מספיק להיות נוחה
“נו, אז סגרנו, שירהלה!” צייצה דודה רותי, מנגבת את שפתיה במפית נייר. המפית הייתה מהעוגה ששרה הדס אפתה לכבוד האורחת, עליה נשאר כתם שמנוני של קרם. “בחמישה במאי ניפגש אצלך. אני אביא את הנקניקיות שלי, הכבושות, לפי המתכון שלי, ואת, תהיי חברה ותדאגי לחם חם, משהו מיוחד. בכל זאת, את בעלת יום ההולדת! יגיעו אורחים חשובים, מהעבודה של איתמר. אנשים רציניים. צריך לארח כמו שצריך.”
שרה הדס ישבה ממולה, ואחזה ספל תה פושר שכבר מזמן התקרר. היא הביטה בדודה רותי והנהנה. הנהנה וחשבה על דוח הרבעון שצריך להגיש, על כך שנגמר לה החמאה בבית, על הגב הדואב של בעלה דני ושצריך לקנות לו פלסטר חדש. חשבה על הכול, חוץ ממה שדודה רותי אמרה. ודודה רותי דיברה ודיברה, סידרה את הצעיף הסגול על צווארה והביטה לעבר החלון כאילו היא כבר מתכננת בקפידה היכן להניח את הצלחות בסלון של מישהי אחרת.
“לפחות עשרים אנשים,” המשיכה דודה רותי. “תשקיעי, שירהלה. את הרי אלופה. זוכרת איך הכנת באירוע של נועה? לא נשאר אפילו פירור! אותו דבר עכשיו. ואני כמובן אעזור, אכוון.”
היא גיחכה. היה לה גיחוך קצר, נביחותי, כמו כלבת פודל קטנה.
שרה הדס חייכה גם היא. כי צריך. כי דודה רותי היא משפחה של איתמר, בעלה של נעה הבת היחידה. כי ריבים משפחתיים זה לא לעניין. כי ככה היא עושה תמיד. מחייכת ומסכימה.
“טוב,” אמרה. “סגור.”
דודה רותי נסעה בשמונה וחצי בערב, מרוצה ושבעה. שרה נעלה אחריה את הדלת, נשענה בגבה על הדלת ועמדה כך דקה שלמה. במבואה היה ניחוח בושם כבד, מתוק מדי. בסלון המכשיר טלוויזיה המשיך ללהג. דני ישב וצפה בעוד איזו תוכנית על דייגים, אפילו לא יצא לברך את האורחת.
“אז הלכה?” קרא מהסלון מבלי להוריד את עיניו מהמסך.
“כן, הלכה.”
“מה רצתה?”
שרה הלכה למטבח לשטוף כוסות. המים מהברז היו רותחים, כמעט שורפים, והיא לא הזיזה את ידיה.
“נחגוג משהו,” אמרה. “בחמישה במאי. פה.”
“אצלנו? איזה חג?”
“יום ההולדת שלי. וגם לאיתמר יש איזה משהו בעבודה.”
מהסלון נשמעה מלמול לא ברור. ואז שקט. ואז שוב הדגים שלו.
שרה ניגבה ידיים במגבת ישנה, שלא זרקה כבר חמש עשרה שנה. היא קנתה אותה פעם בשוק, ועל השוליים היו תרנגולים דהויים. פתאום חשבה גם היא נהייתה כזאת. דהויה, תלוייה ומוכנה לניגוב כל ידי עובר אורח.
העיפה ממנה את המחשבה ופתחה את המקרר לבדוק מה חסר.
גם לשרה הדס היה יום הולדת חמישים בעוד עשרה ימים. מספר עגול, חצי מאה. שלושים וחמש שנים מהחיים שלה היא זוכרת היטב. ובשלושת וחמש השנים הללו, לא הצליחה להיזכר ולו ביום אחד שעשתה משהו אך ורק למענה. לא לבעלה, לא לבתה, לא לאמא שלה ז”ל, שהיא הייתה נוסעת לבשל לה חמין בכל שבת, לא לחמות שהייתה גרה בשכונה ליד ודרשה תשומת לב כמו תינוקת. רק לעצמה. אפילו פעם אחת לא.
כבר עשרים ושתיים שנה עבדה כחשבונאית בחברת בניה. הקולגות העריכו, ההנהלה ידעה שאפשר לסמוך עליה קידום לא היה באופק, כי למה צריך? שרה הדס מסתדרת, לא מתלוננת, מוצאת פתרון.
בבית אותו דפוס. דני חמישים וארבע, מהנדס במפעל, לא אוהב את העבודה, מחכה כבר לפנסיה. בבית הוא נח טלוויזיה, טלפון, סלון, אולי גראז’. שרה מבשלת, מנקה, משלם חשבונות (“כי לה זה עובד טוב יותר”), עושה קניות, מארחת אורחים דני באופן עקרוני לא משתתף, וזה כבר מזמן לא היה מקור לוויכוח, אלא הפך לרעש רקע כה קבוע שאיש כבר לא מבחין בו.
נעה התחתנה לפני ארבע שנים. איתמר, בעלה, בחור טוב, חרוץ, אך עם משפחה מורכבת. אמא שלו נפטרה מזמן, אביו בצפון, אבל דודה רותי גיסתו דואגת למלא את החלל. חזקה, דומיננטית, רגילה לשלוט בעניינים. ישר סימנה את שרה כהתפשרותית מדי. אנשים כאלה, טיפוסים חזקים, אנשים עדינים לרוב מעוררים בהם את דחף הפיקוד ולא הערכה.
נעה אהבה את אמא שלה, אבל איתמר היה חשוב יותר, ובבחירה בין נוחיות של אמא לשקט של איתמר תמיד בחרה בשקט, בשקט מופתי. בלי ויכוחים.
כך התנהלה שרה הדס. בדירה שלושה חדרים, קומה תשע, בשכונת קרית יובל בירושלים בנייני רכבת דומים, חצרות דומות, רק העצים בחוץ שונים כי אף אחד לא קוצץ אותם בגובה אחד. התנהלה ולא התלוננה. ולמי תתלונן? על מה? למי זה חשוב?
לאחר שדודה רותי הלכה, ישבה עוד שעה במטבח, בודקת רשימות קניה ואין ספור תבשילים לעשרים איש. הרשימה הייתה ארוכה, ההוצאות הפחידו. הביטה במספרים שרשמה בגב קבלה ישנה וחשבה שהיא מתכווצת לה מבפנים. לא כאב כבדות. כאילו הניחו לה אבן בלב ושכחו להוריד.
כיבתה אור והלכה לישון.
תשעת הימים הבאים המשיכו בקצב שהיא כינתה בליבה “עבדות חג”. ניחמה עצמה שמדובר בעזרה למשפחה, שבסוף החגיגה תצליח, שצריך להמשיך ולמשוך ההסבר הזה נשחק כבר אחרי שלושה ימים.
קמה כל בוקר בשש, לפני העבודה הספיקה להפשיר משהו למחר, לבנות רשימת קניות, לטלפן למכולת לגבי משלוח. הייתה עובדת עד שש-שבע בערב דוח הרבעון הרי מחכה. אחרי העבודה עוד סיבוב קניות, סוחבת תמונות כבדות הביתה, כי המעלית פועלת רק לפעמים. מגיעה, שמה משהו לבשל, מסדרת את הבית. נרדמת באחת או שתיים בלילה. קמה שוב בשש.
דני ראה אותה בעיניים כלומר, פיזית. הם גרו יחד. אבל ראה דרך, לא באמת. שאל פעם אחת אם צריכה עזרה. ענתה “הסתדר”. הניד ראשו בהקלה וחזר לטלפון.
נעה התקשרה ברביעי, שאלה אם הכול מוכן. אמרה שדודה רותי מתעניינת לגבי המנה החמה וביקשה להזכיר על הסלטים. שרה ביקשה מהבת “נעה, אולי לפחות את הסלטים תעשי? קשה לי”. נעה שתקה רגע ואמרה: “אמא, את הרי יודעת, גם לי וגם לאיתמר יש עבודה, נבוא לעזור לסדר”. מה שאומר להעביר מהסירים לקערות. שרה קלטה והעדיפה לא להגיב בכלל.
יומיים לפני החג, ניקתה שרה חלונות כי דודה רותי העיר לה בעבר לגבי האבק על המזוזות. עמדה על כיסא, במטלית ביד, נזכרת שבעצם בפעם האחרונה ניקתה חלון בשביל עצמה לפני שמונה שנים כשאמא שלה הייתה באה. אז גם עשתה זאת “בשביל”. קודם לסבתא, קודם לחמות, תמיד בשביל מישהו.
הרגל החליקה מהכיסא, היא כמעט נפלה, הצילה את עצמה. הלב פעם חזק, פעם ועוד פעם. רק כשנרגעה קצת, ירדה, התיישבה ישירות על הרצפה. הגב, הרגליים והראש דפקו בעייפות.
“אם הייתי שוברת משהו עכשיו” חשבה. “הדבר שהראשון שהיה עולה לכולם בראש זה – מה עם החגיגה?”
היא חייכה בעקצוץ מרירות. קמה, סיימה לנקות.
בליל הרביעי למאי ישנה שלוש שעות בלבד. את כל יתר הזמן בילתה בין סירים, בישול, אפייה, חיתוך פלטות. קציצות, קישים, שני סוגי סלט, דג קר, שעשתה במיוחד דרישת דודה רותי. בורקסים כרוב כי לדוד של דני, אבי, בלעדיהם אין חגיגה. עוגה אפתה יום קודם, טורט עם דובדבנים זו הייתה הבחירה היחידה שלה לעצמה.
בשבע, התקלחה, לבשה את השמלה הכחולה שקנתה לעצמה לפני שנתיים ולא לבשה מעולם שמרה ליום מיוחד. הביטה במראה. שקיות שחורות מתחת לעיניים, השפתיים יבשות, הידיים אדומות משטיפת כלים ובישולים. אבל השמלה הייתה יפה. זה היא ידעה.
“אז התלבשת סוף סוף כל הכבוד,” אמר דני בדרך למסדרון. זו הייתה כל המחמאה.
האורחים התחילו להגיע ב-12 בצהריים. דודה רותי באה ראשונה, עם ערימת קופסאות בהן הנקניקיות והשימורים שלה. הניחה על השולחן, עשתה סיבוב בבית וקבעה: “כל הכבוד, שירהלה, השקעת.”
הוציאה את הפלאפון, התחילה לשוחח עם מישהו.
עד שעה אחת כבר היו עשרים ושלושה איש. שרה הדס ספרה. פינת האוכל הורחבה משולחנות, עליהם פרשה מפה חדשה שגיהצה עד חצות.
הביטה בכל אלה והבינה: מתוך 23, היא מכירה באמת בקושי ששה. היתר מסביבת העבודה של איתמר וקרובות של דודה רותי. יושבים בביתה, אוכלים את האוכל שלה, על כיסאות שהשאילה משכנה מלמטה כי אין מספיק משלה. לא אורחיה, לא חבריה ואפילו לא חגיגה באמת שלה.
את הנאומים פתח דוד אבי, אחיו של דני פיזור סיפורים משנות השבעים, בלי שום קשר. כולם צחקו. אחריו איתמר, החתן בירך: “מזל טוב, שרה, את אלופה”. אחר כך המשיך לנאום נאום על חבר שלו מהעבודה מספרים ומשרות ששרה לא הבינה כלל.
דודה רותי נשאה מונולוג כמעט מוכן בעיקר החמיאה לחבר מאיתמר, על הצלחותיו והמרץ. מעט לשרה: “ואת שרה, לא נשכח, המארחת שלנו”. כולם צחקו.
שרה חייכה. ישבה בראש השולחן, כי כך מצופה, וחייכה, הרימה כוסית כשצריך, אמרה תודה. בפנים התחולל משהו שקט, איטי. כאילו מים על סיר שמתקרב לרתיחה.
“שירה, נגמר המלח!” צעקו מאחד הקצוות.
קמה והביאה מלח.
“עוד לחם, נגמר,” ביקש אבי.
הביאה.
“שרה, חסר מזלגות,” שמה לב אישה זרה, כנראה מהקולגות של איתמר.
הוסיפה.
ומישהו רצה עוד מגש, עוד צלחות, דודה רותי ביקשה סודה ששכחו להביא, רצה להביא מהמרפסת.
שרה התרוצצה, נכנסה, יצאה, לא יכלה לשבת יותר משתי דקות. הצלחת שלה נשארה מלאה, לא אכלה.
פעם אחת ניסתה לשאת ברכה. קמה. נעה, הבת שלה, קמה איתה אבל בדיוק אז דודה רותי התחילה סיפור עם כולם ופנתה במפתיע אל הקהל. נעה הורידה כוס, וגם שרה חזרה לשבת. הברכה נעלמה.
פירגנו לאוכל. “הדג פשוט נמס”, “הבורקסים מעולים”, “הביף מעודן”. שרה ענתה, חייכה, הסבירה מתכונים. זה היה נעים אך גם מר. כי כן, הם מחמיאים לאוכל, לא לה. היא צוות מטבח, לא בעלת שמחה.
הזמן חלף. השמש ירושלמית זרחה, המסובים האדימו. דיבורים קולניים. איתמר והשולחן שלו, דודה רותי מצחקקת את צחוקה הידוע, דני עם אבי מדברים על צלילה או מכוניות.
שרה הלכה למטבח כדי להגיש תוספת רביעית של בשר. שלפה תבנית מהתנור, ידיה רעדו מעט מהעייפות, שלוש שעות שינה בלבד. מול עיניה ראו כפול. הניחה את התבנית על השיש.
קולה של דודה רותי הגיע, חזק כאילו היא מזמינה מלצרית:
“שרה! את מביאה? ותביאי גם שמנת נגמרה!”
לא “שירהלה”, לא “בבקשה”, לא “אל תטרחי”. “את מביאה” כמו עוזרת שטיח.
שרה קפאה. אחזה בכף בשר, לא זזה. במטבח היה שקט. מבעד לחלון, ענף עץ אקליפטוס התנועע. על הכיריים עמד קומקום ריק.
משהו בפנים נחרץ.
לא חזק. לא כואב. פשוט סוויץ’.
הניחה את הכף. הורידה כפפות. תלתה אותן במקום הקבוע. לקחה את מגש הבשר, שמנת מהמקרר, נכנסה לחדר.
הניחה הכול על השולחן.
הזדקפה.
“סליחה,” אמרה. בשקט, אבל קרובים פנו אליה. “אפשר רגע הקשבה?”
דודה רותי המשיכה לפטפט, נעה הביטה על אמא־המאוד־מוכרת־שלה מעט מופתעת. דני לא פנה לרגע בכלל.
“אפשר רגע?” חזרה, בקול ברור.
עכשיו גם דודה רותי הפסיקה לדבר. המבט שלה היה זעוף, כמו של מי שמבזבזים את זמנה.
“קרה משהו?” שאלה.
שרה הביטה סביבה. על השולחן. על האורחים שלה, שלהם. על דני שבסוף סוף הרים מבט, נעה מחזיקה כוס ומבולבלת מאד, דודה רותי עם צעיף סגול והבעת שבעה של מי שקיבלה מה שביקשה.
“רציתי לומר משהו,” אמרה. “היום יום ההולדת שלי. אני חוגגת חמישים.”
“נו, מזל טוב!” צעק מישהו והרימו כוסית.
“רגע,” עצרה אותם שרה. “רק רגע.”
היה שקט. הלמות הלב שלה הפכה רגועה, כאילו כבר קיבלה החלטה.
“בשבועיים האחרונים הכנתי את החגיגה הזאת לבד. לא דאגתי לעצמי. לא ישנתי בלילה, קניתי, בישלתי, ניקיתי. כל זה עבור אנשים שברובם אפילו לא מכירים אותי. היום ביליתי פה כצוות מטבח, לא כתשובת שמחה. כל פעם שניסיתי להרים ראש הפריעו לי, אף אחד לא שם לב אליי באמת. הרגע התבקשתי להביא שמנת, כאילו הייתי עובדת.”
השתרר שקט נדיר. השקט שלפני שמבינים שהמילים הגיעו למטרתם, אך אין מה להגיד לכך.
“דני, מה יש לך?” שאל דני, מבולבל אבל לא כועס.
“אמא” לחשה נעה.
דודה רותי התכוננה לענות, שרה הביט בה בעיניים ישירות, ואוויר יצא ממנה בדממה.
“אני רוצה לבקש מכולם,” המשיכה שרה בהפתעה לעצמה, קולה לא רעד. “תיקחו את מה שהבאתם, ותמשיכו את הערב במקום אחר. יש ‘קפה גן’ ליד. אני מוכנה לממן את המשך הערב, אם צריך. אך כאן, החג נגמר.”
שלוש שניות של הלם, ואז נפתחו קולות.
אבי אמר משהו במלמול. מישהו התחיל לחפש את הז’קט. דודה רותי הזדקפה, הרימה את הסל, הביטה בשרה ממושכות, ולא הגיבה במילים. לקחה את הצנצנת של החמוצים השפלה קטנה שדווקא הצחיקה את שרה פתאום.
נעה התקרבה אליה.
“אמא, מה את עושה” לחשה. “זו בושה דודה רותי תיזכר בזה”
“נעה,” קטע אותה שרה בנחת, “אני אוהבת אותך מאוד. עכשיו תצאי, בבקשה.”
נעה הביטה בה כעל זרה. בצדק, חשבה שרה, כי האישה הזו, שמבקשת בנימוס ללכת, היא קצת אחרת.
דני יצא אחרון. עמד בדלת.
“השתגעת?” שאל, בלי זעם, כמעט בסקרנות.
“לא,” ענתה שרה. “נדמה לי שסוף סוף חזרתי אל עצמי.”
לא הגיב יצא.
סגרה את הדלת, נעלה. עמדה במבואה, דממה עוטפת. דממה אמיתית, של שחר מוקדם או של לילה, רק שעכשיו שלוש בצהריים. ברחוב קולות ילדים, ממול ציפורים. בבית רק היא נשארה, והתחושה הייתה כמו לנשום אחרי עצירה ארוכה מאוד.
הלכה לסלון. הביטה בשולחן קערת בשר, סלטים חצויים, לחם, כוסיות. הצלחת שלה מלאה, לא נגעה.
לקחה את הצלחת. לא טרחה לחמם. לקחה מזלג, עברה למטבח, כי שם חיכה העוגה, טורט עם דובדבנים. הניחה את הבשר והעוגה זו לצד זו, מזגה לעצמה תה רותח.
התיישבה.
מבעד לחלון האקליפטוס נרעד ברוח של תחילת מאי. העלים היו קטנטנים, חדשים. שרה הביטה בו ואכלה לאט. הבשר היה מצוין. ידע לבשל, בזה צדקו.
אחר־כך אכלה עוגה. טורט רך, דובדבנים חמוצים, קרם עדין. לא מיהרה. אף אחד לא קרא “שרה, תביאי”, אף אחד לא הביט דרכה. היא והעוגה, פעם ראשונה מזה שנים.
לא בכיתי. חשבתי שאבכה, כי ככה זה בסרטים, אבל כל שהיה שלווה קשה. משהו עומד, כמו קרקע מוצקה תחת הרגליים, סוף סוף ממשית.
לטלפון לא פנתה שעתיים. בסוף נכנסה.
נעה כתבה שלוש פעמים: “אמא, תתקשרי”, “אני לא מבינה מה קרה”, “בבקשה תעני”. דני שלח אחת: “לא יפה”. דודה רותי שקט. עוד כמה מספרים זרים כנראה אורחים. השכנה הדס: “שרה, מתי תחזירי את הכיסאות?”
ענתה רק להדס: “מחר אביא, סליחה על הבלאגן”.
לנעה כתבה: “אני בסדר, נדבר מחר”.
לדני, כלום.
לאחר מכן, סידרה את השולחן נחת, בלי כעס. העבירה אוכל לקופסאות, כלים השרתה, שפכה אשפה, קיפלה מפה. החזירה לכיסאים לשכנה הדס, שפתחה עם חלוק ושאלה בעיניים אך שתקה. חכמה.
חזרה, התקלחה באמבטיה חמה, ארוכה, עם קצף. הביטה בתקרה כתם ישן של נזילה, כבר שלוש שנים דני מבטיח לצבוע. לא צובעים. שלוש שנים לדחות סידור תקרה ושלוש שנים לדחות את החיים של עצמך אותו דבר.
דני חזר בעשר. שמעה אותו פותח, חולץ נעליים. נכנס לחדר, עמד בפתח. היא הייתה כבר במיטה, קוראת.
“את מבינה מה עשית?” שאל.
“כן.”
“נו?”
“כן. אני מבינה.”
“דודה רותי איתמר יהיה בלגן, חשבת על זה?”
“חשבתי,” ענתה. “דני, אני עייפה מאוד. נדבר מחר, בסדר?”
עמד שם, בסוף עזב. הלך לישון בסלון, כמו תמיד במריבות. שמעה, ולא קראה לו לחזור. כיבתה מנורת לילה. חשכה.
ישנה עשר שעות. לראשונה מאז שנים.
בבוקר השישי במאי שמש בירושלים, קפה חם שכיוונה לטיימר ערב קודם. התעוררה, שתתה, אכלה סנדוויץ’. דני עדיין ישן. פתחה את הלפטופ.
בהתחלה רצתה רק לבדוק תחזית שבועית. אך מצאה לשונית ישנה של סוכן נסיעות, “טיול לשבעה ימים בצפון”. זכרה נפתחה בטעות, נסגרה מחוסר זמן.
לחצה על הקישור.
גליל עליון, רמת הגולן, הסביבה. שבעה ימים, קבוצה קטנה, אוטובוס, הדרכה ואירוח. הביטה בתמונות הרי הגליל, שבילי טיול, צפת העתיקה, נוף שלא נגעה בו. תמיד רצתה דני לא אוהב “מה צריך הרפתקאות, עדיף חוף ים”. חוף ים כל שנה מאז הנישואין. עשרים שנה. לאלפי מנחות.
התקשרה לסוכנות בפתיחה.
“שלום, טיול לשבעה ימים בגליל יש מקום קרוב?”
“יש ב-14 במאי, מקום אחד אחרון.”
“אחד? מושלם.”
שילמה בכרטיס. ישבה מול החלון, בתחושה שלווה. לא שמחה, לא מתרגשת פשוט רגועה.
נעה התקשרה בזהירות. “אמא, איך את?”
“מצוין,” אמרה שרה.
“צריך לדבר. דודה רותי נעלבה מאוד. איתמר כועס. זה לא”
“אני מבינה.”
“תוכלי להתנצל? זה ירגיע. בסך הכול”
“לא, נעה.”
“מה ‘לא’?”
“אני לא אתנצל על כך שביקשתי אנשים לצאת מהדירה שלי ביום הולדתי.”
“אבל”
“נעה, חכי.” שרה הרימה ספל קפה, הניחה חמה על הידיים. “תקשיבי לי, לא כבת שמגינה על איתמר ודודה רותי, אלא פשוט תקשיבי. אתמול מלאו לי חמישים. ביליתי אותו כמשרתת של אחרים. רעדו לי הידיים, לא אכלתי כל היום, לא אמרתם אפילו תודה. ואני? אשמה בעיקר. אני אפשרתי זאת. שנים. לא חשב איש לשאול איך אני. כי אף פעם לא רמזתי שזה חשוב.”
השקט שלפני אמת.
“אמא את אולי צודקת. זה כל כך מפתיע.”
“גם לי.”
“ואת תמיד תתנהגי ככה?”
“חושבת לא. אבל קניתי טיול.”
“טיול?”
“לטייל בגליל, שבעה ימים. 14 בחודש, לבד.”
“יחידה?”
“כן.”
“וואו.”
“נעה, זו הפעם הראשונה שאני ממש מתכננת משהו לעצמי. אולי הגיע הזמן להתחיל.”
נעה שתקה, ואז אמרה “תדברי איתי”. סגרה.
דני שמע על זה בצהריים. נכנס למטבח סיפרה במילים פשוטות: קניתי, יוצאת, שבעה ימים, טיול לגליל.
הביט בה ארוכות. אמר, “לי לא אמרת.”
“לא.”
“מה אמורים להבין מזה?”
“מה שתרצה.”
“שרה, את בסדר? אולי רופא?”
המליחה מעט את המרק, טעמה. בסדר.
“הכול טוב. המרק עוד עשרים דקות.”
הוא יצא, “הלך הלוך שוב בבית, נרגע, הדליק טלוויזיה”. החיים זרמו.
הימים שאחרי לא קלים. דני שותק, מתרגז. “השתגעת פעם היית אחרת ככה מתנהגים אנשים רגילים?” שרה לא הסבירה, לא התנצלה וזה הפתיע גם אותה. פעם תמיד התנצלה, גם על מה שלא עשתה. עכשיו אין לה כוח.
נעה התקשרה אחרי שלושה ימים. “דודה רותי הודיעה שלא דורכת פה שוב.” שרה ענתה, “בסדר”. נעה ציפתה למשהו אחר, נבוכה.
“אמא, את לא מצטערת?”
“לא.”
“אבל זו משפחה”
“נעה, דודה רותי לא המשפחה שלי. זו משפחת איתמר. זה לא דומה. המשפחה שלי את, ודני, וזה מה שחשוב לי. איך נלמד לחיות אחרת. לא רותי דודה.”
נעה השהתה, אז שאלה על הטיול מלון, מסלול, את מי פוגשים. זו התחלה. שרה חשה.
ב-13 במאי, יום לפני היציאה, ארזה מזוודה קטנה, קלה, רק לעצמה, לנסיעה ראשונה מזה שבע שנים. הכניסה גם את השמלה הכחולה. גם לה מגיע לטייל.
דני נכנס, הביט במזוודה, התיישב על המיטה.
“באמת יוצאת,” קבע.
“באמת.”
“שבעה ימים.”
“שבעה.”
הסיט את המצח, נשם.
“יש דברים לאכול? לא הכי יודע”
“דני,” ענתה בעדינות, “אתה גבר מבוגר. שלושה ימים יש אוכל מוכן במקרר, אחרי זה תסתדר. ואם לא יש שליחויות. תסתדר.”
הביט בה, לחוץ או תמהה, אבל לא הרים קול. משהו בה השתנה כנראה ראה.
“טוב. תיסעי.”
פשוט “תיסעי”. בלי “טיסה טובה”, אבל גם בלי “השתגעת”. וזה כבר משהו.
סגרה המזוודה.
בערב, חברתה נעמה מכיתה י’, התקשרה: “הדס סיפרה שביקשת מהאורחים לעזוב את יום ההולדת שלך!”
“ביקשתי יפה, זה הכול.”
“שרה. אלופה.”
“האמת?”
“שלושים וחמש שנה אנחנו יחד, תמיד למדת את כולם ולא אמרת כלום. טוב לראות שאת”
“מאמי, עזבי דרמה.” שרה צחקה.
“טוב, אז לא דרמה. לאן נוסעת?”
“לגליל, לבד.”
“לבד! תמיד רציתי כזה.”
“אז תעשי.”
“שלי לא ירשה”
“נעמה, ‘לא ירשה’ זה בגיל שמונה. בגיל חמישים זה פשוט אם את רוצה או לא.”
נעמה צחקה. אחר כך הפכה רצינית.
“את כבר אחרת, שרה.”
“אולי. אולי סוף סוף נמאס לי להיות נוחה.”
“הרבה עייפות. רק את עושה משהו בנידון.”
“אולי אני לא היחידה. פשוט לא מספרים, מתביישים.”
“לך לא מביך?”
שרה הביטה החוצה. בשכנות אישה שוטפת כלים, במסך נורות, מישהו מתהלך בין החדרים.
“לא,” אמרה. “לא מתביישת.”
ב-14 במאי קמה שרה הדס בחמש וחצי. דני ישן. הכינה קפה, סנדוויצ’ים לדרך, בדקה מסמכים. התלבשה, לקחה מזוודה. את השמלה הכחולה לבשה כבר בבוקר כי מותר. כי בחמישים אפשר ללבוש מה שרוצים גם בשש.
עמדה במבואה, מביטה בדירה דירה שכירות, קומה תשע, עצים, כתם על תקרה ומגבת עם תרנגולים. הכול מוכר. אבל עכשיו יוצאת ממנה אשה חדשה. וכך הרגישה.
קול מהמטבח. דני יצא, פיז’מה, שיער פרוע. מביט בה עם המזוודה.
“את כבר הולכת?”
“כן, המונית מחכה.”
הנהן. גירד ברגל.
“מזל טוב, שרה. לא אמרתי אז.”
הביטה בו חמישים וארבע, פנים עייפות, שיער מאפיר, איש שחייה איתו עשרים ושבע שנה. לא ידעה מה יקרה הלאה ביניהם. אולי ישתנה, אולי לא. החיים אינם סדרה, שבה טיול פותר הכול.
“תודה, דני,” ענתה בפשטות.
יצאה.
המונית חיכתה. נהג צעיר: “לתחנה?”
“לתחנה”.
ירושלים התעוררה. רחובות שקטים, תריסים חצי פתוחים. עצים ירקרקים. שרה הביטה בנוף שנים לא שמה לב אליו. עלים, שמיים כחולים, שמש ראשונה בבוקר.
בתחנה ריחות מאפים מבית קפה, קולות רמקול, אנשים עם מזוודות. מצאה את הרציף.
האוטובוס בזמן. עלתה, שמה את המזוודה, מצאה מקום חלון. המושב לידה תפוס בזוג מבוגר ברכה טובה, הציעו תה. “תודה, אחר כך.”
האוטובוס יצא.
העיר נגללה מבעד לחלון יצאו מהבתים, משם לשדות, יערות, השמיים נפתחו. שרה הביטה ופשוט הביטה. לא תכננה, לא בדקה רשימות, לא דאגה.
הטלפון שתק. או לא, היא לא הסתכלה.
הרהרה: בצפת לא ביקרה לעולם. בראש פינה תמיד רצתה לשבת בבית קפה. על שערי צפת קראה פעם, עשרים שנה. אמרה “יבוא יום”.
“איפה את יורדת?” שאלה שכנקתה.
“טור בגליל,” חייכה שרה.
“לבד?” “כן.”
“אמיצה,” הנהנה.
“לא אמיצה,” אמרה שרה. “פשוט הגיע הזמן.”
האוטובוס נמסר, נסע בין שדות ועצים, שמיים צלולים. שרה השעינה ראש על חלון, עוצמת עיניים לשנייה לא לישון, פשוט לנוח.
הטלפון רטט קלות.
הודעה. נעה “אמא, הכל בסדר? באוטובוס כבר?”
שרה כתבה: “כן. הכול בסדר. אל תדאגי”.
עוד הודעה מס’ לא מוכר: “שלום, אני רותם, מדריכת הקבוצה שלך, מחכה לך בצפת עם שלט. נסיעה טובה!”
“בתודה. בדרך.”
החזירה לטלפון לכיס, הביטה שוב בחלון.
האוטובוס מתקדם. מאחור נשארה ירושלים. דירה בקומה תשע, מגבת דהויה, כתם תקרה, שולחן עם מפה מגוהצת. מלפנים הרי הגליל, חומות עתיקות, סמטאות ורק שמונה ימים ששייכים לה בלבד.
לא ידעה מה יהיה כשתחזור. האם תדבר עם דני באמת, האם ישתנה משהו עם נעה, האם דודה רותי תיסלח אי פעם. לא ידעה, וזה כבר לא הפחיד אותה. פעם כל אי-ודאות הפחידה. עכשיו סתם חיים.
חיים שממשיכים. לא ברורים, אבל שלה.
האוטובוס הרעיד את הכביש. מבעד לחלון נשקפו ההרים, עצי הזית, ועדרי צאן. שרה הדס הביטה החוצה וחשבה: בפעם הבאה שמישהו יבקש “להביא שמנת” כפי שמדברים עם עוזרת, אולי תחייך ותגיד “לא”.
מילה אחת קטנה. שתי אותיות. אמרה אותה אתמול לראשונה באמת.
אפשר להתחיל ללמוד.
לעולם לא מאוחר לבחור מחדש.
