קשוב.
הם הלכו, אמרה.
שמעתי.
נהיה שקט.
כנראה.
רוצה לבוא לתה? שמתי כבר, אעשה שוב.
שתק רגע.
רוצה.
עלו יחד. הוא התיישב על אותו כיסא שטומר ישב בו. שיחה אחרת, זמן אחר.
אתה יודע, אמרה ענת, אין לי הערב שום מחויבות. אני לא בטוחה מה לעשות בזה.
זה טוב או רע?
לא יודעת. מוזר.
תתרגלי לחדש המוזר.
היית שם?
הוא הרים עיניים.
הייתי נשוי. שש שנים. אחר כך שלוש לבד.
מצטערת.
לא צריך. קשה היה בשקט אחרי. להבין ששקט לבד לא כמו שקט עם מישהו.
ענת שקלה:
תמיד חשבתי ששקט זה חופש.
אולי. אבל חופש לפעמים נבחן מחדש.
בדקת?
בודק. עוזרים לי ילדי השכנים שעושים הצפה.
הם צחקו יחד.
אבשלום.
כן.
אתה… עצרה, יכלה להחליף נושא, לא עשתה. מוצא חן בעיניי להיות איתך. חשוב שתדע.
הוא הביט בה.
טוב, אמר בחום. חשבתי על זה גם.
ממתי?
מאז ששאלת למה אני רגוע. אף אחד לא שאל.
הם שתו תה עד אחד-עשרה בלילה על עבודה, על העיר מכמה קומות, על ילדים שהשאירו ציור עם דמות צהובת שיער.
כשיצא, החזיק ידה לשנייה.
לילה טוב, ענת.
לילה טוב.
נשענה על הדלת. שקט חדש, חמים.
הרימה את הציור של הדס, שמה אותו על המדף מול האגרטל. משפחת הארנבים הביטו בה בעיניים מצוירות, וגם דודה ענת.
שנה עברה.
הדירה השתנתה מעט, אבל ניכר למכרים. מדף תחתון מלא ספרי ילדים, עציצים על החלון שלושה נוספו. אחד עקום (כי הדס השקתה יותר מדי). במתלה מעילים תלויים שני מעילים שלה הכחול, ושלו האפור.
בסלון, על השולחן עם הסדק, מונח קטלוג קונסטרוקציות של אבשלום, ספל קפה פתוח, ספר.
ענת הסתכלה מהחלון. הפארק כבר כתמתם. היא אהבה סתיו.
הבטן בלטה חמישה חודשים. התרגלה לזה לאט, אבל כבר לא פקפקה.
הדלת נפתחה.
בדרך, אמר אבשלום מהמטבח. תומר כתב בדרך באוטו.
חצי שעה פה.
נעם התקשר?
שלוש פעמים. רוצה לבדוק אם יהיו סרטים או נלך לפארק.
גם וגם.
אמרתי.
אבשלום הרתיח מים, בחן אותה.
הכול בסדר?
טוב. רק הרגליים. אבל טוב.
תשבי.
אני עומדת.
ענת.
טוב, צחקה, אשב. אתה יודע, בדיוק היום לפני שנה הם הלכו. ישבתי במטבח עם תה, חיכיתי לשקט.
ואיך?
לא היה.
זוכרת שבאת.
חיכית?
חשב רגע.
לא בטוח. קיוויתי.
דפיקה חזקה כמו שרק ילד מצלצל.
נעם, אמרה ענת בחיוך.
בטוח.
תפתח? לי כבד.
אבשלום פתח את הדלת.
דודה ענת! הרעיד נועם את הדירה. הגעתי! הולכים לפארק? יש עלים? יש לך כבר בטן?
נעם, נשמע קול תומר ברקע, תן להיכנס.
כבר נכנסתי!
הדס נכנסה בשקט, סקרה את החלל, ראתה את ענת, חיבקה חזק רציני אחר כך התרחקה והביטה.
דודה ענת, אמרה. הארנב שלי פה?
כן, על המדף בחדר אורחים.
ידעתי.
היה רעש בכניסה. תומר חיבק את אבשלום, רונית דיברה עם ענת. נעם נעלם וחזר עם ספר הדוב והדבש.
שמרת לנו ספר!
שומרת.
תקראי לתינוקת?
כן.
נועם הנהן בשקט, מסופק. אבשלום, הולכים לפארק? יש עלים?
יש.
אז הולכים.
קודם תה, קבעה ענת, אחר כך פארק.
תמיד את אומרת ככה.
ואמשיך.
טוב, הביט בה ישיר, בלי שינוי משנה, דודה ענת, את עכשיו שמחה?
רעש: רונית צוחקת, הדס קוראת לארנב, מים רותחים במטבח, העיר בחוץ, סתיו בפארק ובטן עם מישהו קטן, זר, כבר מרפרף בתוכה.
ענת הביטה בנועם.
כן, אמרה.
