יומן אישי “הוצאות של אהבה”
– רוני, שוב פעם? כמה אפשר? אני מרגישה שאני עובדת רק בשביל החתול שלך!
החתול, אותו ניסיתי שוב להכניס לכלוב הנסיעות, התפתל לי מהידיים, צנח לרצפה וברח לפינה של המסדרון, מילל עמוק וכואב. לפי ראשו הגאה, נראה כי החתול, שלי קראתי לפני שנים בשם רומנטי עמוס, החליט למכור את חייו ה”חסרות ערך” בעיניי עידו, במחיר הכי גבוה.
הוא כבר שנים רבות איתי, עמוס. יותר מעשר שנים שאנחנו יחד. אף פעם לא ידעתי בדיוק בן כמה הוא. אספתי אותו מהרחוב, והוא בכלל לא היה גורתּו. לקחתי אותו לוטרינרית עם אמא שלי, רחלי, שעטפה אותו בשמיכה ישנה מהילדות שלי.
– תעזרו לו!
– מאיפה הבאת את היצור הזה? חשבה הוטרינרית בקול. חתול רחוב במקרה הטוב.
– למה משנה מה הוא? הוא החתול שלי! תעזרו לו, בבקשה! לא רואים שהוא סובל? למה אתם מחכים הכסף שלי שונה משל אלה שמביאים פה חתולי יוקרה?
אמא שלי הייתה כל כך כועסת, שאפילו הוטרינרית החליטה לא להתווכח. וטוב שכך.
רחלי, אמא שלי, הייתה תמיד עקשנית במיוחד. זה כנראה מהחיים לגדל ילדה לבד, בלי עזרה, לטפל בהורים קשישים, והכול ממשכורת של גננת. זה מפתח שרירים בלב וגם בגב.
וזה נכון, אמא שלי ידעה לעמוד על שלה, ולא הייתה צריכה להרים את הקול. היה לה איזה כישרון להבין אנשים ולמצוא את הדרך ללב שלהם גם כשהיו זרים.
אבל בבית זה היה סיפור אחר. עם הקרובים לה, הייתה לה פחות סבלנות. אבא עזב שבוע אחרי החתונה, וסבתא הרבתה להתלוצץ שזה נס שהוא החזיק כל כך הרבה…
זה היה כואב. אמא שלי קיבלה את זה, ובחרה להסתכל קדימה. חודשים בודדים אחרי, היא גילתה שהיא בהריון.
אני נולדתּי אל תוך משפחה שהייתה תמיד על קצה. סבתא שלי, תקווה, מיד אמרה:
תלדי, רחלה! נעזור לך!
ומה עם סבא? הוא לא יסתדר לבד בכפר?
הוא עוד בסדר גמור, ונביא אותו אלינו לעיר כשיהיה צריך!
סבתא הוציאה מעטפה והניחה אותה על השולחן. כל החסכונות שלהם היו שם מספיק לקנות דירה קטנה בשביל אמא ואתי. “הבית ההוא עלה בערך כמו שתי דירות בעיר, אחרי שמכרנו את השטח”, אמרה בחיוך.
החיים שלנו התחילו לצעוד משם דירה קטנה בבת ים, סבתא תקווה עזרה לנו להתארגן. היה תיקונים, צחוקים, בכי והתחלות חדשות. הדירה ישנה, אבל החיבור הלבבי הציע הרגשה של בית אמיתי.
כשאני נולדתּי, קראו לי רוני, שם עברי פשוט ואהוב שם שבחרה אמא, למרות הוויכוחים עם סבתא ועם סבתא השנייה, אילנה.
גדלתי בבית חם אבל עני; החגים היו צנועים. אמא תמיד ניצבה למעני, גם כשהיה קשה. היא למדה מניסיון העבר ולא רצתה לחזור על אותן טעויות שחוותה עם אמא שלה. רציתי לעשות אותה גאה, והיא חיבקה אותי כל פעם שניסיתי.
כשהייתי ילדה קטנה, אהבתי לבקש סוכריות.
אמא, אפשר סוכריה?
אחרי הארוחה, רוני!
אז אחרי, אפשר שתיים?
ואמא הייתה צוחקת. אם הייתי מסיימת הכול, הייתי מקבלת. ככה למדתי שהכול במידה.
סבתא תקווה הפכה להיות הגיבורה המשפחתית דאגה לי, עזרה ואפילו את הדירה היא עזרה לאמא לקנות. כשסבא עבר לעיר, הבית התמלא צחוק ולא מעט קיטורים (“אי אפשר איתך, רחלי, הכול את עושה בדאגה!”), אבל גדלנו יחד.
הכול השתנה כשהחתולה שלי, סבתא, חלתה. מאז, כמה שהשתדלנו, הזמן עמד מלכת ואז הגיע יום אחד, בו מצאתי חתול ברחוב, פצוע, מול בית הספר. לא יכולתי להשאיר אותו שם.
רצתי הביתה עם עמוס בין הידיים, כמעט בוכה למראהו.
אמא! הוא סובל!
ראיתי איך המבט של אמא שלי השתנה היא הבינה שזה חתול, אבל בשבילי הוא היה הכול, ונשאר.
הטיפולים עולים יקר. בקליניקה שילמנו יותר ממה שמקבלים כשתי משכורות חודשיות. נותרתי עם כמה ש”ח בודדים לאמצע החודש, ועמוס זקוק לתרופות.
אמא, אין לי כסף למתנות יום הולדת… אפשר שהחתול יהיה המתנה שלי השנה?
עשיתי חישוב מקרר: שארית הכסף, תרופות לחתול, תרופות לסבתא, שכר דירה… איך אסתדר? ואז רוני ביקשה ומיד הסכמתי.
ולפלא, עמוס החתול הפך מיד לחלק מהמשפחה שלנו. הוא היה בסדר, ולא גרם כמעט לצרות. במיוחד סבתא אהבה אותו, והחתול לא עזב אותה.
משהו אצלי השתנה בזכותו. החלטתי, די לא יכולה להמשיך לסחוב לבד במשכורת הנמוכה. התפטרתי, הלכתי לעבוד כמטפלת ילדים בבית אחר. החיים שלי התחילו מחדש; כל ילד שסיימתי ללוות הביא לי המלצות חמות, וכך, לאט לאט, גם השכר שלי השתפר.
בכל ערב, כשחזרתי עייפה, הייתי מביטה על עמוס ולוחשת “תודה, חבר. בלעדיך לא היה לי אומץ.”
עמוס הפך להיות החבר של רוני והמשפחה. הוא הלך אחריה לכל מקום, ליטף לה את המחברת כשכתבה שיעורים, חיכה לה כשבכתה מחוץ לדלת החדר של סבתא בשעות הקשות.
וגם בזמנים שממש נשברנו אחרי שסבא עזב אותנו בשינה, ואחר-כך, בסיבוב נוסף, אמא שלי פגשה גבר טוב, שהפך לבעל אוהב ולאבא חדש בבית. גם עם אמא שלי הוא הצליח להסתדר מרגע שסיפר לה שהוא נותן לה את הרכב מתי שהיא רוצה לנסוע למשתלה לקנות שתילים, היא דיברה עליו עם כל השכנות בבת ים כאילו הוא פרס ראשון.
רוני הבת בעצם אני התבגרתי ועברתי לדירה שנהייתה ביתי. עמוס עבר איתי כמובן. עם בן הזוג שלי, יואב, הוא לא הסתדר בכלל. לא עבר הרבה, והביקוחים התחילו:
– רוני, אני לא מאמין, למה את מוציאה כל כך הרבה על החתול המטומטם הזה?
– כי הוא כבר לא מטומטם, הוא החבר שלי. חלק מהמשפחה, יואב!
– לא המשפחה שלי! אם זה יימשך שניהם עפים מהדירה!
וביום שעשיתי בדיקת היריון וגיליתי שאני בהיריון, יואב התפוצץ, שוב על החתול, ושוב על הכסף שאני מוציאה. הבנתי שזה לא מה שאני רוצה עבור הילד שלי.
אספתי לעצמי את המפתחות, הסתכלתי עליו ואמרתי בעדינות תקיפה:
אני בהריון. עכשיו אני צריכה שקט. אם חתול זקן עם לב ענק לא יכול להישאר כאן, אז גם אני לא. חתול לא פשוט לזרוק, כמו גם לב של אשה בהריון. זה הבית שלי. אם קשה לך, תבקש סליחה, אבל אין לי זמן לריב. יש לי חבר עם זנב שצריך עזרה.
עמוס לא עשה ויכוחים הוא נכנס לכלוב לבד. הלכנו יחד לוטרינר.
והתחלנו מחדש. היה קשה, אבל הילדה שלי הדס, נולדה לבית מלא חום, שקט, חתול שמנמן וישיש (שלפעמים אפילו היה משגיח עליה בלילה) ואמא שנשבעה שגם אם קשה הילדה תגדל לאהבה ולשלום אמיתי.
אפילו יואב, בסוף, התחיל לעזור ולהיות חלק מהמשפחה המורחבת. הדס גדלה בשני בתים, למדה שיש שני ארנבים רכים, אחת אצל אבא ואחת אצל אמא, ופעמיים אהבה, שהופכת ללב אחד שלם בשביל ילדה אחת בעולם קצת מבולבל.
ועמוס החתול, בזכותו, כל זה קרה.
לילה אחד, הדס ממש כמו סבתא תקווה, התקרבה אלי וליטפה אותי על הלחי: “אמא, בחיים תמיד צריך להיות אמיצה. ונחמדים לכולם.”
ישבתי שם והבטתי בה כל כך דומה לאמא שלי, עם מבט מתוק שלא מוותר על אף אחד.
והלב שלי היה רגוע.
יום אחד, גם הדס תגדל, תהיה אמא, תשב על מיטה קטנה ותלטף תינוק משלה. ותאמר לו בשקט:
שלום קטנצ’יק שלי. חיכיתי לך מאז ומעולם.
