תקבלו אותי בחזרה, בבקשה
אמא, באמת אין צורך ש…, דביר לא הצליח לסיים את המשפט.
שרה ענת קירגיל ידיה רעידות קלות, מלטפת בקצה הכורסה הישנה. הבושם שלה ושל קצות הלבנדר היבש, שמילאו כל חדר, עטפו את הדירה אבל הריח הזה יעלם בקרוב.
אני עושה את זה לא בשבילך, אמרה בשקט. בשביל מיכאל. לילד צריך בית. אמיתי, לא דירת שכירות שכל רגע אפשר שיעיפו אותו. ומה שיקרה בינך לבין אילת, חשוב שמיכאל יקבל את הדירה. אני רוצה כך.
אילת עמדה בצד, ידה על כתף בנה. מיכאל זע במקומו, לא הבין למה המבוגרים מדברים כל כך בשקט.
“תודה”, הצליח דביר להוציא. באמת, תודה אמא.
שרה ענת דחתה את התודה. הסתכלה במיכאל, כל פניה התרככו.
בוא הנה, אור שלי.
מיכאל חצה את החדר ונתן לסבתא למשוך אותו קרוב יותר. ידיה רועדות, חובקות את פניו.
אתה יודע, מיכאלי? אתה הכי טוב שקרה לי. יש לך את העיניים שלי. את העקשנות. את הטעם הנוראי למוזיקה שלי.
סבתאאא, אמר מיכאל, מובך אבל מרוצה.
הדירה הזאת שלך, אמרה שרה ענת ברצינות. היא תירשם על אביך, אבל רק כי אתה עדיין לא בן שמונה־עשרה. אתה הסיבה שאני נותנת אותה עכשיו, אחרי כל השנים. אנחנו משפחה אחת, מיכאל. אני רוצה לדאוג לך באמת.
אחרי חודשיים שרה ענת הפסיקה לנשום
הדירה הגדולה בנווה שרת בלעה את כולם. דביר, כל מוצ”ש, קילף את הטפטים, צבע כתמים ישנים, התקין גופי תאורה חדשים. אילת סידרה שוב ושוב את הדברים, מנסה למצוא מקום לרהיטי האם שהשאירו חותמם.
מיכאל התרוצץ מחדר לחדר, מתלהב מהמרחב. סוף סוף היתה לו חדר משלו, קירות שאפשר להדביק עליהם פוסטרים בלי לשאול.
אבא, אפשר שהשולחן יהיה ליד החלון?
כמובן. זה החדר שלך, מיכאל.
דביר הסתכל איך בנו מסדר את הדמויות על אדן החלון. בזכות אמא, קיבלה המשפחה שלו בית. הוא היה אמור להרגיש שמח, אסיר תודה.
אבל במקום, הרגיש את הלחץ של הקירות. שגרה, שקט, ימים זורמים זה אחר זה. השכמה, עבודה, בית, ארוחת ערב, טלוויזיה, שינה. וכך עד הסוף…
בית הקפה ליד העבודה הפך למקלט שלו. כל ערב דביר נכנס, דוחה את החזרה הביתה. הבריסטה כבר ידעה את הקפה שלו, שולחן קטן ליד החלון היה שלו בשקט.
שם הוא פגש אותה…
היא צחקה בקול רם מדבר מהטלפון צחוק חזק, בלי בושה, שמילא את המקום. דביר הרים עיניים מהמחשב, היא תפסה את מבטו והרימה גבה.
סליחה, אמרה, בלי גרם של אשמה. החברה שלחה לי בדיחה הכי גרועה בעולם. רוצה לשמוע?
דביר היה צריך להגיד לא. היה צריך לגמור את הגיליון, לחזור לאשתו ולבנו.
יאללה, אמר…
שמה היה נועה. היא עבדה במשרד פרסום, שנאה את העבודה אהבה משחקי מילים טיפשים. נועה היתה חיה, מלאה צבע, אותנטית.
אתה טובע, אמרה בפגישתם השלישית.
אני לא טובע, יש לי חיים טובים.
אבל אתה מאושר?
שלוש שבועות אחר כך הם כבר היו באותה מיטה.
דביר סיפר לאילת הכל באותו ערב.
הוא ראה איך פניה משתנות, כשהאמיתות מתבהרת לה.
שכבת עם מישהי אחרת, אמרה אילת לאט.
כן.
דביר שתק. כל מילה רק היתה מחמירה את המצב.
אילת זרקה עליו מגבת. פגעה בו, נפלה לרצפה מחווה עלובה שרק הדלקה את הזעם.
בחרת שרה ענת, המשפחה. ארבע עשרה שנים, דביר. ארבע עשרה שנות נישואין, ומתישהו נמאס לך?
זה לא בגלל שעמם לי.
אז מה כן? אילת צעקה. תסביר לי, כי כנראה אני טיפשה מכדי להבין למה בעלי החליט להרוס הכל!
דביר הרים ידיו לפנים.
אני נחנק איתכם, אילת. כל יום אותו הדבר. עבודה, בית, ארוחת ערב, שינה. הייתי חייב להרגיש משהו אחר. משהו חי, אמיתי.
משהו חי אילת צחקה, דמעות כבר סוללות את הלחיים. ילדתי לך בן. נתתי לך את הנעורים שלי. ואתה צריך להרגיש חי?
הדלת במטבח טרקה בשקט. מיכאל התעורר והסתתר בחדרו. לדביר התכווץ הכל במחשבה על מה שהילד שמע.
טוב, אילת ניגבה את הפנים בגסות, ממרחת את האיפור עוד יותר. טוב, דביר. רוצה ללכת? נתגרש. לא אנסה להחזיק אותך. אבל בוא נדבר על הדירה. אמך רצתה שתעבור למיכאל. היא אמרה לו את זה ישירות
הדירה נשארת שלי.
אילת קפאה.
מה אמרת?
המסמכים על שמי, דביר לא הסתכל לה בעיניים. חוקית, זו רכוש שלי. אתה ומיכאל תמצאו מקום אחר.
אתה מעיף את הבן שלך לרחוב, לחשה אילת בתדהמה. ילד שהאמא שלך נתנה לו בית.
אני לא מעיף. יהיה לכם זמן למצוא מקום. אני אעזור בחודש הראשון של השכירות, בכל מה שצריך, אבל…
אתה מפלצת. אילת אחזה בשולחן. אתה לא גבר, לא אבא אתה כלום. אימך היתה מקיאה אם היתה רואה מה נהיית
למחרת בבוקר אילת ארזה את הדברים, מיכאל ישב על מיטתו, מביט בקירות שרק הספיק לכסות בפוסטרים. הילד לא הסתכל על האב. לא אמר כלום. פשוט יצא אחריה מהדירה.
הגירושים נגמרו אחרי שלושה חודשים. דביר שילם מזונות לא הרבה, אבל די לספק את בית הדין. בכל יום ראשון התקשר למיכאל, בכל פעם השיחה נותקה. ההודעות נשארו בלי מענה. המתנות ליום הולדת התקבלו בלי אף מילה של תודה.
עם הזמן דביר הפסיק לנסות. הוא כועס, אמר לעצמו. כשיגדל יבין שמבוגרים לפעמים בוחרים קשה.
נועה עברה אליו שבועיים אחרי שאילת הלכה. הדירה התמלאה בנרות, כריות צבעוניות ומוזיקה שנשמעת ללא הפסקה. היא בישלה מנות יוקרתיות, התעקשה על קניות סוף שבוע. לצד נועה, דביר הרגיש צעיר, לא אחראי וחופשי באופן מסעיר.
חצי שנה אחר כך, נשארו לו 47 שקל בחשבון.
מלונות, מסעדות, בזבוזים ספונטניים אחרי שנועה צחקה מול המראה בשמלות שעלותן גבוהה מכל תקציב לכל החודש… כל זה היה כל כך נעים, שלא שם לב שהכסף אזל.
אנחנו צריכים לדבר על ההוצאות, אמר לה באותו ערב.
אחר כך, חמוד, אני בדרך לחברות.
היא נישקה אותו על הלחי, תפסה את התיק חדש, שהוא קנה לה ויצאה.
באותו לילה נועה לא חזרה.
בבוקר הודיעה לו שאין עתיד לזוגיות שלהם, שהיא משועממת איתו, שהיא פשוט נחנקת… נועה ארזה הכל במהירות, עזבה כפי שנכנסה בקלות.
שבועיים הוא רק ריחם על עצמו. הסתובב בדירה הריקה, באותם בגדים, כלים מלוכלכים בכיור, התריסים סגורים. כולם עזבו אותו כך אמר לעצמו. הבן לא מדבר. אילת לקחה את הכי טוב ועזבה. ונועה נועה היפה והמוקסמת נעלמה ברגע שנגמר הכסף.
בשלישית, החליפות הפכו לייאוש. דביר התרחץ, התגלח, לבש חולצה נקיה, נסע לקצה העיר לכתובת שאילת נתנה בבית הדין.
הבניין ישן אבל סביר, בן עשר קומות עם צבע טרי ומעלית עובדת. אילת פותחת את הדלת בלי לשאול מה הוא עושה שם.
מיכאל, קוראת מאחוריה, אבא שלך בא.
דביר נכנס למסדרון הצר, בוחן את הדירה הפשוטה בה גרים עכשיו. שתי חדרים במקום שלוש. מסדרון צפוף, מטבח קטן.
אבל אווירה של חיים ושל חום.
מיכאל עומד במפתן. גדל מאז שדביר ראה אותו. הפנים כבר פחות ילדותיות. מבטו אל האב קר לחלוטין.
מיכאל, אני יודע שאתה כועס עלי, החל דביר לדבר. אבל הבנתי שטעיתי. נפלתי. עכשיו הכל יכול להשתנות. אפשר שוב להיות משפחה אחת. שלושתנו. החדר שלך מחכה לך, מיכאל!
אילת נעמדה על הקיר לא מתרגשת, מתבוננת באדישות.
אנשים משתנים, דביר פנה לשניהם. היה לי זמן לחשוב, אני מבין מה איבדתי. הבנתי הכל.
לא איבדת כלום, ענה מיכאל בחדות. עשית בחירה. בחרת אותה לא אותנו.
זה לא פשוט כך, בן.
אל תקרא לי ככה. מיכאל צעד קדימה. העפת אותנו מדירה של סבתא, מהבית שלנו. העפת אותי. בחרת נועה על פני.
מיכאל, בבקשה…
ואם נאמין לך, מה יקרה בשנית? קטע מיכאל. תפגוש אחת אחרת ותשתעמם, שוב תזרוק אותנו כמו אשפה?
דביר התחיל להתגונן:
לעולם לא. אני משתנה, אני מבטיח.
מיכאל מנענע ראשו לאט.
אני לא רוצה כזה אבא, אמר בשקט.
פנה וחזר לחדרו.
דביר הביט על אילת, חיפש טיפת תמיכה.
אילת, תסבירי לו. תגידי שהבנתי, אני עשיתי תיקון.
היא מנענעת ראש בקצב איטי.
גם אני לא הייתי סולחת לך, דביר. אפילו אם היית מתחנן. הלכה לדלת. אתה מגעיל אותי. לא בגלל הבגידה. לא בגלל שזרקת אותנו. בגלל שחזרת רק אחרי שהיא עזבה אותך. רק כשזה נגמר. כשאין לך אף אחד.
דביר לא זכר איך הגיע למדרגות. לא זכר את הדרך הביתה
דביר נשאר לבד בשלושה חדרים, לבד בדירה הגדולה. אמא האמינה שתחיה בה המשפחה. אבל אף אחד לא נשאר. הוא הרחיק את מי שאהב אותו והדרך לתקן נעלמה. מאוחר מדי…
