תפוחים בשלג…
גר אצלנו בפרברי קריית יערים, ממש על סף היער הוותיק, איפה שהאורנים עושים צל כבר בצהריים, ושקט שם כל כך שהציפורים לוחשות, מִיכָאל לֶבִי. גבר מוצק כסלע.
כל חייו עבד בייעור, ידע כל עץ בסביבה, כל גבעה, כל שְׁבִילָה של חזירי בר, כל מחילה של שועל. היו לו ידיים כמו שתי מחבתות, שחורות מקליפת עצים, משרף שנדבק ולא יורד, ולב… הלב שלו היה כאילו חתכו אותו מעץ זית עתיק יציב, נאמן, אבל גם קשה כמו עצה של סבתא ירושלמית.
הוא ואשתו, מירָב, חיו יחד בשלום שלושים שנה. זוג לתפארת. היית עובר ליד הבית שלהם כל ערב מיכאל יושב בכניסה ומקשקש על בוזוקי (גירסה ישראלית הוא הרי השתדל), מירב מצטרפת בשירה בקול ערב ומלא חלומות, והבית? בית מפואר: תריסים כחולים כמו העיניים של מירב, גינת של פלוקסים וצִפּוֹרֵי-שָׁלוֹם, מישורי ירק מסודרים יותר ממרק חיטה של חמישי בערב.
אני זוכרת איך נטעו את המטע. מיכאל חפר גומות, עבד קשה, מירב החזיקה את שתילי התפוחים בעדינות כמו שמרטפים תינוק. “תגדלו, חמודים, תגדלו, נעמת לבב כל ילדיי!” הייתה ממלמלת, והוא מסתכל עליה, סופג זיעה במצח, מחייך כאילו כל האושר בעולם אצלו ביד.
המטע ההוא הפך לגן עדן: כל אביב פריחה לבנה כמו ענני כותנה, ובסתיו ריח תפוחים בושם שנסחף מרמת השרון ועד קיבוץ לוחמי הגטאות. תפוחים מתפצחים בין השיניים, עסיסיים ברמה שאומרים “יאללה, עוד אחד”.
אבל אלוהים לקח את מירב מוקדם מדי. חלתה, דעכה תוך שלושה חודשים, נעלמה בשקט מתוך הלילה, ידה אוחזת בידו של מיכאל. מיכאל כמעט נצבע כהה מצער, אך דמעות לא שפך כי גבר לא בוכה, נכון? רק הידק לסתות עד שהכאיב לעצמו, הלבין בן לילה.
נשאר מיכאל עם בתו המאוחרת, צִפְרָה. פתאום היא כל עולמו. משהו שמחזיק אותו כאן, בצל היער, אפילו כשהכול מתפורר. אהב אותה במה שיש, כמו שדובי חיבוק קצת מחוספס, קצת מחניק בחיבוק, אבל עוטף עד הסוף. היה קשוח, לא הרשה כמעט כלום, פחד אפילו מהרוח שתיגע בה. פחד משתק שאולי גם היא תעזוב, תשאיר אותו גלמוד, כמו שאמא שלה הלכה.
– צִפְרָה, את התקווה שלי, – ליטף אותה ביד גדולה מדי, – תגדלי תהיי עמוֹת הבית, תמשיכי כאן. לא שולח אותך לשום תל אביב, מה יש שם? ירמו אותך, יפגעו בך, כולם שם זאב בעור אדם.
צִפְרָה גדלה ופרחה גולגולת שיער זהובה, עיניים תכלת, קול כשירה שמביאה לציפורים בגינה סקרנות. כששרה, כולם עוצרים להאזין, גם החתולים נרגעים. מה זה נרגעים יושבים ושומעים.
הנשים ביישוב בוכות משירים שלה, אומרות: “כל הכישרון מאמא שלה ירשה רק אפילו יפה יותר, מתוק פי שתיים.” היה לה קול מאלוהים. חלמה צִפְרָה להיות זמרת, להירשם לאקדמיה בירושלים. לימדה את עצמה תווים, שמעה תקליטים משומשים על פטיפון ישן עד שהתחילו לרעוד.
מיכאל את מי יניח לעיר? “כל עץ נשאר למדינה שלו”, אמר בעקשנות ירושלמית. פחד מהעיר כמו מאש בגליל. העיר בעיניו, מפלצת הבטון.
– לא! הרעיד את הכוסות במזנון. תלכי להיות רפתנית, אתחתן אותך עם אֵלְעָד מהתחנה. בחור טוב, בונה קראוון, ברור ילד של עבודה. מה זה שטויות זמרת? ביזיון!
ויום אחד באוקטובר גשום הגיעו מים עד נפש. צִפְרָה, שקטה וכנועה, פתאום אספה מזוודה ונעמדה בדלת. מיכאל התפרץ כמו סערה צעק, קילל, רעם ורעם:
– תלכי אין לך אבא! אין בית! לא תעברי פה סף הבית הזה!
וכשהלכה בגשם, אפילו לא הסתובבה, תפס מיכאל גרזן מפלטה ותקע אותו במדרגת הכניסה. השבבים עפו לכל עבר, כמו דם שמכתים אבן.
– אין לי בת! לחש לחלל הריק. מתה.
עברו שתיים עשרה שנה. פרק שלם. חורף, קיץ, התהפכו דורות, ילדים גדלו, הלכו לצבא, התחתנו, כבר ילדו את הדור הבא. הבית של מיכאל עמד כאבן זיכרון. מטע התפוחים הפך שדה פרא, קוצים מסובכים, ענפים דורשים רחמים. הווילונות התקלפו, הדלת נטתה, והגרזן נשאר חבוי בעץ, כתם חלודה.
בערב קר בנובמבר, לפני סופה, חוזרת מהעבודה (אני מד”אית גיבורה קטנה), רואה שאין עשן מהארובה של מיכאל. בחורף, בלי חימום סימן רע. הלב שלי התכווץ. נכנסתי לחצר כלב הזקן, שמואל, לא יוצא אפילו לנבוח.
אני נכנסת, בפנים קפוא מהרחוב, קִבּוּר. מים קפואים בדלי, ריח של מחלה ובדידות.
מיכאל שוכב רועד במיטה, שיניים נוקשות, כל גופו טלטולים.
– מיכאל! אני קוראת. מה אתה עושה?!
הוא פוקח עיניים טרוטות, עייפות, לא מזהה.
– מירב… ממלמל, מירב, קר… איפה צִפְרָה? למה לא שרה? תגידי לה, שתשיר לי “ירושלים של זהב”…
ברור, מדבר שטויות, דלקת ריאות אוכלת אותו. נשארתי לשמור עליו בלילה, הושבתי אותו, חיממתי תנור, דאגתי לתרופות. כל הלילה ממלמל מתוך שינה:
– צִפְרָה, חזרי… אל תלכי ליער, ששם זאבים… סליחה, אהבתי… תמחלי, אני קיר, לא ידעתי אחרת…
אני סורגת גרב, מקשיבה, דומעת. יש כל כך הרבה אהבה בבנאדם המחוספס הזה, ואוי, כמה כאב עשה לעצמו.
בבוקר קצת השתפר, חום ירד.
– ורד, לחש בקול בודד חיכיתי לה. כל בוקר בעיניים לעבר החצר, כל ערב לא עוצם עין, אולי תגיע.
– אני יודעת, יישרתי לו שמיכה. היא כתבה, הדוורית סיפרה לי.
– כתבה? איפה כל המכתבים? קברתי את התיבה! דמיינתי מחקה אותי… שכחה!
– אצל שושי הדוורית, שמרה הכול.
הלכתי באור ראשון לדואר. שושי ישנה בעמידה אך שלפה קופסה ישנה. חזרתי למיכאל עם האוצר.
איך שהוא קרא… הידיים הענקיות רועדות, דמעות נוזלות, הדיו נמרח. מנשק תמונות נכדים כאילו זה לחם.
– נכדים, ורד. לי יש… שניים…
מצאנו קצה של מספר טלפון במכתב קרוע, אבל חסרים ארבע ספרות. בעיה. כתובת יש, אבל עיר ענקית, ירושלים. לכתוב? יחכה שנים.
– ניסע! קפץ מיכאל מיד, מושך עצמו בכוח. אגיע!
– תשכב, הרמטכ”ל! אני עוצרת פיזית. אינטרנט זה החיים.
הלכתי ליונתן מהבניין ליד, מתקן מחשבים לקשישות (וגם מתקין טלגרם לסבתות). הוא מעלה פייסבוק, מתקתק, מציץ לאחור:
– מה שם המשפחה של בעלה? כהן? רגע, חופשית? רגע… או! מצאתי! כתוב: ‘מתגעגעת להורים.’ יהיה בסדר.
יונתן שלח הודעה: “שלום, צִפְרָה, כאן יונתן מקריית יערים. אבא שלך במצב קשה, מחפש אותך. דחוף.”
מחכים… שעה, שעתיים. אינטרנט בדואר ירקון מהבהב ומקרטע. צלילים רוחות, כאילו המדבר על הקו.
מיכאל מתכווץ, שותה כוסות הרגעה.
– לא תענה… לוחש. מי יסלח לי? קיללתי אותה אז…
פתאום “קלינג!” יונתן מתלהב, ענתה! שלחה טלפון של בעלה.
מצלצלים, חיוג ארוך, הלב עוצר.
עונה גבר, קולו לא מבשר נחת.
– הלו? מי מדבר?
מיכאל נרגש, לא מוצא מילים. אני דוחפת מרפק.
– זה… מיכאל… אבא של צִפְרָה…
שתיקה ארוכה. שומעים רק נשימות.
– אבא, אה? עשר שנים אתה זוכר.
– שי, תן לי, – אישה בלחץ.
– הלו? קול של צִפְרָה, קריר.
– צִפְרָה… ילדה שלי… חיה…
שוב שתיקה. רחש חשמל בקו.
– למה התקשרת? שואלת. בקושי מחזיקה קול.
– גוסס אני, צִפְרָה. אשם כלפייך. לא רציתי למות לפני שאשמע את קולך. אם תסלחי תודה.
היא בוכה. חרישית, לא תיאטרלית.
– לא יודעת, אבא… כל כך הרבה שנים חיכיתי… כל כך הרבה מכתבים זרקתי לחלל. לא יודעת אם אוכל…
– לא מבקש מיד. רק תדעי אהבתי. בדרכי, אבל אהבתי. טיפש הייתי.
– נבוא, אמרה פתאום, נחושה. לא משאירה אותך לבד. נבוא. תמתין.
מניח מיכאל את השפופרת. אין שמחה, יש רווחה.
– תבוא, אומר. כי צריך, לא יודעת אם תסלח.
– אבל, ורד, לאן תבוא? לפונדק הזה? תראו את האבק! לאן אכניס חתן ונכדים?!
– שקט! אני אומרת, דקה ואת כל הרחוב מגייסים.
כמו במבצע: מנקים, צובעים, מבשלים, הבית מתמלא.
הבוקר המרגש. נעמדת “קיה ספורטאז'” בסמטה. יוצאת צִפְרָה גברת ירושלמית, מחויטת, עיניים עגולות. אחריה הילדים, בעלה.
מיכאל בכניסה, כובע סרוג ביד.
צִפְרָה עוצרת ליד השער. מסתכלת עליו, על הבית, במקום שהמכפף תקוע בו. ניכר שהיא נלחמת בעצמה. יש בה כאב, וגם געגוע.
מיכאל יורד מדרגה, פוסע אליה.
– שלום, צִפְרָה.
– שלום, אבא, עונה שקטה.
היא מתקרבת ומחבקת בזהירות, כאילו לא יודעת מה לעשות עם הידיים. הוא עוצר נשימה, ואז קובר ראש במעיל שלה, רועד, הדמעות סופגות בשקט.
היא עומדת, לא זזה, דמעות מתגלגלות. אין שמחה רק כאב. על הזמן הלא חוזר.
נכנסו הביתה. אווירה צפופה, מתח כזה שאפשר לחתוך בסכין של פיתה. הילדים מצטופפים אל אמא, הבעל, שי, מודד במבט.
יושבים סביב שולחן. דממה. רק כפות מתכת עושות קלינג בצלחות.
מיכאל לא עומד. מוזג טקילה ירושלמית, קם. יד רועדת.
– תודה שבאתם, ממלמל לעבר השולחן. לא חשבתי… או שכן, אבל לא העזתי. אתם, שי, צִפְרָה… הייתי ריק בלעדיכם.
שי לוקח את הכוס. שותק רגע.
– טוב, מיכאל, אומר. מה שהיה היה. באנו כי צִפְרָה לא שלווה. יש לך לב זהב, נו, אשתי. לחיים.
ופתאום עומר הקטן, הנכד, שואל בלי פחד:
– סבא, איפה הגרזן שבקע את הדלת? אמא סיפרה…
צִפְרָה מסמיקה, עוֹמֶר, תאכל!
הסבא צוחק כמעט בבכי:
– נרקב הגרזן, ילד. כמו הרוגז בלב של סבא. נשאר רק אבקה. מחר אקח אותך ליער לראות חיות.
הקרח נמס אט אט. שלושה ימים גרו יחד, התרגלו מחדש. מיכאל מתאמץ, נזהר.
ביום השלישי צִפְרָה באה אלי למרפאה, עיניים אדומות.
– ורד’לה, היא לחשה. משהו להרגיע? הלב קשה לי.
מזגתי לה תה עם נענע.
– מה, לא עובר הכעס?
– לא עובר, לוחצת על הספל. רואה אותו זקן מבולבל, נהיה לי רחמים. ואז נזכרת בגשם ההוא, כשצעק עלי… עדיין כואב. רציתי להגיד לו הכול! איך בכיתי כשהילדה שלי נולדה, ואף אחד מהמשפחה לא התקשר… בסוף לא אמרתי. ראיתי אותו, גב כפוף, ידיים רועדות. הוא ענש את עצמו. הוא ישב בכלא שבנה לבד, שתים עשרה שנה. למה להרוס יותר?
– זו חכמה, צִפְרָה, אמרתי. לסלוח לא לשכוח. להבין שלפעמים אנשים פוגעים מכל הפחד והכאב, לא מרוע. אהב אותך, רק בעקשנות של עץ זית.
היא שתקה, שתתה תה.
– היום הוא חימם לעומר מגפיים על התנור. בדק שלא יישרפו. בדיוק כמו לי כשהייתי ילדה. ואז נרגע לי הלב קצת. ממש קצת. נחיה, ורד, בשביל הילדים. ואולי גם הלב שלי יתרפא.
הם נסעו אחרי שבוע, הבטיחו לחזור בקיץ. וחזרו.
בקיץ מיכאל חזר להיות אדם, לא צל. המטע הקדום פרח. מכה של פריחה לבנה כמו שלום עולמי.
פעם עברתי ליד ביתו, הם יושבים בכניסה מיכאל וצִפְרָה, כתף לצד כתף, שקטים. עומר רץ בגינה, מגלגל זר פרחים.
מיכאל קורא לי בידו: ורד, בואי לתה עם ריבה של תפוחים! צִפְרָה בישלה יצא כמו ענבר!
נכנסתי. שתינו תה בחציר, ריח תפוחים וסיום קיץ באוויר.
אומרים שאפשר להדביק כוס שבורה. תמיד תישאר סדק, כן. אבל אפשר לשתות ממנה, ואפילו תה מתוק יותר, כי שומרים על הכוס הזו פי אלף.
החיים קצרים, כמו יום חורף בגליל נסיף עין, כבר חושך. אנחנו תמיד דוחים אספיק, אשלים, אסלח, אגיע לערב שבת אבל ‘אחר כך’ לא תמיד בא. הבית מתקרר, הטלפון שותק, והתיבה נשארת ריקה.
