תפוח עץ
את בדיוק כמו אמא שלך!
כמו מה, סבתא? נעמה התייצבה במקומה בלי משים, אבל מיד חזרה לעצמה. ממי היא בכלל מגינה על עצמה?!
עושה רק מה שבא לך! אף אחד לא היה מצליח לדבר אל הלב של אמא שלך! ואת בדיוק כמוה!
מה אני צריכה לשמוע?
אותי! את צריכה לשמוע אותי! ולכבד אותי, כן? אני גדולה ממך, מבינה יותר בחיים! הבנת?
נעמה הביטה בסבתא שלה אישה מעט מרושלת ולחייה עודן סמוקות מהכעס, מנפנפת באצבע ישר מולה.
איזה קטע… ומה עושה אותה למי שזכאית שיקשיבו לה? הופיעה וקשה להיפטר.
נעמה שיחררה באצבעותיה תנועה קטנה, כאילו היתה לה מחק קסמים. לו רק היה אפשר לשנות את היום הזה. למחוק קצת מהצללים שם, להאיר קצת כאן… היא שונאת מריבות, צעקות, טונים גבוהים. אצל אמא שלה זה אף פעם לא היה נסבל ככה. תמיד אמרה לה, שאנשים טובים יודעים להקשיב באמת ולהרשות לעצמם לשמוע.
פותחים אוזניים, נעמה’לה, ומקשיבים טוב-טוב! כמו שפנים! את יודעת למה השפן יודע להקשיב כל כך טוב? כי השועל מתגנב בשקט-בשקט… אם הוא לא יקשיב, זה נגמר הופ! והשועל אכל אותו.
לא רוצה! חלחלה הקטנה נעמה כשהסתכלה על אמא שלה.
נכון, ברור שלא. אז הוא כן חושב ובורח בזמן. ואף שועל לא ישיג אותו.
כל זה, מזמן היה… נעמה כבר כמעט גדולה, אבל את הסיפורים של אמא זוכרת אותם אחד-לאחד.
מוזר… כשהיתה קטנה, חשבה שאמא מגזימה או מתבלבלת. עכשיו היא כל כך צדקה.
אפילו בעניין ה’סבתא’ הזאת. את סבתא אסתר, נעמה כמעט ולא הכירה עד שנה שעברה. היא גרה עם אמא בעפולה ליד הגלבוע, הלכה לגן, רב עם מגי וטלי ורצה לקנות גלידה בכיכר, ואחר-כך הגיעה לכיתה א’, גידי, נשיקות ראשונות, ערבים על הדשא.
והיתה גם אמא…
נעמה החזיקה בידה את חרוז הפלסטיק הכחול בשרשרת, מעשה ידיה של אמא.
נו תוכלי לקרוא לזה מזויף, אבל זה יפה, לא? לפעמים, מתוקה שלי, האמיתי הוא מר ואז זה לא מחמם אותך ולא משמח. והפעם החיקוי דווקא לא רע…
איך?
זוכרת לפני שבועיים, על מה רבתי עם מגי?
היא אמרה שאנחנו עניים, ולכן את קנית לי נעליים לא ‘אמיתיות’, וזה בכלל של דוד אבי מהסנדלריה, והם צריכות להיראות אחרת.
צודקת מגי, את הנעליים תפר דוד אבי, לא משהו של מותג. אבל מי אמר שזה מותג? את בעצמך ידעת.
ברור.
ותגידי, את אוהבת את הנעליים האלה?
מאוד.
אז מה זה משנה אם זה מותג או לא? אלה סתם תוויות, אנשים תופרים ועושים עניין להשתדרג על חשבון האחרים. מבינה? זה לא באמת חשוב. השאלה רק מה את מרגישה באמת, ולא מה שאחרים מכתיבים.
נעמה חשבה על זה הרבה. ניקתה את החדר, וגם את המטבח, ובסוף חזרה למטבח, ריח הריבה שאמא בישלה מילא את הבית.
אמא, מגי כבר לא חברה שלי? אם היא אומרת לי דברים טובים ובסוף אומרת לי רע?
איך את יודעת?
טלי סיפרה, היא שמעה את מגי צורחת על אמא שלה לקנות לה בדיוק את אותן נעליים, אפילו טובות יותר.
אויש, נעמה אמא הניחה את הכף וחיבקה את בתה. אל תהיי קשה איתה. מגי ילדה, בדיוק כמוך…
אני כבר גדולה!
נעמה התרוממה בידי אמא, עיניה כעוסות, אך אמא רק חייכה וידעה היא כועסת על עצמה.
בשבילי את תמיד קטנה, ענתה לה בעדינות. ומתישהו תתגעגעי להיות קטנה, מישהו שינחם אותך, יחבק…
אמא מחתה דמעה ונישקה לראשה של נעמה.
אבל, את יודעת מה? את ומגי אל תאבדו את מה שבניתן. היא דאגה לך כשנפלת בגן. כשהיית חולה, היא הביאה לך את הטושים החדשים מהחנות.
נכון…
תשאירי את הנעליים. זה שטויות! הזמן ילמד אותך מה העיקר ומה פחות.
היא כבר באה להתפייס.
ומה אמרת?
שדי, לא רוצה לראות אותה ואנחנו לא עניים!
היית כועסת?
מאוד!
ועכשיו?
קצת פחות…
אז חכי. תני לזעם קצת להירגע ואז תסלחי, אחרת תמשיכי להיעלב.
כמה התגעגעה אמא שלה כעת… היא בטח היתה יודעת איך להרגיע.
סבתא הופיעה, לא צפוי.
נעמה לא ידעה כלום לא שאמא חולה, לא שלקחה יוזמה לפנות לגרושתה, בעזרת בתה.
שלום, שירה! מי היה מאמין שנראה אותך!
שלום, אסתר!
נעמה פתאום קלטה את המתח בין השתיים.
זאת נעמה? שאלה סבתא אסתר, בוחנת מילדות את הילדה. לא דומה בכלל! את בכלל בטוחה שהיא הבת של יאיר?
את לא משתנה…
הפעם היתה קצת צחוק בקולה של אמא, מה שריכך את נעמה. אז אולי לא הכל אבוד. כמו שאמא אמרה “נראה מה יהיה”.
סבתא לא היתה נוחה בכלל. רועשת, חסרת מנוחה, מלאת ביקורת.
בלגן, כמו תמיד! כל כך קשה לסדר, שירה?! יש לך ילדה, ועוד בת! איך תלמדי אותה? בעלי ירצה אותה בבית? טוב שיוציא אותה באותו יום!
נעמה לא הבינה למה אמא שותקת. מביטה בסבתא, מרשה לה לשנות סדרים, ואומרת לכלום.
החתולים, מהומה כזו מעולם לא ראו, ברחו לפינות. ריי, הכלב שדוד אבי קנה לנעמה, נעלם לחצר. סבתא הכריזה:
רק הכלב חכם בבית! חיה כזה מבין שלא צריך אותו בבית! חיות – החוצה!
והחתולים לברוח.
בפעם הראשונה בחייה, נעמה התעקשה. תפסה את חמודי, חתולה האהובה עליה, נושאת אותו ביד לחדרה.
מה את חושבת שאת עושה?! נעמה!
אני הולכת איתו! החתולים פה בבית, וריי גם! הם היו כאן קודם. כאן הבית שלנו, ואת אורחת. בבית שלך תעשי מה שצריך!
נעמה! שירה עצרה, לא האמינה לשמוע את בתה עונה למבוגרים ככה.
להפתעתה, אסתר דווקא חייכה ואמרה:
טוב. תפוח שנפל לא נופל רחוק מהעץ… שירה, ייתכן שלא השקעת בה מספיק חינוך!
מאז, הפסיקה להרבות במלחמות על החתולים. בקושי נגעה בהם ברגל, אבל לא העיפה החוצה.
אף אחד לא שם לב אליהם יותר. בזמן שהכל רץ מהר: רופאים, בית חולים, תרופות…
עם בוא האביב, שירה עזבה את נעמה.
ביום האחרון, נעמה פתחה את החלון, הריחה את פריחת השקד בגינה:
אמא, עוד מעט יפרחו הפרחים שלך.
אני מקווה שאספיק לראות, נעמה…
כשהבינה שאמא כבר לא איתה, נעמה שברה בזעם את אחת מהענפים. למי זה מועיל, אם אין מי שיביט בו…?
אסתר לא ממש ליטפה מילים. לקחה את נעמה בידיים חזקות, שלפה מריבוע הכיס מטפחת ענקית, וציוותה:
תבכי! תצרחי! תשחררי החוצה מה שיש בלב. זה לא שלך! את לא אשמה… לכל אחד זמנו…
מאיפה היא ידעה? נעמה כעסה על עצמה, מאשימה בכך שאמא עבדה קשה ולא נחה בשביל הבת שלה. רצתה שהבת תגיע לאוניברסיטה, תצליח והלכה לעולמה לפני שהספיקה להירגע.
המכתב שאמא השאירה, נתנה לה אסתר רק כעבור ארבעים יום.
קחי, עכשיו אפשר. תקראי ותביני.
למה פתוח?
הכיתוב “לנעמה” בכתב ידה הרחב של האם עיטר את המעטפה.
אל תזלזלי, אני אולי חמוצה, אבל פותחת מכתבים – לא!
אסתר נעלבה, פנתה למטבח ונעמה מצאה את עצמה לבדה, מול המשקוף, על סימני הגובה בטוש שהשאירה אמא.
וואו, איך גדלתי! כמה נהייתי גבוהה…
נדמה היה לה ששומעת את קולה של אמא. “גדולה… באמת, גדולה לא היתה פוגעת סתם בבני אדם”.
היא התיישבה, המעטפה על הברכיים, חמודי מתפתל לידה, ופתחה דפים צפופים, ניירות תלושים מהמחברת.
“נעמה מתוקה, די עם הדמעות. את חזקה שלי! לא מתאים לך ככה. החיים נהדרים תעריכי אותם. הנה הסיפור שלנו, שלך:
מאיפה להתחיל… מהכירות שלי עם אבא שלך, כנראה. הוא היה משהו מיוחד. התאהבתי. כל החברות שלי אמרו “כתום? מה יש בכתום?” והנה רק את העיניים והאף קיבלת ממנו. כל היתר שלי. כשראית אותו, התרגש. קיווה שיהיו לך תלתלים של סבתא אסתר.
נעמה, היא אישה מיוחדת. אל תקחי ללב את הרעשנות שלה. זו רק הצורה שלה להתגונן.
למה לא הכרת אותה עד עכשיו? זו אשמתי. הייתי צעירה וטיפשה, לא הבנתי. סליחה!
רבנו בהמון. עד שאבא שלך הכיר מישהי אחרת. זה קורה…
זה לא אומר שלא אהב אותי או אותך. הוא המשיך לחיות עם שתינו, למרות שכבר לא אהב. תמיד היה ישר.
היום מבינה. אז רק כאב. נסע ואסתר הגיעה לנסות להשאיר אותנו יחד. צעקות והתפוצצויות בינינו, אמרתי לה מילים קשות, עד שצעקתי שאת לא באמת נכדה שלה…
הייתי טיפשה! קל לטעות, קשה להתחרט. והיא פעם נשארה איתי בבית, דאגה שאסיים הריון בשלום, סידרה לי הכול, בישלה לי… אחר כך התוודעתי שיש עוד אחים.
יש לך אחות ואח. אם תרצי, אסתר תחבר ביניכם. דיברנו על זה. אל תהיי לבד! כמה שיותר משפחה ברכה גדולה.
ולפני הכול תלמדי. רק אל תתני לאף אחד להחליט במקומך! את מוכשרת ציירת גדולה! תמשיכי בדרכך, תאמיני בעצמך. כן, זה קשה לעיתים. אסתר תעזור ותדאג שתמשיכי לשנתיים המעט שחסכתי מספיק. את יודעת לצייר, תיקים קישטת, תמונות לתיירים מכרת. בתל אביב או בירושלים עוד יותר תלכי.
אל תוותרי על החלומות! כשהתערוכה שלך תיפתח, איהנה איתך למרות שלא תראי אותי. אני גאה בך! תחיי! אין זמן חבל על הדמעות.
אמא”.
נעמה קיפלה את המכתב, בולעת דמעות. אמא אמרה לה לא לבכות…
חמודי כבר ישן לידה, אבל היא חיפשה מה לעשות.
אז הופיעה אליה אסתר:
קומי! מספיק לשבת פה בחושך! בואי נשב, אכין לך תה ונדבר החיים ממשיכים.
הרעיון של לימודים באמנות עיצבן את אסתר. היא נזפה: “מקצוע?! למה לא רואת חשבון? או מורה?!”, אך נעמה סירבה. אסתר רק חייכה: “עיקשת, ממש כמו אמא שלך! כי מילה אחת ואת מוכנה להפוך עולמות.”
שנים חיפשתי אותך. שלחתי מכתבים, לא תיארתי שאמא החליפה לך שם ומשפחה בעזרת אבי… אבל אטפל גם בו!
הוא עשה לנו רק טוב! רצה שתרגיש בטוחה, אפילו שהציע לאמא להתחתן…
והיא?
עדיין אהבה את אבא. לא ידעתי שהוא קיים… אילו רק הייתי יודעת, אולי הייתי משכנעת אותה!
איזה עצוב, אסתר מזגה לה מרק. תאכלי ותחשבי, ציירת! מקצוע? איפה כסף בזה? אלא אם כן בוחרים לחיות כמו שצריך…
סבתא, אני אסתדר. את הכסף שאמא הבטיחה עוד חודש אני בת 18, קחי, אצא לדרך שלי. לא אטריח אותך.
הפעם, אסתר הניפה אצבע מאיימת, אבל ויתרה לעצמה וחייכה: “בודקת עלייך צמוד! את תהיי אמנית מצוינת. הבטחתי לאמא לא לעזוב אותך. את שלי, מותק”.
מול הצלחת, אסתר פסקה:
לאכול! הכל כבר קר…
שנים אחרי, בגלריה קטנה בתל אביב, הסתובבה נעמה עם בנה התינוק, גידי, סבתא אסתר עם שיער ערמוני ופניה מלאות ועדיין מלקטת עקיצות.
נו, מה את אומרת, סבתא?
אסתר הרימה את הילד הקטן, מחבקת אותו, מחייכת:
כל הכבוד! התמונות יפות, גם המסגרות… צבעים קצת בזבזת, אבל לא נורא. לך לחדר עבודה תסדרי, היה בלגן! שגיא, פנתה לחבר של נעמה, תשגיח עליה.
הכל בסדר, אסתר.
היא עייפה! הלילה אני לוקחת את גידי אליי, ואתם תישנו טוב סוף סוף. אחרי שבת, תחזרו.
וכשחלפה ליד נעמה, ליטפה את פניה ולחשה:
אמא שלך היתה גאה בך, ילדה שלי. ואני גם. את יודעת? את התפוח שלי…
והחיבוק ההוא לימד את נעמה, שלא משנה מה התוויות, הבית נמדד רק באהבה, והמשפחה, לעולם, היא השורש שממנו פוסעים הלאה.
