תענוג יקר
שירה, שוב פעם?! מה כבר אפשר לעשות? אני עובדת רק בשביל החתול שלך!
החתול, שאותו שירה ניסתה להכניס בכוח לכלוב, הצליח בכל זאת להשתחרר מהידיים שלה, נחת על הרצפה והתגלגל לפינה של הכניסה לבית, שם התחיל ליילל בעצב כמו איזה דרמטי מתוסכל. לפי איך שנראה, בוזי כך שירה העניקה לו שם רומנטי לפני עשר שנים החליט להילחם על חייו היקרים, שלדעת עידו, היו די מיותרים.
כמה זמן הוא באמת היה אצל שירה? עשרות שנים לא, אבל היא באמת לא ידעה. היא מצאה אותו ברחוב, והוא לא היה גור. כבר אז, כשהביאו אותו, היה בוגד צעיר יחסית כך לפחות אמרו לאימה של שירה במרפאה וטרינרית.
אז אמא, רותי, הדליקה מנועים והגיחה למרפאה, כשהיא מחזיקה לחזה את בוזי עטוף בשמיכת תינוקות ישנה.
תצילו אותו!
איפה מצאתם את המפלצת הזו? המזכירה התקמטה. זה חתול פחי אשפה!
מה זה משנה? זה החתול שלנו! תעזרו לו! אתם לא מבינים שהוא סובל? איפה הלב? מה, הכסף שלי פחות טוב משל הקליינטים שמביאים לפה פרסים עם שושלות כאילו?
רותי הייתה כזו לא מוותרת. חינוך מהשטח. תנסו אתם לגדל ילדה לבד בלי גרוש מבית האופנה “אלמן”, וגם לטפל בהורים חולים. היא עבדה כסייעת בגן ילדים, אבל הלב של אריה.
להיות קשוחה ידעה רותי, אבל החמלה שלה הייתה בלתי נתפסת; ידעה לאהוב אפילו כלבים, למרות שפחדה מהם מאז שהייתה ילדה.
והכי מדהים היא הייתה כמו קוסמת: לא הרימה את הקול, אבל גרמה לכולם להתרכך ולהיפתח כמו עגבנייה בסיר חם. תוך דקה, מישהו שרב איתה על מקום חניה, פתאום מצא את עצמו מספר לה על הגירושים והילדים. ניחמה, הקשיבה, ובסוף עוד קיבלה תודה. כוח עליון, מה אני אגיד לכם.
במשפחה, לעומת זאת? איכשהו זה לא עבד אותו דבר. עם זרים, כבוד הדדי; עם קרובים לפעמים כמו אש בשדה קוצים.
הבעל שלה ברח שבוע אחרי החתונה. אמא של רותי ציחקקה ״תתפלאי שהוא החזיק בכלל שבוע בחברתך״. כואב, אבל מה לעשות. כל אחד והנדרים שלו.
אבל האושר בכל זאת הגיע. רותי גילתה שהיא בהריון אחרי שעזב. ועד כמה שהיה לה קשה, דווקא אז הרגישה הכי אישה בעולם. גידלה את שירה לבד, ובשמחה אמיתית.
עם הנכדה, לא היה קל לאמא של רותי. היא לא תמכה למה לך, רותי? ילד זה עול. צעירה ויפה, לכי תכירי מישהו. אחרת תשבי על מקרוני ופתיתים כל החיים, גם תכתיבי לילדה שלך תפריט צבאי! יקר לגדל ילדים בארץ! תביני את זה יום אחד.
רותי חשבה, הבינה, אבל הלב לא נתן. כל הרעיון של לוותר על הילדה, הרגיש כמו לחיות בלי אוויר.
ואז, הגיעה סבתא לאה, כפרה עליה, צצה פתאום בעיר עם מטפחת של חג וקבעה: “תלדי, רותי! נעזור! סבא יחזיק מעמד. ואם לא? נביא אותו”. הביאה חבילה, עטופה במגבת רקומה, וכשפתחה יותר כסף ממה שרותי חלמה בחיים על סכום כזה. אפילו לדירה יספיק!
כמובן, נוצר בלאגן בבית. רותי קיבלה דירה קטנה, בזכות הסבתא, אחרי שזו סיבכה עשרים מתווכים בחישובים מתמטיים על המחירים. “חשבתי שאת בגן חינכת? לחוצה ככה מדירה? אני במקח וממכר 40 שנה, ילדה. זה קרב חיים”.
הבית היה ארבעה חדרים, אמנם צריך שיפוץ אבל כל מהנדס דרוזי קטן היה קופץ עליו. החדר של שירה כמו נסיכה, רותי לגמרי בכתה מהתרגשות. ״יאללה, מספיק דמעות. למטבח!״
שירה נולדה קצת מוקדם, חלשה אולי מבחוץ, אבל מבפנים עקשנית כמו חמוס. רותי כבר ידעה: עם הילדה הזו היא לא תאבד שליטה.
גם היחסים בין שלוש הנשים רותי, לאה, ואמא היו כמו סיר עם מכסה רופף: פעם בורח קיטור, פעם נשאר חם מדי. ״אמא, תבואי מתי שרק מתחשק, אבל די לצעוק! שירה נבהלת״. אבל סבתא תמיד מצאה דרך להתקרב.
שירה, כבר בגיל ארבע, הייתה נבונה כמו ראש ממשלה ידע מה אפשר, מה אסור, ואיך להגיע למטרה בלי לשבור את הבית:
אמא, אפשר סוכריה?
אחרי האוכל, שירולי.
טוב, אבל אחרי האוכל שתיים, טוב?
רהוטה, מתוקה ידעה בדיוק לשחק את המשחק. אפילו סבתא לאה, כשעשתה פרצופים, קיבלה מסאז’ים קטנים על המצח, “”שתהיי בלי קמטים, סבתא!”. אף אחת לא הייתה חסינה לקסם.
עד שיום אחד, סבתא חלתה. רופאים בארץ הפנים שלהם כמו תחזית מזג אוויר בירושלים בחורף תמיד עגומות. “יהיה מה שיהיה”. רותי הבינה, עצב הגיע, והמשפחה שוב התאחדה, מחוזקת, לחבק אחת את השניה.
ואז, היא: שירה. היא שלפה מהרחוב חתול מותש. מצאה אותו בכניסה לבית ספר, הצילה מידי כלבים משועממים של פועלי ביוב. רצה איתו כל הדרך, ובוכה. בוזי הפך בן רגע לאורח כבוד. המרפאה הוטרינרית קיבלה אותם, הופתעה, ונפלה מהחיובים “כמעט אפשר היה לקבל במקום זה שני חתולים מהגזע האצילי של הצ׳קים!” אבל רותי שילמה, גם כשנגמר לה השקל האחרון. היה צריך עוד תרופות גם לחתול, גם לסבתא. עוד מעט יום הולדת לשירה אבל מתנות? כנראה השנה בלי.
שירה לא עשתה עניין:
אמא, אפשר בקשה? תשאירי את בוזי. הוא יהיה המתנה שלי.
רותי הסתכלה לקטנה הזאת בעיניים, והלב נמס. בוזי התקבל לבית בידיים פתוחות, גדולתו להיות פשוט שם, לצדה.
בוזי התיידד במיוחד עם הזקנים. עם לאה ממש היה מלווה אותה לכל מקום. אפילו התחיל להביא מזל, לפי איך שהדברים התגלגלו: רותי, אחרי ששילמה סכום דמיוני על החתול, הבינה שסיימה עם הגן. פתחה דף חדש: הפכה למטפלת פרטית, במהרה מצאה עבודה טובה והמשכורת רק הלכה וגדלה. כולם שמרו עליה כמו אוצר, העבירו אותה מחדש כל פעם שהילדים גדלו. כל ערב כשהגיעה הביתה, גירדה לבוזי מאחורי האוזן: “אתה הגורל שלי, חתול קטן”.
והוא? בוזי היה צמוד לשירה. אפילו ישב לידה בכתה, שמר על הניירות שלה עם כף קטנה וחמה. גם כשלבבה נחמץ כי סבתא הלכה, וגם כשתוך זמן קצר אחריה, סבא עזב בשקט בשנתו בוזי היה שם תמיד.
גם כשפתאום, לגמרי במקרה, רותי פגשה בחור נהדר רמי במשך הזמן התאהבו, התחתנו, ולראשונה שמעה רותי מחמאות שלא העזה לחלום עליהם. רמי העריץ אותה כל כך שכל השכונה דיברה.
אפילו עם אמא שלה, הוא הסתדר בנועם, כשהשאיר לה את האוטו לנסיעות ל”משתלה”: “החתן בא, אני נוסעת לראות פרחים”, היא התרברבה לשכנות. החיים השתנו פלאים.
שירה, שגדלה עברה ללמוד במכללה, ואפילו כשפגשה את שגיא, החבר שלה, נשארה לגור בדירה בה גדלה. בדיוק לשם הביאה את שגיא, שעמד נדהם: “איזה פנטהאוז!”. ואז צץ בוזי, פרוותי ומיילל ושגיא כמעט עלה על השולחן.
החתול לא סבל אותו, והתחושה הדדית. אבל, גם זה לא הפריע: שירה נישאה לשגיא, ומהר מאוד התברר שהזוגיות לא שמחה כמו שחלמה. שגיא מצא כל סיבה להעיר, במיוחד על התבשילים, ואפילו יותר על… ניחשתם החתול.
מה הוא חולה עכשיו?! ראה חשבון מהמרפאה, והתחיל לצעוק. שירה, את השתגעת? אני לא מוציא על עצמי סכומים כאלה! על חתול בוודאי שלא.
בוזי הוא לא חתול, הוא משפחה.
לא שלי! ועוד רבע עוף לא!
בינתיים, בדיוק באותו בוקר בו גילתה שירה שהיא בהריון, שגיא חזר הביתה ומצא אותה שוב עם הכלוב, מנסה לדחוף את בוזי לטיפול נוסף.
נגמר! אני לא משאיר כאן את הדבר הזה! החוצה!!!
רק ביחד איתי! שירה, שלרוב קלילה ורגועה, הפתיעה גם את עצמה בעוצמה.
אז גם את! נמאס לי! למה אני חייב לסבול את זה?!
קפא משהו באוויר, שירה ידעה זה הסוף. היא לא הלכה להזכיר שזה הדירה שלה, ברור שמאז ומתמיד זה היה הבית שלה. היא שרבבה את המפתחות מתוך המעיל שלו, והצביעה על הדלת: “אני בהריון. אסור לי להתרגש. החתול מבין, אתה לא. תצא עכשיו. נדבר, כשיירגע. עכשיו אני לוקחת את בוזי לרופא. אחר כך, תאסוף את הדברים. העדפתי שתצא”.
שגיא הלם בדלת בצרימה ויצא, לא הבין עד הסוף. לא שמע, בכלל, על התינוק שבדרך.
אז שירה החליקה לכלוב, חיכתה שבוזי ייכנס, ושאלה: “מוכן? הגיע הזמן לשינוי. נתחיל מהבריאות שלך!”.
בוזי התאושש, אבל כבר היה זקן. ובפעם הבאה, כשתהיה לבת התינוקת, בוזי יהפוך להיות סבא של השכונה יתכרבל איתה, יגרגר וישמור.
ולשירה תהיה מטפלת מושלמת, כאשר הפוס הגדול והמפונק ישגיח עליה, בדיוק כמו שסבתא לאה שמרה, ורותי מעריצה אותה: “רוצה לקרוא לה על שמי, אבל אמא, מה את אומרת?”
תתייעצי עם שגיא. אבל אל תשכחי: לא משנה כמה כועסים הילדה היא הגשר. תעשי הכל לטובתה. את תופתעי, הוא ישתף פעולה.
באמת הוא שיתף. ואילה הקטנה בילתה בשני בתים אצל אמא, אצל אבא. שני ארנבים, שתי מיטות, שתי סבתות והכי חשוב, לב אחד ענקי שמחבק את כולם. אילה ידעה בתמימות: הם אוהבים אותי, אז בעצם הם איכשהו גם חברים.
ורק בוזי הזקן, מבין הגורל, מרוצה מהשלווה, מסכם לעצמו: “כשאמא-חתולה טובה, גם הגורים יוצאים חכמים”.
ואילה, כשתגדל, תלטף פעם את הלחי של הבת שלה, ותגיד: “שלום, קטנטונת שלי, חיכיתי לך כל כך…”
