תענוג יקר
“נועה, שוב פעם? כמה אפשר? אני כבר עובד רק בשביל החתול שלך!”
החתול, שנועה ניסתה לדחוף לתוך כלוב ההובלה, הצליח להתחמק, נחת ברעש על הרצפה והתחפר בפינה של הכניסה, מיילל בקול עמוק ומלא ייאוש. לפי הדרך שבה הביט בה, החתול שנועה קראה לו פעם בשמו הרומנטי סהר נראה כי החליט למכור את חייו ה”לא שווים” (לדעת עדי), במחיר היקר ביותר.
כבר עשר שנים סהר, או סהרי, כפי שנועה החביבה כינתה אותו, חי איתה. אף פעם לא ידעה כמה חתול היה כשהגיע אליההיא פשוט מצאה אותו ברחוב, לא היה גור, כבר בוגר אך עדיין צעיר, אמרו לאמא של נועה במרפאה הווטרינרית.
אז רותי, אמא של נועה, רצה איתה לווטרינר, כשהיא מחזיקה את סהר עטוף בשמיכת תינוק ישנה.
“תצילו אותו!”
“מאיפה הבאתן את החתול הזה?” זעפה הפקידה. “זה חתול רחוב!”
“מה זה משנה? הוא שלי. בבקשה תעזרי לו! את רואה שהוא במצב רע! מה הבעיה? הכסף שלי פחות שווה מזה של בעלי החתולים היוקרתיים שמגיעים לפה?”
רותי הייתה אז כל כך נסערת, שהווטרינרית החליטה להניח לה. וזה היה חכם מאוד.
רותי כהן הייתה עקשנית במיוחד. חייבים אין ברירה אחרת! תנסי לגדל ילדה לבד, לטפל בשני סבים קשישים, וכל זה על משכורת של גננתועוד בישראל?! מי שלא מתקשח לא שורד.
ככה זה, רותי ידעה לעמוד על שלה, אבל הייתה טובה לב עד הלב. אהבה ילדים וחתולים, ולפעמים אפילו כלבים, אף שלפחד מהם לא הפסיקה אף פעם.
רוב הסובבים העריכו את הכישרון של רותי לפתור קונפליקטיםהיא לא הייתה צריכה להרים את הקול, מספיק מבט או משפט קצר ופתאום, בשיחה הכי מתוחה, הצד השני היה נשבר ומגלה לה על הלב. בסוף כולם היו מודים לה ולפעמים אפילו מתנצלים.
אבל היכולת הזאת פעלה רק עם זרים. במשפחה היה הרבה יותר מסובך.
הבעל של רותי עזב שבוע אחרי החתונה. אמא שלה צחקה, “יחזיק איתך הרבה זמן, יחסית”. זה העליב, אבל רותי ידעה שזה נכוןקשה לבנות בית עם מישהי כמוה. לא סתם הבעל שלה חייך לזכרונה: “אישה את? כמו שאני רקדן!”
היא נעלבה, אבל כעבור חודשיים למדה שהיא בהריון, ונרגעה. בכל זאת, אישה! גברים לא יולדים.
רותי חיכתה ללידה יותר מכל חג. בחיים האפורים והקשים שלה, לא היה לה הרבה למה לחכות.
בסוף, אמא של רותי לא תמכה בהחלטה לגדל לבד:
“מה את צריכה את זה, רותי? עול! את צעירה, יפה, יש לך פוטנציאל. תתחילי לגדל ילדה? אשב גם את וגם היא על אטריות ותפוחי אדמה. ילדים זה יקר! תביני, אחר כך…”
“ומה את חשבת, אמא? לא כך חיינו תמיד?”
“בדיוק! ומה טוב בזה?”
רותי הרגישה, עמוק בפנים, שהיא לא יכולה לוותר על הילד. ברגע שחשבה על הפלה חשכה עליה נפשה.
הסבתא באה מקיבוץ פתאום, עם המטפחת החגיגית לראש, והניחה על השולחן אריזת מגבת ישנה. בפנים נחה מעטפה עם שטרות חדשים.
“דירה קטנה לפחות תספיק. את תסתדרי! אני אעזור.”
רותי רצתה לסרב: “סבתא, אני לא יכולה…”
“אפשר, רותי! לא בשבילך, בשביל הילדה. מי ידאג לה אם לא את?”
הכסף הזה שבר סופית את הקרח בינה לבין אמא שלה. לכן קנתה דירה ישנה, ארבעה חדרים, עם חדר קטן לתינוקתנעמי.
עבודת השיפוץ הייתה ארוכה, אבל בעבודה עברית עם סבתא כמנהלת עבודה, כל הסתדר. בסוף רותי התיישבה בחדר שלה מול העריסה ופרצה בבכי.
“די לבכות, מטומטמת! צריך לשמוח,” צחקה הסבתא.
נעמי נולדה טיפה מוקדם, אבל הייתה בריאה כמו שור ונעימה עדינה. רותי כבר ידעה שלא תעשה לה מה שעשו להלא תיתן לילדה שלה להרגיש מיותרת.
לאט לאט, המשפחה התאחדה. רותי עבדה, סבתא וסבאשכבר הגיע לעירהיו עם נעמי בבית. כשהסבתא חלתה, רותי הבינה לבד מה עליה לעשותלהחזיק את כולם.
בדיוק אז נעמי מצאה ברחוב את סהר.
ביום שבו הגיע סהר, נעמי כמעט הלכה לאיבוד. אבל היא חזרה הביתה בסופו של דבר, דומעת לחתול הפצוע. רותי לא שאלה כלוםרק לקחה את שניהם לווטרינר.
סהר היה במצב קשה, אבל התאושש. רותי קיבלה לידיים חשבון טיפול של 1200 שקלים”בשביל זה אפשר לקנות חתול גזעי”, מלמלה, אבל שילמה.
החודש כבר לא הספיק הכסף. היו תרופות לסהר, היו תרופות לסבתא וגם יומולדת לנעמי. רותי ניסתה לספור את הכסף והתעצבה.
“לא צריך מתנות, אמא… אפשר שהוא יהיה המתנה?”
רק חיבקה את הילדה והסכימה.
סהר גדל להיות חתול רגוע, חכם, אוהב. הוא התחבר במיוחד לסבא וסבתא וגם עזר לנעמי עם שיעורים ומכתבים. כשסבתא וסבא הלכו לעולמם, נעמי בכתה שעות וסהר היה שם.
אחרי הרבה חיפושים, רותי החליטה לפרוש מהגן ולעבוד בייביסיטר במשפחה עשירה. זה היה הרבה יותר משתלם. מאז היא קיבלה עבודה חדשה כל כמה שנים, וכל פעם השכר עלה.
כאן נכנס עדי, בן הזוג של נעמי. הוא וסהר לא הסתדרו, אבל נעמי ועדי התחתנו, והיחסים נהיו מורכבים. עדי לא הפסיק ללעוג לנעמי, גם בענייני בישול: “מה זה, מרק? זה מיים אדומים!”
הכול התפוצץ כשהחתול חלה. “על מה את משלמת 800 שקל? אני לא מוציא עלי כזה סכום!”
“סהרהוא משפחה!”
“שלך, לא שלי! פעם הבאה אני זורק אותו מהבית!”
נעמי, שגילתה באותו בוקר שהיא בהריון, החליטהזה נגמר. “רוצה להעיף אותו? תעיף גם אותי!” עדי הלך בהפגנתיות. נעמי אספה את מפתחות הבית, לבד, חיבקה את סהר אל הכלוב, ולחשה: “בוא, ממשיכים הלאה. משנים כיוון.”
החתול הבריא. השנים עברו, ונולדה ליאן, הבת של נעמי. היא נישאה לחתול מהיום הראשון, סהר איפשר לה לעשות כל דבר שרק רצתהלמשוך בזנב, ללטף את השפם, לכרבל אותו בלילה. כשנעמי בחרה שם, אמא שלה יעצה: “תתייעצי עם עדי, זה הילד של שניכם, נכון שהקשר נגמר, אבל הילדה תשאר פה תמיד.”
עדי הבטיח לעזור וקיים. ליאן קיבלה כל מה שצריך: בית עם שתי מיטות, סבתא רותי אחת וסבתא דנה שנייה, ומעל הכול אהבה אינסופית.
וכשהיא תגדל, תלטף את הילד שלה בדיוק כמו שאמא שלה, והסבתא שלה, ליטפו אותה, ותאמר: “שלום, מתוק! חיכיתי לך כל כך…”
