תפוחים על השלג…
גר אצלנו בפאתיה של מושב קטן, ממש על סף שמורת החורש, איפה שהאורנים נוגעים בשמיים, ובאמצע היום הצל עמוק מבין המחטים גבר אחד בשם אורי בן-צבי. איש קשה לב, עשוי ללא חת.
כל חייו עבד אורי ברשות הטבע והגנים, הכיר כל עץ באזור, כל מדרון, כל מחילה של שועל וכל שביל של חזירי בר. ידיים לו היו כמו כפותיים, מחוספסות, מוכתמות שרף וזפת, שלא ירדו גם בסבון, וליבו ליבו כאילו מגולף מעץ אלון ישן – חזק, בטוח, אך קשה, לא מתגמש.
שלושים שנה חי אורי עם אשתו, עפרה. זוג נאה, כולם העריכו אותם. הייתי עוברת ליד הבית שלהם ערב־ערב, רואה אותם יושבים על המרפסת. אורי פורט על מנדולינה חרישית, עפרה מזמרת איתו זה עבד ביניהם, הלב היה נפתח. הבית בית ארץ ישראלי אמיתי: תריסים כחולים, גינה מלאה בגיפסנית ותבלינים, כל ערוגה מסודרת להפליא.
אני זוכרת איך נטעו את מטע התפוחים מאחור. אורי חפר גומות באדמה השחורה והעשירה, עפרה החזיקה את השתילים, שטחה שורשים בעדינות כאילו שערות ילד, ולחשה: תגדלו, מתוקות, תביאו שמחה לילדינו. אורי הביט בה, נגב את הזיעה מהמצח, חייך חיוך שלו שמאז כמעט נעלם. הנטיע הלך וגדל, כל אביב התכסה בלובן ועד הסתיו הניב פרי עד שעלה ריח התפוחים למרחוק, תפוחים פריכים, עסיסיים.
אבל אלוהים לקח את עפרה מוקדם מדי. תוך שלושה חודשים שקעה במחלה, נבולה, נעלמה בשקט מתוך השינה, אחוזה בידו של אדם אהובה. אורי חשך כולו, הלב עטף צער, לא בכה. גבר, אמרו, אסור. רק חרק בשיניים, שיערו הלבין בלילה אחת.
נשאר אורי לבדו עם בתו המאוחרת יעל. היא הייתה לו לאור העיניים, נשמה יחידה שהחזיקה אותו בבדידות החורש. הקדיש לה הכל, פתח לה כנפיים אבל בדרכו, נתן לה רק מה שהיה לו שמר עליה מכל משמר, יתר על המידה, מהצל, מהרוח, מפחד שיאבד גם אותה, כמו שאיבד את אמא שלה. הפחד הזה טרף אותו.
יעל, את התקווה שלי, היה נוגע בראשה בידו הכבדה, כשתגדלי תתנהלי פה, הבית שלך. אני לא אתן שתלכי ממני. לנו טוב כאן. מה יש לעולם להציע? רק סכנות וחיות בצלם אדם.
גדלה יעל יפהפיה. שיער זהוב, צמות עבות, עיניים כחולות, כמו של אורי, קול כמו של עפרה. כשהייתה יוצאת למרחב החמישה ושרה שיר ישן, צלול אפילו הציפורים שתקו. נשות הכפר בכו, אמרו: “ירשה מאמא את הכישרון, ועם עוד יותר עוצמה”. היה לה מתת אל קולה נגע בכולם.
יעל חלמה להיות זמרת, לנסוע לתל אביב, ללמוד באקדמיה למוזיקה. קראה ספרים, למדה תווים, הקשיבה לתקליטים שרוטים עד שנשחקו בפטיפון העתיק. אבל אורי כפרי בגישה, פחד מהעיר כמו מאש. פה נולדת, פה תישארי. מבחינתו העיר בועה מסוכנת שאוכלת הכול.
לא תסעי! היה רועם, הכלים רועדים בארון תהיי רפתנית, תינשאי לאלון הנגר, יקים לך בית, תלדי, תהיי ככל הנשים. מה פתאום זמרת? בושה!
ואז, באותו יום סגרירי של נובמבר, כשהגשם התדפק על השמשות, פרצה הסכר. יעל, עדינה תמיד, התקוממה. ארזה מזוודה וחצתה את הדלת. אורי השתולל, צעק, רטן, קילל.
“אם תלכי אין לך אב,” שאג לעברה, “אין בית! לא תדרכי פה!”
כשעזבה ולא הסתכלה לאחור בגשם, שלף אורי גרזן ותקע אותו בעוצמה במדרגת הכניסה. רסיסי עץ התפזרו, צבע דם.
“אין לי בת,” לחש לחלל, “מתה.”
עברו שתים־עשרה שנה. חיים שלמים. אביבים התחלפו בחורפים, הנוער לגדל התבגר, חיילים, חתונות, ילדים. הבית של אורי כמו זיכרון קפוא. גן התפוחים הפך פרא, ענפים שזורים ככף יד מתפללת, התריסים קילפו צבע, הגרזן החליד עמוק במדרגה.
ואז, בנובמבר של שנה שעברה, הקור תקף ללא רחמים. שלג מעט, הקרקע קפואה בשלולית, מד הטמפרטורה במינוס עשרים וחמש.
חזרתי בערב מהמרפאה, ראיתי אין עשן מהארובה של אורי. סימן רע, כולם יודעים: אם אין חימום צרה.
הלב נפל לי. דחפתי את השער, פתוח. כלב הזקן שאול שכב בדלת, אפילו לא טרח לקום, רק ילל לעצמו.
נכנסתי לבית קר שם יותר מהחוץ, הרגשה של מוות. מים בדלי קפואים, גוון כבד של ייאוש ולחות, ריח של גוף מבוגר ותרופות.
אורי שכב על המיטה, רועד מתחת למעיל צבאי, מיטה בועטת, השיניים רוקדות.
“אורי!” צעקתי, “מה אתה עושה כאן?!”
פקח עיניים, עכורות, נפוחות. לא מזהה אותי.
“עפרה” לוחש, קורא לאשתו. “עפרה, קר… איפה יעל? למה לא שרה? תגידי לה, שתשיר את שיר הפריחה…”
הסתבר חום גבוה, דלקת ריאות. באותו לילה נשארתי איתו, לא זזה.
הסקתי את התנור, הבית התחמם, קצת עשן, עשיתי זריקות. אורי קרא לבתו שוב ושוב, בינתיים מתייסר: “יעל, חזרי… אל תלכי ליער, שם מסוכן… אני מפחד…”
ישבתי וסרגתי גרב, ובכיתי. הבנתי כמה אהבה עצורה באיש הזה, כמה סבל הביא לעצמו, כליאה מרוב דאגה.
בבוקר, אחרי שהחום ירד, פקח עיניים, בהירות ועצובות כלב מוכה.
“שירה…” לחש, “חיכיתי לה. כל יום. בבוקר מחכה לראותה. בערב מקשיב לשער…”
“אני יודעת,” אמרתי, “היא כתבה לך. שלומית הדוורית שמרה את כל המכתבים.”
“כתבה?” אורי כמעט נשכב, “איפה? סגרתי את תיבת הדואר, אמרתי ודאי שכחה אותי, מחקה אותי…”
“שלומית שמרה הכול. לא יכלה לזרוק.”
קמתי בבוקר ורצתי לדואר. שלומית, חצי ישנה, נתנה לי קופסא. הבאתי לאורי.
כך קרא את המכתבים, דמעות נוטפות, מטשטשות דיו. נישק תמונות הנכדים, הצמיד לחזה, ליטף פנים בתמונה ביד מחוספסת.
“יש לי נכדים, שירה… שניים…”
במכתב ישן מצאתי חצי טלפון. קטע חסר, ארבע ספרות אחרונות לא היו.
“חבל,” אמרתי, “יש כתובת, אבל תל אביב עיר ענקית. מכתב ייקח זמן. אתה תימאס לייחל…”
“אני אנסה לנסוע!” התעקש, מתרומם, “אזחל אם צריך!”
“תנוח! עזוב גבורה. יש דרכים מהירות היום. יש אינטרנט!”
פניתי לבן של שכנה, נמרוד, טכנאי מחשבים צעיר, בא לסוף השבוע למושב.
ביקשתי: “תחפש באינטרנט.”
נמרוד מזיז משקפיים, כותב במחשב “פייסבוק, אינסטגרם… שם הנעורים של יעל?… מצאתי. תמונה כתוב מתגעגעת הביתה.
כתב לה הודעה: יעל, זה נמרוד מהמושב, אבא לא במצב טוב. דחוף.
המתנו. שעה, שעתיים. המודם מקרטע, הקו קופץ.
אורי יושב, חיוור כסיד, שותה תה מבושל, ריח עד השמיים.
“היא לא תענה…” ממלמל, “הייתי נוקשה מדי. קיללתי.”
ופתאום “פינג!” טון במחשב.
“ענתה!” צועק נמרוד. “נתנה את המספר של בעלה.”
התקשרנו. צלצול ארוך, הלב קופא.
מענה: גבר, קצר רוח.
“שלום, מי זה?”
אורי משתנק. “זה… אורי… אבא של יעל…”
שקט. כמעט נצח. נשימה מהמכשיר.
“אבא, אה? עשר שנים נזכרת להיות אבא?”
“קובי, תן לי לדבר!” נשמעת יעל, לחוצה.
היא על הקו. “שלום?” קרירה, מסתייגת.
“יעל…” אורי ממלמל, “חיה, את חיה…”
שוב שקט. ואז: “בשביל מה אתה מתקשר?” דק ועדין.
“אני גוסס, ילדה שלי. פגעתי בך, אני יודע. רק רציתי לשמוע את הקול שלך פעם אחרונה. אם תוכלי תסלחי.”
היא התחילה לבכות, לא מתפרצת אלא כבושה.
“אני לא יודעת, אבא… שנים חיכיתי, מכתבים ששלחתי לריק. לא יודעת אם יכולה…”
“לא מבקש מייד רק שתדעי אהבתי. בדרכי שלי.”
“נבוא,” אמרה לבסוף בקור, “לא אשאיר אותך למות לבד. נבוא. חכה.”
הניח אורי את הטלפון. לא שמח, רק הקלה.
“יבואו,” מלמל, “יכו חובת מצפון. האם באמת תסלח אלוקים יודע.”
“אורי, לאן יבואו? הבור כאן מט לנפול! בושה. מה יגידו החתן והנכדים?”
“יהיה בסדר!” אמרתי בקול של אחות ותיקה, “נסדר.”
הקמתי את השכונה, ניקינו יחד את הבית. אורי מסתובב אובד עצות. “לא תזהה,” אומר, “תעיף מבט ותלך.”
הגיע יום המפגש. רכב מגיח לכניסה. יעל יוצאת אישה עירונית, יפיפיה, חזקה. הנכדים והבעל יוצאים.
אורי עומד על המדרגות, מחזיק כיפה ביד.
יעל נעצרת בשער. עיניה פוגשות בו, בבית, בגרזן החלוד השקוע.
אורי ירד מהמרפסת, התקרב מגושם.
“שלום, יעל.”
היא הביט בו עמוק.
“שלום, אבא,” ענתה בשקט.
ניגשה וחיבקה בזהירות, כבדה. אורי עמד רגע, ואז חיבק אותה, נטמן בצווארה. רעד, לא הוציא קול.
היא לא חיבקה חזרה, דמעות זלגו. לא היתה שמחה עזה, רק כאב על מה שחלף ולא ישוב.
נכנסו. המתח סמיך. הנכדים נדבקים לאבא, קובי הבעל, מודד את אורי במבט.
התיישבו לשולחן. דומיה. רק כפיות נוקשות.
אורי לא עמד בזה, מזג ערק לכוס, נעמד, יד רועדת.
“תודה שבאתם,” אמר בשקט, “לא ציפיתי אני בלעדיכם הלב מת.”
קובי הביט באורי וביעל, ראה את כאבה, הרים כוס.
“די, אורי,” אמר, “די לזיכרונות. באנו כי ליעל אין מנוחה. יש לה לב טוב מדי. בוא נשתה למפגש.”
הקטנה, דגנית, פתאום שאלה בקול: “סבא, למה אין לך גרזן במדרגות? אמא סיפרה שפעם קצצת אותו…”
יעל האדימה, “דגנית, תאכלי!”
אורי ליטף את ידה, חייך עצוב: “הגרזן נרקב, ילדה. וגם הכעס שלי נרקב. אשאר להראות לך את היער. את החיים.”
השלג נמס לאט. שלושה ימים התארחו, ניסו לחזור להיות משפחה. אורי, מהוסס, משתדל.
בערב השלישי יעל הגיעה אלי למרפאה. עיניים אדומות.
“שושנה,” אמרה, “יש משהו להרגיע לב כואב?”
מזגתי תה נענע.
“הכאב לא עוזב אותך?”
“לא,” הודתה, לוחצת את הכוס. “מסתכלת עליו הוא זקן, מתאמץ, אפילו מרחם עליו. אבל אם אני חוזרת לאותו יום בגשם איך קילל הכל נסגר. חשבתי שאגיד לו הכל. כשדגנית נולדה בכיתי לבד. לא היה את מי לברך…”
“ואמרת לו?”
“לא יכלתי. ראיתי אותו כפוף, ידיים רועדות הוא העניש את עצמו יותר מכל מה שאמרתי. עשר שנים חי בתא שהוא בנה לעצמו. למה אכביד?”
“זו חכמה, יעל,” אמרתי, “סליחה היא לא שכחה, זו חמלה. הבין לא מרוע, מפחד. אהב בדרכו הלא מוצלחת.”
יעל שתקה, גמרה תה.
“היום הוא חימם לדגנית נעלי בית על התנור. כמו שעשה לי בילדות. כשהראיתי בזה קצת השתחרר לי הלב.”
עזבו אחרי שבוע. הבטיחו בקיץ לשוב ושבו.
בקיץ אורי כבר אחר. לא מפוחד, אלא בעל הבית. גזם גן, ניקה. והנה הפלא: עצי התפוח שוב פרחו בלבן.
עוברת יום אחד, רואה אותם יושבים יחד על המרפסת. אורי ויעל, כתף אל כתף. לא מדברים מביטים בשקיעה. דגנית רצה בגן, קולעת זר.
אורי ראה אותי, נופף ביד שלום. פניו שקטים.
יעל חייכה אלי. בחיוך היה עצב, אבל לא עוד כעס.
“שושנה!” קורא אורי, “בואי לתה עם ריבת תפוחים! יעל בישלה, כמו דבש!”
נכנסתי, שתינו תה מתוק, ריח תפוחים באוויר.
תמיד אומרים אפשר להדביק ספל שבור. יישאר סדק, כן. אבל אפשר לשתות ממנו. ואולי התה בו טעים יותר כי משגיחים עליו יותר מספל חדש.
החיים קצרים, כמו יום חורפי. ממצמצים וכבר חושך. תמיד דוחים: נסלח אחר כך, נתקשר בפעם אחרת, נבקר בחג. אבל “אחר כך” לפעמים לא מגיע. והלב נשאר עם געגוע שאי אפשר להפסיק.
