תפוחים בשלג…
גר אצלנו במושב קריית יערים, ממש בשולי היער הוותיק, שם שהאורן נוגע בשמיים ואפילו ביום צל כבד שורר בין המחטים, שמעון אלדד. גבר בגדר סלע. כל חייו עבד בייעור, הכיר כל עץ בשטח, כל ערוץ, כל מסלע, כל מאורת שועל וכל שביל חזיר בר. כפות ידיו היו גדולות, גסות וסדוקות, תמיד מוכתמות בשרף ועבודה, ושורשיו נטועים עמוק באדמה. ליבו, כך נדמה, גולף מעץ אלון מבוגר חזק, יציב, אך קשה ואינו מסתגל.
שלושים שנה חי שם בהרמוניה עם אשתו, תמר. זוג יפה, מרשים. לא פעם חלפתי בשביל מול הבית שלהם בשעת ערב, ראיתי אותם יושבים במרפסת. שמעון פורט בשקט על אקורדיון ישן, ותמר מזמרת ברוך השילוב ביניהם כל-כך הרמוני, שלא פעם מצאתי את עצמי עומד ומקשיב בהשתאות. הבית שלהם מלא כל טוב: תריסים כחולים כמו עיניה של תמר, גינה מבושמת בפרחי לוע ארי, שום עשב שוטה, הכול מתוקתק כמו סרגל.
אני זוכר איך נטעו את מטע התפוחים שלהם. שמעון חפר בורות, הפך את האדמה השחורה והשמנה, ותמר החזיקה ברוך את השתילים הדקים, פורסת שורשים בעדינות כאילו היו שערות של ילד, ולחשה: “תגדלו, מתוקים, תשמחו את ילדינו”. ושמעון מביט, מנגב זיעה מהמצח וחיוך רך על פניו כזה שלא ראיתי אצלו מאז. המטע פרח לתפארת, באביב כולו לבן, ובסתיו ריחות תפוחים עסיסיים נישאים עם הרוח, מתפוצצים ברעננות תחת השיניים.
אבל הגורל לקח את תמר מוקדם. מחלה טרפה אותה תוך שלושה חודשים קמלה כמו ענף בקיץ יבש, ונפטרה בשקט, בשנתה, כשידה באחיזת ידו. שמעון הושחר כולו מהכאב, אך דמעות לא הזיל גבר אינו בוכה. רק חרק שיניים עד שנעשתה לסתו נוקשה, ובן לילה שיערו הלבין כולו.
שמעון נותר עם בתו הצעירה, נועה. והיא נהייתה כל עולמו. היחידה שהשיבה לו שמחת חיים בפינה הנידחת של היער. הוא שמר עליה בשקדנות מוגזמת בחום, אך גם בחומרה. אסר עליה כל מותרות, דאג לה מכל סכנה אפילו מהרוח האביבית שבחוץ. פחד לבלי נשוא לאבד גם אותה, כמו שאיבד את תמר. הפחד הזה הפך לכתם באהבתו.
“את, נועה שלי, התקווה של הבית,” היה אומר לה, מלטף בידים המחוספסות. “כשתגדלי, תהיי בעלת הבית, את הכל אשאיר לך. אין לי צורך בעולם הגדול. כאן טוב לנו. שם תיפגעי, ושם ירמו אותך כאן אין סכנה.”
נועה גדלה ליפיפייה אמיתית. שיער ארוך, עבה וזהוב, עיניים כחלות כשל אביב ישראלי, תווי פניה מזכירים את אביה. והקול! כשהיתה יוצאת מהחצר ומתחילה לשיר מנגינות של פעם, אפילו הציפורים שתקו, והבחורים בשדות נטשו את המעדר לשמוע.
הנשים היו בוכות מהשירים שלה. אמרו ירשה את הכישרון מאימא, רק חזק פי כמה. הייתה לה מתנת שמיים. כל חלומה היה להיות זמרת, לנסוע לעיר גדולה, ללמוד באקדמיה למוזיקה. קראה ספרי תווים, ישבה לילות על תקליטי אספן ישנים ששמעה שוב ושוב.
ושמעון? הוא ראה את זה בעיניים של איכר דתי: “איפה שנולדת, שם תשרת”. פחד מהעיר כמו שריפה ביער. לדידו, תל אביב כמלכודת הרסנית, טורפת אותך ברגע.
“לא תסעי!” רעם בקולו הגדול, הכלים רעדו בארון. “תבואי לעבוד ברפת, אתחתני אותך עם יאיר הטרקטוריסט. גבר טוב, בונה בית, תולידי ילדים כמו כולן! מה זה הזיות של כוכבות! בושה!”
ובערב סתווי גשום אחד נועה, תמיד שקטה וצנועה, עשתה מעשה ארזה מזוודה ועמדה בפתח. שמעון השתולל, צרח, איים.
“תעזבי אין לך אבא! אין לך בית! אל תעברי את הסף!”
היא יצאה אל הגשם בלי להביט לאחור. שמעון, בזעם, חטף גרזן ובעוצמה טרח אותו על המדרגה הראשונה. העץ התפצל לרסיסים.
“אין לי בת!” קרע בקולו אל החלל. “בת מתה!”
עברו שנים, שתים עשרה במספר. דור שלם. האביב הפך לקיץ, ילדינו במושב התבגרו, חלק התגייסו, חלק התחתנו, כבר נולדו נכדים. אבל ביתו של שמעון עמד כמו מצבה לאבל. מטע התפוחים הפך פרא ענפים משתלבים, קליפת עצים מתקלפת. הגרזן הישן רקוב במקום שפגע, משאיר צלקת חלודה.
ואז, בנובמבר הקודם, השרו הקור והקרה בפתאומיות. עוד לא ירד שלג, האדמה קפואה שחורה, והטמפרטורות בגליל כבר צנחו למינוס עשרים וחמש.
אני חוזר בערב מהמרפאה ורואה אין עשן מארובת שמעון. לא הופכים תנור חימום בלילה כזה לחינם. בלב כואב נכנסתי הכלבו שוכב בדממה. כבר מבוגר, מנענע בזנב אנמית.
נכנסתי פנימה הבית קר כמו מערה. יש קרח על המים בדלי. ריח קשה נישא זקנה, תרופות ישנות, ועצבות מרה.
שמעון שוכב, רועד מתחת לשמיכה, מיטתו רוחשת מרוב קור. שיניו נוקשות.
“שמעון! מה קורה כאן?!”
הוא פוקח עיניים אדומות, מזוגגות. אינו מזהה אותי.
“תמר…” לוחש, מחפש את אשתו. “תמר, קר לי… איפה נועה? למה אינה שרה? תגידי לה לנגן ‘טל הדמעות’…”
ברור היה הוא חולה מאוד, בוער בחום ובתרדמת.
אותו לילה נשארתי. הדלקתי חימום, הבאתי מרק, הזרקתי תרופות. שמעון התהפך בייסוריו, זעק מתוך שינה:
“נועה, תחזרי… אל תלכי ליער, שם זאבים… אני אגן עלייך… תסלחי… אך אהבתי…”
ישבתי לידו וסרגתי, ולא הפסקתי לדמוע. כמה אהבה כלואה יש בו, כמה כאב גרם לעצמו מהאהבה הזאת שנתגלגלה לכלוב.
בבוקר חלה התאוששות. הזיע, נרגע. עיניו פקחו במבט עייף, מבויש.
“רחל…” לחש, “חיכיתי לה. כל יום חיכיתי. עם שחר פותח חלון אולי תחזור. בערב נרדם, מאזין אולי תרעד השער.”
“אני יודעת,” אמרתי, מסדרת את השמיכה. “היא כתבה. גלית הדוורית סיפרה.”
“כתבה?!” זינק כמעט מהמיטה, עיניו נפערות. “איפה המכתבים? סגרתי עליה את התיבה, חשבתי שכחה! מחקה אותי!”
“גלית שמרה הכל. לא יכלה להשליך.”
עם שחר טסתי לבית הדואר. גלית, ישנונית, הגישה לי קופסת מכתבים מצהיבה. הבאתי אותה לשמעון.
איך קרא את המכתבים… כפות ידיו הענקיות רועדות, הדמעות נופלות, מטשטשות את הכתב. מנשק תמונת הנכדים, מלטף באצבעות מחוספסות פניהם.
“יש לי נכדים, רחל… שניים…”
בתוך אחד המכתבים נמצא פתק קרוע עם מספר טלפון חסרות ארבע הספרות האחרונות.
“בעיה,” אמרתי, “יש כתובת אבל תל אביב ענקית. עד שנלך לכתוב תשובה, אולי יחלוף זמן רב…”
“אני נוסע!” אמר שמעון, זורק מעליו שמיכה. “אזחול לשם! אמצא!”
“חכה, גיבור,” החזרתי אותו למיטה. “יש שיטה מהירה אנחנו כבר במאה העשרים ואחת.”
פניתי לאורי בנה של השכנה. חכם במחשבים, כל סופי שבוע עוזר לאמא ומתקן לה את האינטרנט.
הסברתי לו את העניין.
“זה לא קל, רבקה,” אמר, מסדר משקפיים, “אבל ננסה. פייסבוק, אינסטגרם… איך שם בעלה? אהרון? כן…”
מצאנו! התמונות של נועה, הסטטוס: “חסרה אותי ילדותי במושב.” אורי שלח הודעה: “נועה, כאן אורי מקריית יערים. אביך זקוק לך. זה דחוף.”
המתנו. שעה, שעתיים. אינטרנט גרוע המודם צורח, הרוח זועפת, הכל נתקע.
שמעון יושב רועד, שותה טיפות לב מרוב לחץ, ריח משכר כל הבית.
“לא תענה,” לוחש לעבר הרצפה. “לא תסלח. גם אני לא הייתי סולח. אני קיללתי אותה אז.”
ופתאום “פינג!” אורי צועק: “ענתה! שלחה טלפון של בעלה!”
חייגנו. צלצול ארוך, בלתי נגמר.
ענָה גבר, קול נרגז.
“כן, מי זה?”
לשמעון נגמרו המילים. אני נותנת בו דחיפה.
“זה… שמעון… אבא של נועה…”
דממה כבדה. קול נשימה מהצד השני.
“אבא? עשר שנים עברו…”
“אהרון, תן לי!” קול אישה, דחוף.
“הלו?” קולה של נועה. חשדני, מתוח.
“נועה…” לחש שמעון. “בתי… חי…”
שקט. שניות ארוכות.
“למה אתה מתקשר?” שואלת בלחישה רועדת. “קרה משהו?”
“אני גווע, ילדה,” אמר שמעון בכנות. “לא טוב עשיתי. בכל. רק רציתי לשמוע קולך עוד פעם. תסלחי, אם תוכלי.”
היא פרצה בבכי. לא בבכי רם, אלא בכאב חנוק.
“אני לא יודעת, אבא,” גנחה. “כל כך חיכיתי. כל כך הרבה מכתבים אל הריק. איני יודעת אם אוכל…”
“אני לא מבקש שתחזרי ישר,” לחש שמעון. “פשוט תדעי שרק אהבתי בדרכי. טיפש זקן הייתי.”
“נבוא,” אמרה, לפתע בטון חד, קר. “אני לא אתן לך למות לבד. נבוא. תחכה.”
שמעון הניח את הטלפון. שלווה, פחד, הקלה הכול יחד.
“תבוא,” אמר. “בהרגשת חובה. אך אם תסלח רק אלוהים יודע.”
“שמעון! לאן תבוא? לבית המוזנח הזה? בושה! אין כלים, הבית מתפורר! איך אקבל את החתן והנכדים כך?!”
“אל תדאג,” אמרתי, “נסדר הכול.”
הקמתי את השכונה, ניקינו את הבית. שמעון הסתובב נבוך. “לא תזהה אותי. תסובב מבט.”
הגיעה שעת המפגש. רכב ‘יונדאי’ נעצר בכניסה. יצאה נועה אישה עירונית, יפה, אסופה. אחריה ילדים, בעלה. שמעון עומד במבוכה, כובע ביד.
נועה ניגשת אל שער הגינה. נעצרת, מביטה באב בחומרה. אני רואה את המאבק בעיניה עלבון עתיק, רחמים.
שמעון יורד מדרגת המרפסת, מתקרב.
“שלום, נועה”.
היא ענתה בשקט: “שלום אבא”.
ניגשה אליו וחיבקה בזהירות, כמעט זרה. הוא קפא, אחר כך אחז בה, נשען על המעיל, רועד.
היא עמדה, זרועות שמוטות, דמעות זולגות בשקט. לא אושר רק כאב על כל השנים האבודות.
נכנסו פנימה. אווירה מתוחה. הנכדים מסתכלים סביב בפחד. הבעל אהרון בוחן את שמעון.
התיישבו לשולחן. שמעון לא עומד מוזג כוסית, עומד, ידו רועדת.
“תודה שבאתם,” אמר מבלי להביט. “לא ייחלתי… בעצם כן, תמיד… אהרון, נועה… בלעדיכם קיללתי את חיי.”
אהרון הביט באשתו, ואז בשמעון. ראה את הדמעות בעיניה. נאנח.
“טוב, שמעון,” אמר בכובד. “עברנו הלאה. נועה לא יכלה לשקוט עד שבאנו. יש לה לב טוב. בואו נשתה לחיים על המפגש.”
וכאן שאל יואב, הנכד הצעיר: “סבא, למה אין לך גרזן בדלת? אמא סיפרה…”
נועה ביישה אותו, החווירה: “יואב! תאכל!”
שמעון חייך חיוך עצוב: “הגרזן נרקב, ילד. ונרקב גם הכעס שלי. נשאר רק אבק. מחר אראה לך את היער את היער החי.”
הקרח נמס לאט. שלושה ימים ניסו להתרגל זה לזה. שמעון חיפש חן, פחד לדבר יותר מדי.
בערב השלישי באה נועה למרפאה. עיניה אדומות.
“דודה רחל,” אמרה, “תני משהו ללב. קשה כאן.”
מזגתי לה תה נענע.
“מה, ילדה, עוד שורפת הפציעה?”
“לא מרפה,” הודתה, מהדקת את הכוס. “הסתכלתי עליו מבוגר, עייף, משתדל… כמה רחמים יש לי עליו. אבל כל פעם שאני נזכרת באותו לילה בגשם הכל בפנים מתכווץ. הרי רציתי להגיד לו הכול איך בכיתי לבד במעונות, איך כשהייתי בהיריון עם עלמה, ולא היה לי את מי לברך…”
“ואמרת?”
“לא יכולתי,” אמרה בשקט. “רק ראיתי את גבו הכפוף, את הידיים האלו… הבודדות. הרי הוא עצמו העניש את עצמו יותר מכל. חי 12 שנה בבית סוהר שבנה לעצמו. למה להכאיב עוד?”
“זו חכמה, נועה,” אמרתי. “לסלוח לא לשכוח. פשוט לרחם. להבין שזה לא מרוע, רק מטיפשות ופחד. אהבה חולה אך אהבה.”
נועה שתקה, גמרה את כוסה.
“היום חימם לעלמה נעליים בתנור. בדק ביד שלא ייחרוך. בדיוק כמו לי בילדות. כשראיתי, פתאום ירד קצת העול. נשחרר. למען הילדים נשחרר. אולי גם הפצע יגליד.”
הם נסעו כעבור שבוע, אך הבטיחו לחזור בקיץ. וחזרו.
בקיץ שמעון שוב היה איש אחר. לא זקן מבוהל, אלא בעל בית. המטע פורח. והתפלאנו התפוחים ששכחו לפרוח לפתע כוסו בפריחה לבנה.
עוברת בדרך, רואה: יושבים במרפסת שמעון ונועה, כתף אל כתף. שותקים, מביטים בשקיעה. עלמה רצה ובוראת זר.
שמעון רואה אותי, קורא לשלום, פניו מוארים.
נועה מחייכת. בחיוך יש עצב, אך אין בו עוד מרירות.
“רחל,” קורא, “בואי לתה עם ריבת תפוחים! נועה בישלה זהב טהור!”
נכנסתי. שתינו תה במרפסת, ריח של תפוחים בקיץ ושלום בלב.
אומרים שאפשר להדביק ספל שבור. הסדק יישאר, אבל אפשר לשתות בו, והתבשיל שבו אף טעים יותר כי שומרים עליו פי כמה.
החיים קצרים, כמו יום חורף בגליל פוקחים עיניים, ושוב חושך. תמיד נדמה לנו: “נספיק לסלוח, להתקשר, לבוא מחר.” אבל “מחר” אולי לא יגיע. הבית עלול להתקרר, הטלפון להידום, ותיבת הדואר תישאר ריקה לעד.
אני זוכר: צריך להספיק לאהוב, להספיק לסלוח. על זה לא מתחרטים לעולם.
