ביז, חביבי, תזכור את הסיפור של הלילה האחרון במגדל בתל אביב, בקומה שלישית, שבו הייתי עם בועז, הבעל שלי.
בועז, באמת, תעשה כבר משהו! דחפתי אותו ברגש מהשינה. זה כבר לא נסבל!
מה? הוא מגרגר בתשומת לב.
הצעקות של השכנה הקומה למעלה לא הפריעו לו בכלל, אבל אני, לירז לוי, פשוט לא יכולתי להירדם:
ניקה שוב צועקת! את לא שומעת?
בוז לא הגיב, נפל חזרה לשינה
תמשיך לישון! קראתי בקול רם, מתוסכלת, אני אלך לבד, באיזור הזה אין אף אחד שירגיע את החיה הזאת!
קפצתי בחולצה והלכתי לחוץ, פתחתי את הדלת בקול רומני.
בוז קם בקושי, מבטו מלא קנאה, ותפס ריצה אחרי.
***
הייתי כבר לפני הדלת של השוכרים שקטים, מנפצת את היד על הקיר עד כמה שיכולתי.
בדיוק ברגע ההוא, פתחו את הדלת של הקומה השנייה. היה שם יוסף (השליח) שדקר את הדלת.
בתוך הדירה נשמע בכי של הדן בן שש ויבלות של נועה.
מה תרצו? גרף הבעל, מקולק, ונראה שהשתכר. הוא היה רעוע, כמעט נופל.
תסתכלי על השעון! קראה לירז, הלילה בחוץ!
ומה? יוסף התקדם אלינו עם אגרוף מורכב.
שום דבר! קרא בועז וקולו הרעיש, והכה במכה אחת את השכן, שהתרסק על המפתח ונשאר שם בשקט.
אחרי כמה דקות, נועה יצאה מהחדר, מבוהלת, עם סימנים על הפנים. היא הסתכלה על בעלה בפחד, לא רוצה להתקרב יותר.
תזמין משטרה, אמר בועז ברוך, מביט באישה העגומה, הוא יתעורר ויעשה שוב.
הוא לא יעשה, לוחשת נועה, הוא יישן עכשיו.
בטוחה? שאלתי.
נועה השיבה בכתפיים:
מקווה
אין סיכוי, חתכתי בלי להיסחף, אני לא יכולה לסבול את ההצגה הזאת עוד. בבוקר לי לעבודה. קחו את הילד, נשארים אצלנו לילה. והיום, הצבעתי אל השכן, מחר תטפל בזה.
***
הקרבות הליליות במשפחה שלנו הפכו למשהו רגיל במדרגות של המבנה. בדרך כלל, אף אחד לא מתערב.
רק בועז, אחרי שביקשתי, מצטיין בתשישות, מתלבש ויוצא למעלה.
בזמן הזה, גם לי נגמר הסבלנות. בנוסף, שמתי לב שהבעל רץ לשמור על השכנה יותר מהר מכשכנו.
שוב? נמר? קראתי לו אחרי.
אבל בועז לא שמע. הוא ראה רק את העיניים המפוחדות של דן שמצטמד עכשיו ברגלי אמא, ואת הפנים המלבישות של נועה.
אחרי שהסתדרנו עם יוסף, בועז לקח את האישה והילד אלינו, מרחוק מהחטא. לירז פיזרה מצעים במרפסת.
בערב הבא נועה הביאה לנו עוגיות וקינוחים ביתיים. כך נוצרו החברות בין השכנים.
במהרה, נועה ודן הפכו לאורחים קבועים בבית שלנו. נועה מציעה עזרה במטלות הבית, והבן
הקישור הזה הוא משהו חמוד, הוא ממש נמשך לבועז לבן אדם חזק, רגוע, מריח טבק ובטחה. הוא ראה בו גיבור על.
בועז חייך מבפנים, קנה לדן צעצועים, תיקן את מכוניותיו, הביא קונסטרוקטור מתכתי, אחרי זה כדור רגל.
***
אנחנו, לירז ובועז, עדיין לא היו לנו ילדים. רצינו תחילה לחיות לבד, אחרי אחרי זה פשוט לא הלך.
הכאב השקט שלנו היה הדייר השלישי.
ואז הילד
***
בבית, לירז ניסתה לשמור על השקט, לא להגיד מה מרגישים. אבל בעבודה היא שחררה את הרגשות. המפגשים בחדר העישון הפכו למפלט.
תדמייני, היום בלילה השכנה חזרה בוכה! סיפרתי ברצינות לחברותיי, בעלה שוב בינה! לא מבינה איך נשים כאלה מתנהגות! זה לא אמור להיות אם אהבת אותו, היה נשאר רגוע! לא הייתי מתנהגת איתו ברוח!
כנראה שהיא אוהבת אותו, הרמזה ולנטינה, האישה המבוגרת במשרד. את אמרת שכאשר הוא יבש, הוא זהב.
איזה זהב? קידקתי, הוא לא דג ולא בשר. בחור חסר שיקול! אחרת היה נוטש אותו!
אולי אין לה מקום אחר, הצטרפה אירה הצעירה, עם ילד בודד זה קשה. היא נכנעת.
שום דבר ממה שאת אומרת! קראת, משאירה עשן. הם לא מתחתנים, הם רק גרים את הבית! הגיע זמן לשגר אותו עם מטאטא, והיא מחזיקה אותו? שום גאווה! היא פשוט סיבבה!
דיברתי בקול חזק, כאילו מנסה לשכנע את עצמי. לשכנע שאני חכמה, חזקה, עצמאית, טוב ממנה במאות פעמים!
אבל כשחזרתי הביתה, כמעט כל ערב ראה את בועז ודן יושבים על הקונסטרוקטור, ואת הקול המיוחל צחוק שמח של בעל שלי.
יום שבת אחד חזרתי מהשוק עם שקיות כבדות. הדלת של נועה הייתה פתוחה ברצף. הצצה פנימה, נצמדתי לדלת.
הם לא נישקו, לא התחבקו, לא עשו שום דבר אסור.
הם פשוט היו
בועז ישב על כיסא ברזל, מחזיק פטיש, ודן בעמידה הצידה, נותן לו מסמרים. נועה, מתנפת על הקיר, מביטה בהם באושר גדול, שהקרר לי את הלב: הם נראים כמשפחה שלמה, תמונה של שלמות שלא הצלחתי לבנות.
איזו מחשבה נוראה, נידקתי והלכתי. שטות! בועז לא יכול. הוא לא כזה. אני בשבילו הכל! ונועה תרנגולת טיפשית!
***
פעם הבאה שנועה חזרה לבקשת עזרה, עצרתי אותה בפתח, ואמרתי בקול רם כדי שבועז יקשיב:
כמה פעמים, נועה?! מתי תתעוררי? הוא אפילו לא בעלך! למה סובלת את החיה הזאת? תוציאי אותו מהדירה! לא רוצה לראות את זה שוב! הילד עליך מביט!
המילים שלי נפלו כמו זרעים רעילים באדמה המוכנה.
אחרי שבוע, יוסף, מגולל וקולף, יצא ממדרגת המדרגות עם מזוודה, ועזב את הבניין.
לירז חגגה! סוף סוף!
עכשיו נועה וילדה ייעלמו מחיינו לנצח. כבר לא צריך להגן עליהם.
***
בהחלט, השקט נחת. בשבתות אף אחד לא מביא עוגיות, והקורידור של הילדים אינו מתמלא בקול צחוק.
הראשית, לירז שמחה מהשקט, מהסדר והנקיון. אך מהר השקט הפך לכבד, לחפץ.
בועז חזר מהעבודה, אוכל ארוחת ערב בשקט, מתבונן בטלוויזיה. הוא הפך חשוך ושקט יותר.
הוא פשוט עייף, ניתנה לעצמי, לכן הוא לא מתבונן בי, לא מצחיק אותי. הוא אפילו ישן כשפניו מכוונים אלי כאילו אני לא קיימת.
ואז קרה משהו שהפך הכל upside down.
יום אחד חזרתי מהעבודה מוקדם יותר ראשי כואב פתאום. נכנסתי למעלית ולחצתי בטעות קומה אחרת. יצאתי לקומה שלמטה, והדלת של נועה הייתה פתוחה
Déjà vu
הלכתי פנימה
שאלתי את עצמי כמה פעמים: למה? למה הלכתי לשם?
רואה את בועז ונועה עסוקים זה עם זה, לא שמים לב למשהו סביבם, נדהמתי עד שלא אמרתי דבר. יצאתי ברגליים על קצות האצבעות וסגרתי את הדלת באיטיות
בועז הגיע שעה מאוחרת כאילו כלום לא קרה, אכל, נגע בטלוויזיה
ולירז היא שתקה.
היא לא אמרה לבועז כלום. היא החליטה שזה מספיק לדעת, לשנות משהו.
איך שנגעתי בנועה באותו רגע? וכמו כן באשמה על כך שדחפתי אותה להוציא יוסף! פירטתי מקום לבעל שלי. הוא? אבל בועז הוא לא בעלתי. הוא הציע לי ללכת לרישום נישואין, ואני תמיד נגטתי, אמרתי שהחתימה לא העיקר.
עכשיו הוא יכול פשוט לצאת עם זו
לא, היא לא תספר לבועז שהיא יודעת על האמת!
אולי זה לא יצליח עם נועה? אז היא, לירז, תחכה.
תסבול
***
והיא מחכה. היא סובלת.
בועז ונועה מרתקים זה עם זה בחשאי. לירז יודעת, אבל מתיימרת שלא רואה, לא מבינה.
לפעמים נועה באה לבקר, עם הילד, עם עוגות
לירז מחייכת, מקבלת את האוכל ושותקת.
היא סובלת
זה כבר לא הראשון.
***
כמו שקרה, כשקראה לשכנה «סיבבה», היא לא ידעה שהיא מתכנתת את גורלה.
עכשיו היא במצב לא נעים. השתיקה שלה היא העדות הכי רועשת על הכישלון האישי שלה.
לירז פוחדת להגיד עוד מילה, כדי שלא תחריב את המשפחה המאושרת שבה היא ממלאת את התפקיד הראשי תפקיד הקורבת.
